E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ל"ג בעומר - ש"פ בחוקותי - תשס"ה
רמב"ם
מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בענין נטילת ידים לסעודה ולתפילה
הרב מנחם מענדל כהן
שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא

כתב הרמב"ם הלכות ברכות פ"ו ה"ה "כל הצריך נטילת ידים והטביל ידיו במי מקוה אינו צריך דבר אחר, ואם הטבילן במים שאין בהן שיעור מקוה או במים שאובין שבקרקע לא עשה כלום שאין המים שאובין מטהרין את הידים אלא בנטילה", עכ"ל.

והשיג ע"ז הראב"ד "זה אינו מחוור, שהרי בעלי קריין טובלין בהן אע"פ שהן שאובין, אם יש בהן ארבעים סאה בקרקע". (כדתנן רפ"ח דמסכת מקוואות), עכ"ל. רואים שהרמב"ם מחמיר ופוסל בטבילת ידים במ' סאה שאובין בקרקע. והראב"ד מקיל בנוגע לטבילת ידים במ' סאה שאובין.

אבל בהלכה י"ג מיקל הרמב"ם בנוגע לכח גברא שצריך בנטילת ידים, וכותב, "הכל כשרים ליתן לידים אפי' חרש שוטה וקטן . . והקוף נוטל לידים", עכ"ל.

ומשיג ומחמיר ע"ז הראב"ד ". . ולאו הלכתא היא, ומהיכא תיתי שהקוף יהי' עליו תורת אדם, וחרש שוטה וקטן יש להם מעשה, אבל הקוף ולא כלום", עכ"ל.

וכן בהלכה ט"ו בנוגע לספק בנטילת ידים מיקל הרמב"ם וכותב: "מים שנסתפק לו אם נעשה מהן מלאכה או לא נעשה, אם יש בהן כשיעור או שאין בהן, אם הן טהורין או טמאין, ספק נטל ידיו ספק לא נטל ידיו, ספיקו טהור, שכל ספק שבטהרת ידים טהור", עכ"ל. והשיג ומחמיר ע"ז הראב"ד וכותב "ועם כל זה אם יש לו מים לרחוץ אמרינן לו קום רחוץ והוציא עצמך מן הספק", עכ"ל.

וכן בהלכה י"ח מיקל הרמב"ם ופוסק "לט אדם את ידיו במפה ואוכל בהן פת . . אעפ"י שלא נטל ידיו", עכ"ל. והשיג ומחמיר בזה הראב"ד והלא אמרו לא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בלבד, עכ"ל. (וכפי שפי' רש"י במס' חולין ק"ז, א. "התירו מפה לאוכלי תרומה, דכהנים זריזים הם, ולא נגעי ולא התירו לאוכלי חוליהן בטהרה לפי שאינן למודין להשמר כמה כהנים", עכ"ל).

ולכאו' צריך ביאור אמאי ברוב הלכות דנטילת ידים לסעודה, כח גברא, ספק בנטילת ידים, ולט אדם את ידיו במפה, מיקל הרמב"ם ומחמיר הראב"ד, ובנוגע לעצמותן של המים, מ' סאה שאובין בקרקע, מחמיר הרמב"ם ומיקל הראב"ד?

וי"ל בזה עפ"י מ"ש בצפנת פענח על הרמב"ם פ"ו הי"ח בנוגע לפלוגתת הרמב"ם והראב"ד, בלט אדם את ידיו במפה (האריך בזה ג"כ בצפנת פענח ח"ב קונטרס השלמה לחלק רביעי ט, ב) דנחלקו הרמב"ם והראב"ד בטעם מצוות נטילת ידים לסעודה, דלהרמב"ם הרי"ז משום סרך תרומה. ולהראב"ד הרי"ז מצוה מיוחדת, ואסמכוה אקרא – עיי"ש בארוכה דמביא דזה פלוגתא דאביי ורבא, חולין דף קו, א. ולפיכך להרמב"ם כיון דנט"י נתקנה בעיקר משום סרך תרומה, לא עדיף מתרומה, וכמו שבתרומה די במפה, כמו"כ בכל אכילה, לט אדם את ידיו במפה ואוכל.

משא"כ להראב"ד דנטילת ידים היא מצוה מיוחדת ואסמכוה אקרא, עד שבספרי פ' קרח פסקא קי"ד נמצא למדין דנטילת ידים מן התורה. מובן דלא אסמכינן אלט אדם את ידיו במפה ואוכל, דזה רק קולא מיוחדת גבי תרומה דכהנים זריזים הם.

ועפ"י המבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב' דלהרמב"ם העיקר מה שהאדם פועל בעצמו לברר שכלו ולברר העולם, מובן למה הרמב"ם נוטה לפסוק דנטילת ידים היא מצוה מדרבנן, משום סרך תרומה. משא"כ להראב"ד דהעיקר היא פעולת המצוה והאמונה וכו', נוטה לפסוק דנט"י היא מצוה מן התורה. דאסמכוה אקרא1.

ועפי"ז מובן למה ברוב המקומות מחמיר הראב"ד בנוגע לכח גברא, כי איך אפשר לסמוך על מצוה דאסמכוה אקרא שיתקיים ע"י קוף, וכן בנוגע לספק נטילת ידים, פוסק: "אם יש לו מים לרחוץ2 אמרינן לו קום רחוץ והוציא עצמך מן הספק".

וכן בנוגע ללט אדם את ידיו במפה פוסק להחמיר, כי צריך לעשות המצוה דנטילת ידים, (ומה איכפת לן דגבי תרומה תיקנו תקנה להקל לכהנים דזריזים הן) אבל בנוגע לעצמותן של המים, כיון דתנן ברפ"ח דמקוואות דמ' סאה שאובין, במקום אחד מספיק לטהר בעלי קריין, אלמה לא יספיק לקיים מצוות נטילת וטבילת ידים.

ולעומתו, הרמב"ם סובר כיון דנטילת ידים היא רק תקנת חכמים משום סרך תרומה מובן למה מיקל ברוב המקומות, כי חכמים הקילו בתקנתן זו, דזה רק סרך תרומה, אבל מכיון שחכמים תיקנו תקנתן משום סרך תרומה, צריך שמים אלו בעצמותן יוכלו לטהר אוכלי תרומה מטומאתן, וכיון דמים שאובין גזרו חכמים שלא יטהרו ידים בטבילה לאכילת תרומה רק בנטילה, כן תיקנו חכמים דלא יטהרו לטבילת ידים לאכילה, רק בנטילה3.

ויש לקשר את זה עם פלוגתתם בנוגע לנטילת ידים לתפילה, דהרמב"ם פוסק בהלכות תפילה פ"ד ה"א: "חמשה דברים מעכבין את התפילה . . טהרת ידים . . . (וממשיך בה"ג) במה דברים אמורים שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד, בשאר תפילות חוץ מתפילת שחרית, אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואח"כ יתפלל.

ומשיג ע"ז הראב"ד "לא ידעתי רגליו למה..".

ועי' בארוכה לקו"ש חל"א תשא א' ששם מסביר החיוב דרחיצת פניו ידיו ורגליו לדעת הרמב"ם, היינו ע"ד כהן המקדש ידיו ורגליו לעבודתו בתחילת היום, ובקידוש זו ישנו טהרה וישנו קדושה ומצד ענין הטהרה שבו אי אפשר לחלק בין ידיו ורגליו, כמו שאי אפשר לטבול חצי גופו.

ומצד ענין תוס' קדושה, יש לרחוץ בעיקר ידיו שבהן נעשית העבודה, יעו"ש באריכות, דמסביר דלדעת הרמב"ם העיקר ברחיצה זו היא ענין הטהרה ולפיכך צריך לרחוץ פניו ידיו ורגליו, ולדעת אדמו"ר הזקן העיקר ברחיצה זו היא ענין הקדושה, ולפיכך צריך רק לרחוץ ידיו. ומסביר שם, דלדעת אדמו"ר הזקן לא צריך לרחוץ פניו ורגליו, כי אין הנטילה מצד טהרה, כי שום טומאה בעולם לא יכול לטמא תפילתו ונשמתו של יהודי, רק ענין של תוספת קדושה, וכמדוגש בלשון חז"ל קידוש ידים ורגלים.

אבל הרמב"ם כותב שם בהלכות תפילה טהרת ידים, עיי"ש באריכות הביאור,

וי"ל עפ"י המבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב' הנ"ל, דלהרמב"ם העיקר לברר ולזכך העולם, ולפיכך סב"ל דנטילה זו לטהר העולם היא, ואי אפשר לחלק, וצריך ליטול פניו ידיו ורגליו.

משא"כ להראב"ד העיקר בנטילה זו להמשיך עליו קדושה עליונה מלמעלה ולפיכך נוטלין רק לידים4.


1) ע"ד שמציע פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בריש פ"ו בנוגע למצות מים אחרונים דהרמב"ם כותב בה"ב "ומים אחרונים אין מברכין עליהם שאינם אלא מפני הסכנה" מצוה שכלית.

משא"כ להראב"ד השיג וכתב, "אני שמעתי בשימושי הגאונים הקדמונים, שכתבו על המים האחרונים ברכה על רחיצת ידים. וחיי ראשי דברים נכונים הם, שהרי חכמים דרשו את שתיהן מפסוק אחד והתקדשתם והייתם קדושים, וכן אמרו ידים שהן מזוהמות פסולות לברכה..." עכ"ל. היינו דמים אחרונים, היא מצוה דאסמכוה אקרא.

2) אבל הראב"ד לא כתב דמחמירין בנטילת ידים. כיון דספיקא דאורייתא לחומרא – רק "אם יש לו מים לרחוץ אמרינן לו קום רחוץ והציא עצמך מן הספק", כיון דלאו מצוה דאורייתא ממש היא רק דאסמכוה אקרא.

3) ולפי"ז יש להסביר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכות שאר אבות הטומאות, פ"ח ה"ח, כתב הרמב"ם "שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידים שיהיו שניות, אע"פ שלא ידע בודאי שנטמאו מפני שהידים עסקניות, ולא גזר שלמה על הידים טומאה אלא לקודש, ואח"כ גזרו חכמים שלאחריו אף לתרומה, ולפיכך צריך נטילת ידים לתרומה. ואם נגע בתרומה קודם שיטול ידיו פסלה ונשרפת על טומאה זו".

והשיג ע"ז הראב"ד "א"א . . ואחר כך גזרו על אכילת חולין שצריך נטילת ידים". היינו שהראב"ד משיג על הרמב"ם אלמה אינו מזכיר גם חיוב נטילת ידים לסעודה, לחולין.

וי"ל דלהרמב"ם כיון שגזרו עליו רק משום סרך תרומה, אין בזה גזירה חדשה, רק סרך לתרומה - אבל להראב"ד יש בזה גזירה ומצוה חדשה בחולין, ולפיכך השיג הראב"ד ואח"כ גזרו (גזירה חדשה לגמרי) על אכילת חולין שצריך נטילת ידים. (וצ"ל דלהרמב"ם גזרו טומאה על הידים לאכילת חולין עד שיטול ידיו מדמצרכין נטילה לדבר שטיבולו במשקה).

שוב ראיתי בחידושי הגרי"ז, הובא בהגדה של פסח מבית לוי ע' קצ"ב, ששם מסביר מחלוקת זו באופן הפכי, דלהרמב"ם הרי"ז מצוה דנטילה, ואין לה שייכות לטומאה, ולפיכך אינו מזכירו. ולהראב"ד, הרי"ז משום סרך תרומה וטומאה, והו"ל להזכירו, וביאורו אינו מתאים לדברי הצפנת פענח, ומוכח מפסק הרמב"ם הי"ח 'דלט אדם את ידיו במפה', דלהרמב"ם הרי"ז משום סרך תרומה, ולפיכך מותר כמו באכילת תרומה.

(ויעוי' ג"כ בשו"ע אדמו"ר הזקן הלכות נטילת ידים לסעודה, שפוסק כדעת הרמב"ם דחכמים גזרו טומאה על הידים לתרומה, ותקנו כן אף באכילת חולין משום סרך תרומה, יעו"ש בארוכה, ולא הזכיר האסמכתא דקראי בזה כדעת הראב"ד.

וי"ל ע"ד הדרוש שהרמב"ם ואדמו"ר הזקן בחרו בהטעם דסרך תרומה (אף דלכאו' טעם זה קלוש הוא, וכפי שמביא כ"ק אדמו"ר הזקן בשולחנו סי' קנ"ח הנ"ל, דלכאו' טעם זה שייכא רק בכהנים האוכלים תרומה, ומתרץ שם דלא רצו לחלק בין כהנים לישראלים).משום שלפי טעם זה כל אימת שנוטלין לידים, נזכרין בצפי' לביאת משיח צדקנו, ובלשון אדמו"ר הזקן סי' קנ"ח הנ"ל "כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו, לאכול תרומה בטהרה".

אבל עדיין צ"ב, דהנה אדמו"ר הזקן בשולחנו בנוגע ללט אדם את ידיו במפה, פוסק בסי' קס"ג, סעיף א', כדעת הראב"ד דאסור. ומותר רק ביודע שיש לפניו מים ברחוק ד' מילין, ולא בתוך ד' מילין. ולכאו' אם אדמו"ר הזקן סב"ל כדעת הרמב"ם דעיקר טעמא דנטילת ידים היא משום סרך תרומה, ובתרומה דכהנים זריזין וכו', מותר לאכול במפה ולא גזרי שמא יגע, הו"ל לפסוק כהרמב"ם דלט אדם את ידיו במפה?

וי"ל בזה דס"ל לאדמו"ר הזקן, דאפי' דנתקנה מפני סרך תרומה, לא דמיא לכל הפרטים ממש, לתרומה. וכפי שפוסק, בסי' קנ"ט סעיף כ' דאיך אפשר ליטול ידים ממים שהביאו עכו"ם, והלא מטמאין במשא, אפי' לא נגעו בהן. והאיך יטהרו המים את הידים אפי' לחולין כיון שנוטלין משום סרך תרומה, ולתרומה הן פסולות מפני שנטמאו, וכו'.

ומתרץ ע"ש שם, "מ"מ כיון שאנו כלנו טמאי מתים, ואי אפשר להיות לנו מים טהורים ממש, אין לחוש גם לטומאת הנכרי וכו'".

ועד"ז י"ל דאפילו דנתקנה נטילת ידים, משום סרך תרומה – ולכהנים מותר לאכול במפה דזריזים הם, אבל כיון דנתקנה התקנה לנו, ואנחנו איננו זריזים כהכהנים, דבזמן המקדש שאכלו תרומה לפיכך פוסק כהראב"ד בזה דהיתר זה אינו אלא בשעת הדחק דאין המים מצויים, בריחוק ד' מילין, וכן על הספק אם יש מים תוך ד' מילין פוסק כהמגן אברהם, דאפשר לסמוך בזה, על דעת הרמב"ם שמתיר לאכול במפה אפי' יש לו מים.

ויש להאריך בזה עוד, דלכאורה עדיין צריך ביאור דהא גופא טעמא בעי למה להרמב"ם הרי"ז משום סרך תרומה, ודומה לתרומה ממש, ומותר לכרוך ידיו במפה ולאדמו"ר הזקן נתקנה משום סרך תרומה, ולא דמי' לתרומה ממש, ואסור לכרוך ידיו במפה וכו', ואין כאן המקום להאריך בזה).

4) משא"כ בזמן המקדש צריך ליטול ידיו ורגליו, דהתורה רצתה שנעשה ג"כ טהרה קודם שיכנסו למקדש.

וכפי שמביא בשיחה הנ"ל הע' 30, מפי' המיוחס להראב"ד לספר יצירה, פ"א מ"ג: "ולפי שהידים עסקניות הן ולפיכך נצטוינו ורחצו אהרן ובניו ממנו, כו' כדי לטהרם מהיסח הדעת אבל לתפילה סב"ל הראב"ד דתקנו חכמים, רק מצד הוספת קדושה מלמעלה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות