איתא בגמ' ברכות לט, ב: "ר' זירא הוה בצע בשבת אכולא שירותא (פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה בשבת, רש"י) . . והא קא מתחזי כרעבתנותא . . כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא".

וצלה"ב:

שכיח ביותר שאורחים מוזמנים (בעיקר) בשבת לביתו של יהודי; מכיון שהאורח רואה בשבת את בציעת ה"פרוסה גדולה" ולאו דוקא שהי' ביום חול מיסב אצלו. מנין ידע שזהו לא מעשה רעבתנות?

בהכרח, איפוא, לומר שהפירוש בגמרא הוא, דמכיון שאכן היהודי עושה כך רק בשבת – מפני ציווי התורה – הרי ניכר באופן בציעתו שזה נעשה בעדינות, ורק מפני שכך רוצה הי'.

כלומר: הרגל נעשה טבע ואם מישהו אכן עושה כן בכל יום הרי גם האורח שיראה זה רק בשבת יוכל להבחין שזהו מעשה רעבתנות משא"כ כשבכל יומא לא קעביד הכי, וק"ל.