ויקרא כא, ח. ברש"י ד"ה וקדשתו - על כרחו שאם לא רצה לגרש הלקהו כו'. ובד"ה קדוש יהי' לך - נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה.

ובגמ' גיטין נט, ב. תנא דבי ר' ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון.

ולהלכה מובא ברמב"ם (כלי המקדש פ"ד הלכה א-ב), אלא שבהלכה א' מביא את הפסוק (וקדשתו גו') לענין "להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן", ובה"ב: "וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה כו'", ואינו מביא פסוק, ובפשטות הוא בא בהמשך להלכה א' ששם נזכר הפסוק וקדשתו גו', ובסה"מ מ"ע לב מביא זה במנין המצוות.

והנה פרש"י על וקדשתו – על כרחו שאם לא רצה לגרש כו' הוא מהגמ' יבמות פה, ב. שבגלל זה ישנם השואלים איך אפשר ללמוד מוקדשתו לפתוח ראשון בכל דבר וכו', והרי נלמד מזה לבעל כרחו שאם לא רצה לגרש כו'.

וב"תורה תמימה": "אבל ראה זה מצאתי מרגניתא טבא בזה ברש"י בסוגיא כאן שציין על דרשת הגמ' וקדשתו וז"ל וקדשתו כי את וגו'" עכ"ל ולא נתבאר מה כוונת רש"י בציינו המשך לשון הפסוק, ואין דרכו בזה בכ"מ, אך י"ל דגם לרש"י הוקשה מה שהערנו איך יליף מן לקדשתו לענין כבוד בעוד שצריך לדרשה דכפי', לכן רמז המשך הפסוק כי את לחם אלקיך הוא מקריב קדוש יהי' לך, לרמז דרשה זו, דכבוד אנו למדים לא מן הלשון וקדשתו, אלא מן סוף הפסוק קדוש יהי' לך. והגמ' מציינת רק ראשית הפסוק וחסר מלת וגו', וראי' נאמנה שזו היא כוונת רש"י שהרי בפירושו לפסוק זה ציין דרשה א' על הלשון "קדוש יהי' לך כו'".

והנה הלשון המורגל בפי כל אדם כשבאים לכבד כהן ראשון וכו' הוא "וקדשתו", וזה ע"פ הגמ' בגיטין, וגם בסה"מ כנ"ל, אבל לפי רש"י בפרשתנו הלימוד לכבד את הכהן ראשון וכו' הוא מתיבות "קדוש יהי' לך".

והנה לפי שיטת רש"י בפשש"מ הנה לכאורה מובן היטב, שתיבת "וקדשתו" שייך יותר לענינים של הכהן עצמו ובפרט שכתבו בלשון וקדשתו שלשון קדשוה שייך לענין הבדלה, וכמו שהאריך רש"י בתחילת פ' קדושים (יט, ב) "קדושים תהיו הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא קדושה...", שעפ"ז מובן ש"וקדשתו" היינו לעזור לו להבדל מדבר שצריך להבדל.

ואח"כ כשהתורה מוסיפה "קדוש יהי' לך", שזה ציווי עלינו ("לך") שנקבל את קדושתו עלינו, ואז מתאים ענין "נהוג (אתה) בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה".

(ובהמשך שלנו נמצא בסוף רש"י ד"ה מ"מ בחצע"ג "ת"ר", ו(ב"תורה תמימה" אומר ש)ט"ס הוא, שלא נמצא כן בתו"כ).

והנה אף שבפשש"מ משמע כדפרש"י, וכנ"ל, אבל לכאורה מאין לקח רש"י לדרוש כן ב"קדוש יהי' לך" אם בגמ' דרשינן כן מ"וקדשתו".

ומה נפלא ביאור ה"תורה תמימה" שרש"י בגיטין (תירץ ו)ביאר ענין זה בהבאת תיבת "וקדשתו" בד"ה שלו והוסיף תיבות "כי את וגו'", ואם נאמר שזאת כוונת רש"י לתקן גירסת הגמ', ועכ"פ לומר שכוונת הגמ' לזה שצריכים להמשיך עד קדוש יהי' לך, הרי תיקון גדול תקן, שגם כוונת הגמ' מתאימה לפשש"מ ע"פ פרש"י, וא"כ זהו (גם) המקור לפרש"י.