E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ ראה מבה"ח אלול - תשס"ה
רמב"ם
"וקדשתו"
הרב משה בנימין פערלשטיין
מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

ברמב"ם פי"ב מהל' תפלה הי"ח: "בכל קריאה וקריאה מאלו כהן קורא ואחריו לוי ואחריו ישראל. ומנהג פשוט הוא היום שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל". ובהל' י"ט: "אין שם כהן עולה ישראל ולא יעלה אחריו לוי כלל...", ע"כ.

מקור הדין הוא במס' גיטין דף נט, א. במשנה שם "אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום, כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום". והגמרא שם נט, ב. מביאה כמה מקורות לזה; רב מתנה למדה מקרא "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי אטו אנו לא ידענא דכהנים בני לוי נינהו אלא כהן ברישא והדר לוי". רב יצחק נפחא למד כעין זה מפסוק אחר "ונגשו הכהנים בני לוי". רב אשי למד מקרא "בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים". ולבסוף מביאה הגמרא "תנא דבי ר' ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון, ולברך ראשון, ליטול מנה יפה ראשון".

ואח"כ מקשה הגמרא דהרי מביאין פסוקין על דין המשנה דמדאורייתא כהן ראשון ואחריו לוי וכו' א"כ למה כתבה המשנה דהטעם הוא משום דרכי שלום, דמשמע דהוא רק מדרבנן. ולבסוף מתרצת הגמרא דמצד הפסוקין הדין הוא "אם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו ואמר מר עלה לא שנו אלא בסעודה אבל בביהכנ"ס לא, דאתו לאינצויי". היינו דמצד דרכי שלום אין לו לכהן למחול וצריך לעלות ראשון.

ורש"י על אתר ד"ה "אבל" לענין לקרות בתורה בביהכנ"ס אין כהן חולק כבוד ללוי ולוי לישראל דלא ליתו שארא לאנצויי וכו', והני דקתני מתניתין כהן קורא ראשון כו' כמה שכתוב בתורה, ואינו ראשי לחלוק כבוד בדבר ולשנותו מפני דרכי שלום, ע"כ.

ואח"כ מביאה הגמרא משמי' דרב מתנה דהאי דין דאתו לאינצויי משו"ה הכהן אינו יכול למחול, הוא דוקא "בשבתות ויו"ט דשכיחי רבים אבל בשני וחמישי לא", דבב' וה' יכול הכהן למחול. והתוס' על אתר ד"ה 'אבל בב' וה' לא" אומר ר"ח: "ה"מ לדידהו דבחול הוו טרידי במלאכתן ולא שכיחי, אבל לדידן שכיחי בב' וה' כמו ביו"ט".

ויש לעיין למה הרמב"ם לא הביא כלל האי דינא אודות הכהן אם יכול למחול, לא בנוגע סעודה ולא בנוגע קריאה בתורה, ולא הביא ג"כ חילוק בין שבתות ויו"ט וב' וה', ואין לומר שהרמב"ם סובר כהתוס', דהי' לו לומר כן, וצ"ע? וגם לא מצינו שהרמב"ם הביא הדין דיכול למחול לגבי שאר דברים וזה משמע מהסוגיא דלכו"ע יכול למחול.

הביא הרמב"ם בפ"ד מהלכות כלי המקדש ה"א: "הכהנים הובדלו מכלל הלוים . . ומ"ע היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו". ובה"ב: "וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה לפתוח בתורה ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון", ע"כ.

והנה כאן ג"כ לא הביא הרמב"ם זכר מהא דיכול למחול על כבודו ובאיזה אופן הוא יכול למחול. גם יש לדקדק בלשון הרמב"ם ששינה מלשון הגמרא, דבגמרא נאמר רק וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול וכו', והרמב"ם התחיל עם הקדמה ארוכה במקום שדרכו לקצר, "וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד וכו' למה לא קיצר, ובפרט שבהלכה א' כבר הביא הפסוק והי' לו להמשיך -ולכל דבר שבקדושה וכו'.

בשו"ע סימן קכח סעיף מ"ב כתב הרמ"א: "אסור להשתמש בכהן אפי' בזה"ז דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל על כך ובמג"א ביאר דכהונה שלהם ומצי מחיל.

ואדמוה"ז בסימן קכ"ח הביא בזה ב' דעות: דעה א', "ואם הכהן הוא מוחל על כבודו מותר שהכהונה שלו היא ויכול למחול כבודו וליתן רשות לישראל להשתמש בו, ויש מי שאומר שאינו יכול ליתן רשות להשתמש בו אא"כ יש לו איזה הנאה כגון בשכר וכו', אבל אם אין לו שום הנאה מזה אינו יכול למחול שנאמר וקדשתו בע"כ". ואדמוה"ז מסיק "והעיקר כסברא הראשונה שהרי יכול ליתן רשות לישראל לקרות ולברך לפניו אע"פ שאין לו שום הנאה מזה כמ"ש בסי' קל"ה וכו', אבל כבוד הכהונה ניתן להם להנאתם לעלות לתורה ראשון וליטול מנה יפה ראשון וכו', כבוד זה הנאת הגוף הוא לפיכך הוא בידם למחול כבודם ורשאי ליתנו לישראל אם רצה כי רצונו של אדם זהו כבודו", עכ"ל.

והנה גם בזה לא מצינו זכר בהרמב"ם, ואע"פ שאפשר לומר דמאחר שכתב "לנהוג בו כבוד" בוודאי שאין משתמשין בו, לא מצינו בדבריו זכר ממחילה היינו אם יכול למחול או לא ובאיזה אופן יכול למחול אם סובר כדעה הב'.

ולסיכום, דברי הרמב"ם צ"ב בכמה דברים:

א) למה לא הביא הדין בקריה"ת שהכהן יכול למחול כבודו לישראל בב' וה' וכדומה.

ב) למה לא הביא דין מחילה של כהן בנוגע שארי דברים.

ג) למה שינה לשונו בהל' כלי המקדש מלשון הגמרא והאריך בלשונו במקום לקצר.

ולהבין שיטת הרמב"ם יש לעיין בסוגיית הגמרא הנ"ל בגיטין, דלכאורה בהתירוצים להמקור של סדר זה של כהן לוי וישראל, יש ב' סוגי תירוצים: א) רב מתנה ור' יצחק נפחא שהביאו פסוקים שיש ענין של כהן ואח"כ לוי. ב) רב אשי ר' חייא בר אבא ור' ישמעאל שמביאין רק פסוקים על קדושת כהונה (ואוא"ל דרב אשי ג"כ הביא פסוק שמזכיר כהנים ולויים וא"כ שייך לסוג הא' ג"כ).

ואפ"ל דהרמב"ם למד הסוגיא, דכל הקושיא של הגמרא "מפני דרכי שלום, דאורייתא הוא", היא רק לסוג הא' דכבר יש פסוקים בין לכהן ובין ללוי וא"כ קשה, דהרי כל מה שנאמר בהמשנה הוא דאורייתא משא"כ לסוג הב' הנ"ל דהפסוקים הם רק בשביל הכהן ולא בשביל הלוי, א"כ לא קשיא מעיקרא, דיכולים לומר דמפני דרכי שלום קאי על הסדר דכהן לוי וישראל, דמן התורה יש רק דין להקדים הכהן, ומפני דרכי שלום התקינו סדר של לוי אחר הכהן ואח"כ ישראל.

ולפי"ז י"ל דהרמב"ם סובר דכל הסוגיא הבאה לאחר מכן דמחילת הכהן, הוא רק בנוגע לקושית הגמרא שהיא לפ' סוג הא' ולא לר' ישמעאל, ואתי שפיר למה לא הביא סוגיית הגמרא של מחילת הכהן לב' וה'. ולהעיר דבעל המימרא של הדין דב' וה' יכול למחול הוא רב מתנה, ואזיל לשיטתי', ודו"ק.

ולפ"ז א"ל דשיטת הרמב"ם היא, דדין כיבוד כהונה אינו דין מצד הכהן, אלא רק דין על ישראל, שהישראל צריך לכבד את הכהן, והיינו דהוא נוגע להערכה של הישראל להכהן, וא"כ אין שייך שהכהן ימחול על זה דאין זה ענין של הכהן רק ענין של ישראל.

ולפ"ז א"ש אריכות הלשון של הרמב"ם "וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהם כבוד ולהקדים אותם", דהרמב"ם רצה להדגיש שזה מצד הישראל שהוא צריך לנהוג בהם כבוד והוא צריך להקדים אותם.

ונמצא שיש ג' שיטות דכיבוד כהונה, ב' מהם שהביא אדמהו"ז א) שהכיבוד הוא שלהם ורצונו של אדם זהו כבודו. ב) שהכיבוד הוא בשביל הכהונה בע"כ, ורק אם יש איזה מעלה להכהן בלי הכיבוד יכול למחול. ג) שיטת הרמב"ם שהכיבוד הוא בנוגע הישראל שעליו לכבד הכהן, וזה נוגע לו ולא להכהן, וממילא אין הכהן יכול למחול בשום אופן, ודו"ק.

רמב"ם
מחלוקת הרמב"ם והראב"ד במלאכה שאצל"ג
הרב מנחם מענדל כהן
שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא

כתב הרמב"ם ריש הלכות שבת פ"א ה"ז: "כל העושה מלאכה בשבת אעפ"י שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה . . כיצד המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים, או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב, ואעפ"י שאינו צריך לגוף הכבוי או לגוף ההעברה אלא להרחיק ההזק הרי זה חייב".

והשיג ע"ז הראב"ד "ר"ח ז"ל פסק כר"ש שהוא פוטר, מדאמרינן פרק נוטל רבא כר"ש ס"ל דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה".

וצריך ביאור בשרש פלוגתתם, אמאי פסק הרמב"ם כר' יהודה דמשאצל"ג חייב עליה, והראב"ד פסק כר"ש דמשאצל"ג פטור עליה?

ויש להסביר הדברים עפ"י מה שנתבאר בלקו"ש חכ"ח שלח ב' בהסבר דברי התוס' בבבא בתרא קיט, ב. ד"ה 'אפילו':

דהתוס' שם מפרש "דמעשה המקושש היה בתחילת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים, דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחוייבין במצוות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים".

ומקשה הרבי דאם כוונת המקושש הי' בכדי להראות שעדיין מחוייבין במצוות, לאחר מעשה המרגלים, הי' יכול לעבור על מצוות שמחוייבן עליהן ממון או מלקות?

ומבאר הרבי בזה עפ"י דברי המהרש"א בחדא"ג שם, דהמקושש הרי לא חילל שבת דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי רק עשה המלאכה כדי להראות שעדיין מחוייבין במצוות, ואעפ"כ אמרה תורה מות יומת האיש רגום אותו וגו', כי העדים שהתרו בו לא ידעו הסיבה שקושש עצים ביום השבת, ודברים שבלב אינן דברים, ואין לו לבי"ד אלא מה שעיניו רואות, ועיי"ש בארוכה שמסביר שזה לא הי' סקילה בטעות ח"ו אלא שעפ"י תורת אמת מכיון שעשה פעולה ולא ניכר בהפעולה שהי' משאצל"ג הרי מחוייבין ב"ד לסוקלו. ומבואר בחסידות הסיבה שלא רצו המרגלים ליכנס לארץ ישראל, מפני שרצו ללמוד תורה במחשבה ודיבור, ולא רצו להתעסק בעולם המעשה במצוות מעשיות.

ובמילא מובן למה חשבו כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבין במצוות, כי אין עליהן חיובין יותר בעולם המעשה, ועיקר ענינם ה"ה רק בעולם הדיבור והמחשבה, וע"ז בא המקושש והראם, "עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים", דהגם שזה הי' איסור מלאכת שבת, דבה עיקר גדול שיהא מלאכת מחשבת והוא במחשבתו לא כיוון לדבור של דבר ה' אלא אדרבא, אעפי"כ פוסקת התורה דהעיקר הוא המעשה בפועל, וחייב סקילה, וזה לימד להיהודים במדבר, דהגם, דאין אצלם מצוות מעשיות כמו בארץ ישראל, אבל גם אצלם, עד כמה ששייך במדבר, הנה עיקר הקשר שלהם עם הקב"ה הרי"ז ע"י מעשה המצוות דוקא – יעו"ש בארוכה.

ועפ"י המבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב', דלהרמב"ם הרי העיקר הוא לברר העולם, ולהראב"ד הרי העיקר הוא הקשר עם הקב"ה וכו' – מובן שהרמב"ם פוסק דהעושה מלאכה, והתכוון לעשות מלאכה, (דבל"ז הרי אין זה מלאכה כלל דמלאכת מחשבת אסרה תורה), אעפ"י שלא הי' מחשבתו בשלימות, (וכמשל מרכבת המשנה בזה בהקדמתו להלכות שבת "דומיא דמי שקורא את חבירו שיבא לבית ואין כוונתו אלא שלא יהי' בחוץ ויראה מעשיו").

אעפי"כ מכיון שבעולם נפעלה, פעולה ומלאכה שלימה בכוונה וכו', פוסק הרמב"ם דמשאצל"ג חייב עליה.

אבל הראב"ד שסובר דהעיקר הוא הקשר עם הקב"ה, פוסק, דכל עוד שלא הי' כוונתו בתכלית השלימות ממש, והתכוין במלאכה זו בשביל דבר אחר, בתר כוונתו אזלינן ומשאצל"ג פטור עליה, למרות שבעולם המעשה נפעלה פעולה ומלאכה שלימה 1 2.

ועפי"ז יש להסביר פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בהלכות שבת פ"ב הט"ז, דהרמב"ם פוסק דהפורש מצודתו להעלות דגים, ולא שמע בכלל שטבע תינוק, אבל בפועל העלה תינוק והציל חיי התינוק, אפי' שהעלה דגים ג"כ במצודתו, פוסק הרמב"ם "הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור".

ומשיג ע"ז הראב"ד: א"א הני מילי פלוגתא דרבה ורבא במנחות והוא פסק כרבא דאמר זיל בתר מעשיו, ואיך פסק כרבא נגד רבה, כשרבא הי' תלמידו של רבה. שוב אנו רואים דלהרמב"ם כיון שבפועל בהעולם, נפעל הצלת חיי תינוק מישראל, לא איכפת לן על מחשבתו להעלות דגים ועל שבפועל העלה דגים עם התינוק וכו'3. אם במעשה בפועל בעולם נפעל הצלת חיי תינוק מישראל ה"ה פטור. אבל להראב"ד דסב"ל דמחשבתו נוגע ביותר, ולפיכך משאצל"ג פטור עליה – א"כ בנדו"ד שלא שמע בכלל על טביעת תינוק ומחשבתו היתה לצוד דגים, ונתקיימה מחשבתו בפועל, והעלה דגים עם התינוק – ה"ה חייב. דזיל בתר מחשבתו4.

ולכאו' צריך ביאור בכל זה, דהרי בכל התורה סב"ל להראב"ד דהעיקר היא פעולת המצוה, ופעולת העבירה, והרמב"ם סב"ל דהעיקר היא בירור שכלו, וכו', וכאן רואים להיפך דלהרמב"ם בתר הפעולה אזלינן,

ומלאכה שאינה צריכה לגופה, חייבין עליה והעלה תינוק עם הדגים פטור עליה. ולהראב"ד בתר מחשבתו אזלינן ומלאכה שאינה צריכה לגופה פטורין עליה, ואפי' העלה תינוק עם הדגים עדיין חייב משום צידה כיון שמחשבתו היתה לצוד דגים.

ויש לומר בזה לדעת הראב"ד דשאני מלאכות שבת, דהתורה רצתה שיהי' מלאכת מחשבת דוקא,

ולדעת הרמב"ם מובן ג"כ כיון דלשיטתו צריך לברר העולם ושכלו, וכיון דגבי משאצל"ג נפעלה מלאכה, עם כוונה שלימה, (אפי' שעיקר כוונתו היתה לדבר אחר) בעולם, ה"ה חייב. וכן גבי העלה דגים ותינוק, כיון דבעולם נפעלה פעולה של הצלת תינוק מישראל מובן למה אי אפשר לחייב אותו.

ועפי"ז מובן ג"כ פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בפ"א ה"י, דהרמב"ם פוסק "היו לפניו שתי נרות דולקות או כבויות, נתכוין לכבות זו וכבה את זו, להדליק זו והדליק את זו חייב, שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה". היינו דאעפ"י שלא נתקיימה מחשבתו בדיוק, שהתכוין להדליק נר זה והדליק נר אחר מ"מ חייב כיון שבפועל הדליק נר, והשיג ע"ז הראב"ד באריכות גדולה: "...תמהון לבב הוא זה".

וביאורו בזה5 דהרמב"ם סב"ל דפטור מתעסק הוא מהפסוק "אשר חטא בה" דצריך לדעת בדיוק איזה חטא הולך לעשות וכו'. ולהראב"ד פטור דמתעסק הוא מכיון דאינו מלאכת מחשבת.

ואם הפטור הוא מהפסוק "אשר חטא בה" מספיק שירצה להדליק נר, והדליק נר, אפי' שאינו הנר שרצה להדליק, אבל הדליק נר, ולפיכך פסק כאן הרמב"ם דחייב, כיון דנתקיימה מחשבתו ונדלק נר. אבל להראב"ד פטור דמתעסק הוא מחמת דאינו מלאכת מחשבת, וצריך שיתקיים מחשבתו ממש, ואם נתכוין להדליק נר זה, צריך שידליק נר זה ממש, ואחרת לא נתקיימה מחשבתו, ולאו מלאכת מחשבת מקרי, ולפיכך פסק הראב"ד דפטור כל זמן שלא נדלק הנר שחושב עליה, ועפ"י כל הנ"ל מובן דלהרמב"ם מסתכלין בעיקר אם נפעלה פעולה בעולם עם כוונה (דלא הי' מתעסק).

משא"כ להראב"ד מסתכלין בעיקר אי נתקיימה הענין דמלאכת מחשבת בשלימותה, ועוד נאריך מענין מתעסק בהלכות שגגות.


)

1) ולפי"ז יש להסביר שיטת המגיד משנה, ואדמו"ר הזקן בדעת הרמב"ם, דהנה הרמב"ם בפ"י מהלכות שבת הי"ז פסק: "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש . . ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר". והקשו על הרמב"ם דהרי בגמ' שבת קז, מוכח דהסיבה דמפיס מורסא מותר הוא משום דהוי משאצל"ג וסב"ל כר"ש דפטור, ואינו אוסר אלא מדרבנן, ובמקום צערא לא גזרו רבנן.

וא"כ יוקשה על הרמב"ם דפסק כר' יהודה דמשאצל"ג חייבין עליה, א"כ איך פסק דמפיס מורסא, דמותר לעשות כן לכתחילה. ובחידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם תירץ בזה בארוכה, דסב"ל להרמב"ם כדעת הערוך דפס"ר דלא ניחא ליה הוה דבה שאין מתכוין, ומותר לכתחילה.

ולפיכך הגם שפסק כאן דמשצל"ג חייבין עליה, שאני מפיס מורסא דהתוס' ביאורו שבת קג, א. דהוה פס"ר דלא ניחא לי' ולפיכך מותר כדעת הערוך, עיי"ש בארוכה איך שמיישב דהסוגיא בשבת קז אתיא אליבא דרב.

ועי' בספר אמרי צבי לראש ישיבת כפר חב"ד הגאון הר' גרוזמן ס"ו דמביא ראיות מדברי הרמב"ם בהלכות מילה, דמוכח דלא סב"ל כהערוך יעו"ש.

והמגיד משנה וכן אדמו"ר הזקן בשולחנו סי' שכ"ח סקל"ד ביארו בזה, וז"ל שם: "ואף להאומרים שמשאצל"ג חייב עליה מ"מ כאן כיון שחיובו הוא משום תיקון המכה א"כ כשא"צ לתיקון זה ואינו מתכוין לו אף שנעשה מאליו אין זה חשוב תיקון כלל והרי"ז כאילו לא עשה ולא כלום". והביאור בזה, דאף דברוב מלאכות שבת, סב"ל להרמב"ם, דמשאצל"ג חייבים עליה, ופס"ר דלא ניחא לי' חייבין עליה, שאני מלאכת מכה בפטיש, דהמלאכה מצד עצמה, ההכאה בפטיש, אינה מלאכה רק היכא שמכוון לגמור המלאכה, ובנדו"ד הרי אין זה כוונתו כלל, א"כ אין זה מלאכה כלל, ולפיכך מותר. ולפי המבואר בפנים, דהרמב"ם סב"ל דמשאצל"ג חייבין עליה כיון דהעיקר היא מה שנפעל פעולה בעולם, מובן דמסתבר לומר דה"ה בדין פס"ד דלא ניחא לי' – דלא איכפת לן מזה, והרמב"ם לא יסבור בזה כדעת הערוך, והעיקר שנפעלה פעולה בעולם.

משא"כ במלאכת מכה בפטיש, דכל עיקר המלאכה היא מחמת כוונתו לגמור המלאכה, ובלא כונותו הרי"ז כסתם הכאה בפטיש בעלמא, אז יסבור הרמב"ם דבלי כוונה אי"ז כלום (וכן ביאר המגיד משנה דברי הרמב"ם דפי"ב מהלכות שבת ה"ב במכבה גחלת של מתכת) ולפי"ז מובן מחלוקת הרמב"ם והראב"ד במפיס מורסא, דהרמב"ם פוסק שם בהלכה דחייב משום מכה בפטיש. והראב"ד ורש"י סב"ל דהוה מלאכת בונה.

ולהמבואר מובן, דא"א להרמב"ם לפסוק, דהוה משום מלאכת בונה, דא"כ הוה משאצל"ג וחייבין עליה, ואפי' אי הוה פס"ר דלא ניחא לי', סב"ל להרמב"ם ג"כ דחייבין עליה בשבת, ולפיכך הוצרך לפסוק דהחיוב הוא רק משום מלאכת מכה בפטיש, דאז תליא בכוונתו.

משא"כ להראב"ד דסב"ל דפטור במשאצל"ג אפ"ל לפסוק דחיובא משום בונה, וכיון דלא צריך לפתח הוה משאצל"ג, ופטור ורק מדרבנן גזרו עליה ובמקום צערא לא גזרו רבנן.

2) עייג"כ אגלי טל זורע סי' י"ז ביאר בארוכה, דזהוא ג"כ הסברת מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכות שבת פ"ט הי"ד, דלהרמב"ם העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע, אפי' שרק צבע המים. ולהראב"ד לא מחייב משום צובע עד שיצבע הצמר וכו'.

כיון דלהרמב"ם משאצל"ג חייב עליה, א"כ אפי' שצובע המים רק בכדי לצבוע הצמר, צובע מיהא מקרי. משא"כ להראב"ד דמשאצל"ג פטור עליה א"כ כיון שלא צריך צבע המים רק כדי לצבוע הצמר, א"כ צביעת המים לאו צובע מקרי, יעוי"ש.

3) עי' אור שמח כאן על הרמב"ם דאעפי"כ מכין אותו מכות מרדות להרמב"ם מדרבנן על מחשבתו.

4) ובפרט במלאכת צידה שהיא בעיקר מלאכה הקשורה עם מחשבה, וכמאמר המשנה שבת קו. :"הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו". דכיון שבכוונתו רק לשמור את ביתו ה"ה פטור.

והנה במרכבת המשנה, פ"י מהלכות שבת הי"ז והכ"ג ועוד, רוצה לפרש דמלאכת צידה ה"ה כמו מלאכת מכה בפטיש, ובלי כוונה לצוד אין זה צידה ועי' בלקו"ש חי"ד ע' 17, בשוה"ג דחה דבריו ועוד חזון למעוד.

5) עי' בלחם משנה על אתר וכ"ה ברש"ש כריתות יט, א. ד"ה על מה נחלקו. ועייג"כ בערוך לנר למס' כריתות, ועייג"כ באבני נזר, או"ח סי' רנ"א ס"ק י"ג.

דכתבו דהרמב"ם סב"ל כדברי רש"י דאביי ורבא נחלקו על דברי שמואל וסב"ל דפטור מתעסק הוא מהפסוק אשר חטא בה כדברי ר' אליעזר, ולפיכך נתכוון להדליק נר והדליק נר חייב, ולא איכפת לן שאין זה אותו הנר שנתכוון להדליק. וקושייתו של הראב"ד הוא משום דסב"ל כהתוס' דאביי ורבא מסכימין לשמואל דפטור מתעסק הוא משום מלאכת מחשבת ולפיכך אם לא נתקיימה מחשבתו ממש בכל הפרטים פטור, וצריך דוקא שידליק אותו הנר שחושב להדליקו, יעוי"ש בכריתות בארוכה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות