E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ קרח – יום הגדול והקדוש ג' תמוז

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ב', יום הבהיר כ"ח סיון

ש"פ חיי שרה – מבה"ח כסלו - תשס"ו
רמב"ם
מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בענין אמירה לנכרי בשבת
הרב מנחם מענדל כהן
שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא

כתב הרמב"ם בהלכות שבת פ"ו הי"ב בדיני אמירה לעכו"ם בשבת וז"ל: "וכן השוכר את הנכרי לימים הרבה מותר אעפ"י שהוא עושה בשבת. כיצד? כגון ששכר את הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארג לו, הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר כאילו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד (דהיינו קבלנות) שהוא עושה בכל עת שירצה והוא שלא יחשוב עמו יום יום". עכ"ל.

והשיג ע"ז הראב"ד: "דבר זה לא נהיר ולא צהיר שאע"פ שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל, מ"מ אותה מלאכה משתרשא ליה (היינו שיש ליהודי ריוח מזה) ואינו דומה לקבלנות".

והנה המגן אברהם1 וכן אדמו"ר הזקן בשולחנו מהדו"ק דהלכות שבת (ועייג"כ נודע ביהודה, בשו"ת שלו או"ח תניינא סי' לח) למדו דהרמב"ם והראב"ד שניהם סוברים דאסור שיהא ליהודי ריוח ממלאכת העכו"ם דשבת. ובלשון הראב"ד "קא משתרשי ליה" אלא דפליגי אי באופן כזה מקרי משתרשי לי'2.

דהרמב"ם סובר דכיון שהוא שכר את הנכרי שיכתוב לו כל עת שצריך, לא כל הזמן (ובלשון המגן אברהם כדרך השרים) א"כ להיהודי אין ריוח מזה שכותב עכשיו, דאם לא יכתוב עכשיו יוכל לכתוב ג"כ לאחרי השבת, והגוי כותב בשבת לעצמו כדי שיהא לו זמן פנוי לאחרי השבת.

אבל הראב"ד סובר דכיון דהיהודי ישלם לגוי בין אם יעבוד בשבת ובין אם לאו, זאת אומרת שהגוי אינו עובד לשכרו, אלא כדי שיהא זה מוכן ליהודי באופן הכי מהיר, לכן זה נקרא שהיהודי מרויח, וקא משתרשי לי' ואסור.

אבל הט"ז3 וכן פסק אדמו"ר הזקן במהדורא בתרא שלו להלכות שבת לסי' רמג לומדים דהמחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד היא האם מותר ליהודי לקבל ריוח ממלאכת עכו"ם בשבת.

דהם פירשו ששכר העכו"ם הוא בכדי שיכתוב לו כל הזמן, ובזה שהעכו"ם כותב בשבת, מרויח היהודי שיוכל לכתוב מכתב שני לאחרי השבת, ואפי' הכי מתיר הרמב"ם (ובתנאי שלא יצעוק עליו אם יבטל דאם יצעק עליו הוי כשליח ולא כקבלן) וע"ז צועק הראב"ד כי כרוכיא דבר זה לא נהיר ולא צהיר, דהא קא משתרשי לי'.

וביאר בזה אדמו"ר הזקן באריכות במהדורא בתרא שלו להלכות שבת, בסברת הרמב"ם והט"ז דלא איכפת לן שמגיע להישראל ריוח מזה, כיון דלא הוי כשלוחו שכיר יום, רק כקבלן והוי כאילו עוסק בשלו.

ועיי"ש שאדמו"ר הזקן מקשה בהמדו"ב "ואף דעל מלאכה מיוחדת נמי אין קנין חל (היינו לכתוב תמיד ואיך הוה כעוסק בשלו) . . דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ושאינו ברשותו, וגם אין קנין חל אלא על דבר שיש בו ממש. מ"מ כיוון ששכרו לדבר מיוחד ומסויים י"ל דלענין מחזי כשלוחו . . בשבת דמדרבנן עשאוהו כאילו אותו דבר קנוי לו, כדאיתא בגמרא אפילו בקבלנות כדידיה דמי דייקא . . והלכך במלאכה מיוחדת י"ל כדידיה דמי מאחר שאין בעה"ב יכול לחזור בו עד מלאת הימים להשביתו ממלאכתו בע"כ כדי לפחות משכרו, וגם אם ירצה להחליף לו מלאכה זו באחרת אינו יכול בע"כ של השכיר הלכך כדידיה דמי מלאכה זו - עיי"ש עוד באריכות.

וצריך ביאור בפלוגתתם אמאי להרמב"ם להט"ז ולאדמו"ר הזקן במהדורא בתרא לא איכפת לן שרכוש הישראל מתרבה ע"י עבודת הנכרי, והעיקר דלא הוה הנכרי כשלוחו דהוי כקבלנות.

ולהראב"ד, להמ"א ולאדמו"ר הזקן בהמדורא קמא כיון שרכוש הישראל מתרבה עי"ז, הוה כשלוחו ולא הוי כקבלנות דשם הוי ממש של העכו"ם, ועוסק בשלו.

ואולי י"ל הביאור בזה, דהנה בשיחת חג השבועות תשכ"ד (הובא בספר שלחן המלך) ביאר הרבי באריכות ג' הטעמים שמביא אדמו"ר הזקן לאיסור אמירה לנכרי בשבת א. טעם רש"י דיש שליחות לנכרי לחומרא. ב. טעם הרמב"ם כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם. ג. טעם הסמ"ג דיש רמז לאיסור זה מן התורה שנאמר כל מלאכה לא יעשה (בצר"י) משמע ג"כ ע"י אחרים שאין מצווים על השביתה.

ומסביר שם באריכות אמאי הוצרך לג' טעמים אלו, יעויי"ש4. ועל טעם הג' של הסמ"ג5 מבאר הצריכותא בזה דהרי כיון שאסמכתא זו יש לה רמז מפורש בכתוב, ומביא בהשיחה דברי הפרי מגדים6 דאסמכתא כזו עם רמז במשמעות הפסוק, חשובה ועשאוה כדין תורה להחמיר בספיקה וגזרו בה גם גזירה לגזירה - א"כ מובן למה גבי איסור אמירה לעכו"ם בשבת הפליגו בו חכמים וגזרו בו גזירות. א"כ י"ל עפ"י המבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב', דלהרמב"ם העיקר לברר המטה וכו' ממילא נוטה הרמב"ם לפסוק דעיקר טעם אמירה לעכו"ם הוה רק מדרבנן - היינו עבודת המטה. ממילא י"ל מ"ש אדמו"ר הזקן בהמדו"ב שלו הובא לעיל "בשבת דמדרבנן עשאוה כאילו אותו דבר קנוי לו".

אבל להראב"ד דמבואר שם בהשיחה, דהעיקר היא המעלה והאמונה נוטה לפסוק כטעם של הסמ"ג דהוי כמו דאורייתא דיש לזה אסמכתא מפורש בקרא, ממילא אי אפשר להתיר גבי קבלנות לזמן, מטעמא של אדמו"ר הזקן במהדורא בתרא, וממילא כיון דאינו קנוי ממש להגוי (דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם) הוי כשלוחו, ולא דמי לקבלנות דשם הוי ממש של הגוי ועוסק בשלו.

ועייג"כ בט"ז סי' רמג סק"ג בסופו וז"ל: "וזה יש לתרץ דשאני הכא שאפי' אם העכו"ם הוה שכירו של ישראל ועושה בשבילו אין כאן איסור דאורייתא אלא שבות דאמירה לעכו"ם היא שבות, בזה לא החמירו כל שהוא במקום שאין שם מראית עין דכ"כ הרא"ש בפ' חבית דבאיסור דרבנן לא אמרינן אפי' בחדרי חדרים אסור, אלא דצ"ע דהא כתב ב"י סי' רמד בשם סמ"ג דמלאכה ע"י עכו"ם הוה דאורייתא" עכ"ל.

והרי"ז כמו שביארנו לעיל בדעת הרמב"ם והט"ז. - ולפיכך באמת באיסור מלאכה לאבל דהיא לכו"ע רק מדרבנן מסכים הראב"ד להרמב"ם דשכיר שנה וחודש ה"ה כקבלן ושרי לעשות מלאכה בשביל האבל.

ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה האם סברא זו (לחלק בין אסמכתא מן התורה וכו' לדרבנן גבי אמירה לעכו"ם) היא נכונה ואמיתית.


1) מ"א סי' רמד סקי"ד. והרי"ז לפי שיטתו בסי' רמג סק"ב. דפסק כמהר"י אבוהב, דבקבלנות דמרחץ אם רכוש הישראל מתרבה עי"ז דמרחצו פתוח והשכר לישראל הרי"ז אסור מעיקרא דדינא, ולא רק משום מראית עין, ואסור להישראל ליהנות משכר זה.

2) כן פי' בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' רנב קו"א סק"ו.

3) ט"ז סי' רמד סק"ה, והרי"ז לפי שיטתו בסי' רמז סק"א וב' - דפסק דבקבלנות דמרחץ אפי' שהישראל מרויח מזה הרי"ז אסור רק משום מראית עין. ולפיכך בדיעבד שכרו מותר, ולפיכך בצנעה מותר. ולכן פסק הרמב"ם, לאחרי שנותן ההיתר בהי"ב, כותב בהי"ג, בד"א בצנעה.

ובמהדורא בתרא דשו"ע אדמו"ר הזקן, לסי' רמג ד"ה והשתא אתי שפיר, מוכיח מלשון הרמב"ם כפי' הט"ז - יעו"ש.

4) עיי"ש בהשיחה באריכות שמבאר דטעם הרמב"ם שלא תהא שבת קלה, מלמד אותנו דאפי' ע"י גוי קטן דלא שייכא בי' שליחות. ג"כ אסור אמירה לעכו"ם מטעם שלא יהא שבת קלה בעיני העם. וטעם רש"י דשליחות היא לומר שזה לא רק תקנה מיוחדת גבי שבת, וכפי שפסק אדמו"ר הזקן בחו"מ הלכות שאלה ושכירות וחסימה סי' כט, ואמירה לגוי אסורה בכל האיסורים שבתורה, כמו בשבת ומועד, וראה הדיעות בזה באנציקלופדי' תלמודית כרך ב' עמ' מד. – ועל טעם הג' דהסמ"ג עי' בפנים.

5) הסמ"ג כתב טעם השלישי הנ"ל בל"ת ע"ה, ריש הלכות יום טוב, ומקורו מהמכילתא בא פ"ט.

6) בפתיחה לאו"ח ח"א אותיות כ וכא.

רמב"ם
גדר ברכת שהחיינו
הת' ישראל הלוי גורביץ
תות"ל 770

כתב הרמב"ם בהלכות ברכות פ"י ה"א "ברכות אחרות ודברים אחרים הרבה שאין בהן פתיחה ולא חתימה תקנו חכמים דרך שבח והודי' לקב"ה כמו ברכות התפלה שכבר כתבנום ואלו הן: הבונה בית חדש, והקונה כלים חדשים, בין שיש לו כיוצא בהן בין אין לו מברך ברוך כו' שהחיינו".

ומבאר בזה הכ"מ וז"ל: "והדברים האלו אע"פ שאינו נהנה בשעה שהוא מברך, כדי שיצטרך לברך תקנו אותם חכמים דרך שבח והודאה להקב"ה כמו ברכות התפילה שאע"פ שאינו נהנה באותה שעה צריך להתפלל וזה כאילו אמר שהברכות והדברים האלו הן נכנסות תחת סוג התפילה ולא תחת סוג ברכות ההנאה", עכ"ל.

ולכאורה כוונתו שכיון שאינו נהנה בברכות אלו הרי"ז דומה לזה שאינו נהנה בתפילה ולכן הם באותו סוג.

וצריך להבין איך אפשר להשוות ברכות אלו לברכות התפלה הרי ה"אינו נהנה" שבתפילה זהו סוג אחר לגמרי מה"אינו נהנה" שבברכות אלו וכמובן בפשטות, וגם הנה בהלכות תפלה פ"ג ה"ב כתב הרמב"ם ותוכן דבריו בקיצור שמצוות תפילה הוא שיסדר שבחו של הקב"ה ושואל צרכיו בבקשה ותחינה ויודה על הטובה שהשפיע לו. ומלשון הכ"מ משמע שברכות אלו (שבהלכות ברכות פ"י) אינן נכללות כלל בבקשה ותחינה כיון שיש לו את זה כבר והן רק דרך שבח והודי', וגם אינן נכללות ב"יודה לו על הטובה שהשפיע לו", כיון שעדיין לא נהנה וא"כ לפי הכ"מ אין זה נכלל בהסוג דברכות התפלה, ולמה כתב הרמב"ם שזה בסוג ברכות התפלה, אה"נ שזה לא כמו ברכות הנהנין כיון שאינו נהנה עכשיו, אך לכאורה גם אינן בסוג ברכות התפלה. וכי בכלל שהשלילה דומה, שאינו נהנה עכשיו, לכן יכללו הן באותו סוג?

גם צריך להבין למה לא יהיו בסוג ברכות הנהנין, הרי עצם העובדה שיש לו בית חדש וקנה כלים חדשים וכדומה הר"ז עצמו גורם לו הנאה?

אך יש לתרץ בדא"פ, דהא דלשיטת הרמב"ם אין ברכות אלו נכללים בסוג ברכות הנהנין הוא משום דהמקור הראשון לברכות מסוג זה הוא המשנה פרק הרואה (ברכות נד, א), ושם נכתבו ב' הברכות הראשונות שמביא הרמב"ם בסוג ברכות אלו שהם כנ"ל הבונה בית חדש וקנה כלים חדשים, והובאו בתוך הדינים של ברכות הניסים והמתפלל כשנכנס לעיר, ולא נזכר בהמשנה כלל דינים של ברכת הנהנין, ולכן יש לומר שהם בסוג ברכות התפלה. וההסברה בזה היא דהרי לשיטת הרמב"ם תפלה היא בכל יום ולא רק כשצריך להשפעה מיוחדת. ובטעם המצוה מבואר, (עיין קנאת סופרים על סהמ"צ להרמב"ם מצוה ה ובחינוך מצוה תלג ובכ"מ), דלפי שעי"ז יבין וידע שהש"י הוא לבדו המנהיג עולמו ומשגיח בכל פרטי בריותיו כו', והיינו שנכיר שכל ההשפעות גשמיות ורוחניות הם מהקב"ה בלבד. ואפ"ל שעד"ז הוא בברכות אלו, דהנה זה שבנה בית חדש וקנה כלים חדשים אין לו הנאה ממשית עכשיו מדברים אלו כשמברך, דהברכה היא מיד כשגמר לבנות הבית או כשקנה את הכלים החדשים, ועד"ז בשאר הברכות. לכן אינן בסוג ברכות הנהנין. ורק הנאתו היא שמרגיש שיש לו היכולת ליהנות מדברים אלו, ולכן תיקנו חכמים ברכות אלו כדי שלא יהי' "וישמן ישורון ויבעט" והיינו שלא יגבה רוחו וישכח ח"ו על השי"ת.

או, אפ"ל, בדרך אחרת; שדווקא זמן כזה מסוגל שיודה האדם להקב"ה ביתר שאת ויתר עוז ולכן תוכן ברכות אלו הם בסוג ברכות התפלה שירגיש שהכל מאתו ית' וזה מה שכותב הכ"מ שברכות אלו הן ע"ד ברכות התפילה כיון שאינו נהנה דהיינו שתוכן אחד לשניהם שאינן הודאה על הנאה אלא רק לעוררו ולהזכירו על השגחתו ית'.

ועפ"ז י"ל שגדר התפלה הוא לא מציאות האדם שמודה להקב"ה על השפעה שקיבל או שצריך איזה דבר רק (בעיקר) להזכירו שהכל עפ"י השגחתו ית' ועד"ז הם ברכות אלו.

והנה עפ"ז יש לבאר ענין מוקשה לכאורה בדא"ח דהנה מבואר בלקו"ת (ראה יט, א ובכ"מ) דענין התפלה הוא לעורר רצון חדש להמשיך המשכה חדשה שהיא למעלה מסדר השתלשלות ולפי"ז מבואר בלקו"ש חכ"ט שיחת ר"ה - ו' תשרי, דעת החולקין על הרמב"ם וס"ל דתפילה מדאורייתא רק בעת צרה וכיו"ב, דס"ל דכיון שעיקר ענין התפלה לעורר רצון חדש למעלה מסדר השתלשלות שיהי' דבר חדש שלא הי' עד אז, וענין זה אינו מתאים כ"כ בדברים התמידים והרגילים שבכל יום (ששם אינו ניכר שפועל דבר חדש), ורק בענינים שע"י יהי' שינוי וחידוש בההנהגה שיהי' רווח ישועה והצלה מעת צרה וכיו"ב, דשם שייך שיהי' ניכר שפועל דבר חדש ע"י תפילתו, אז שייך חיוב תפילה דאורייתא.

והנה לכאורה אינו מובן שיטת הרמב"ם זה שיתפלל בכל יום מדאורייתא אע"פ שאינו ניכר שינוי בהרצון וי"ל דאה"נ המכוון שבתפלת האדם הוא שע"י התפלה יומשך רצון חדש וזה לא ניכר בכל יום אך עיקר ענין התפילה הוא "אינו נהנה" שהאדם ירגיש שאינו מציאות לעצמו ואין כאן שום מציאות כלל מלבד הקב"ה וכמו שמבאר בהמשך השיחה שכדי שתומשך רצון חדש למעלה מההגבלה דהשתלשלות צריך האדם לצאת מהגבלותיו ולבטל עצמו לגמרי להקב"ה כעבדא קמי' מארי'.

והנה המצוות בכלל מתחלקות לכמה גדרים: פועל, פעולה, נפעל, ולמשל בהלכות שבת, איסור מלאכת שבת האם עיקר העבירה הוא הפועל, שהאדם עשה מלאכה דהיינו שלא יעשה האדם מלאכה, או שהעיקר היא הפעולה שתעשה מלאכה זו לא משנה ע"י מה, או הנפעל מה שבא כתוצאה מהמלאכה דהיינו שלא יהא הרווח ממלאכה זו וכמבואר בכ"מ ענין זה והנפק"מ בזה.

ועד"ז י"ל במצוות תפלה. דלהרמב"ם גדר ועיקר המצוה היא הפועל שהאדם יתבטל להקב"ה, ולכן מצות התפילה היא בכל יום, דבכל תפלה הוא מתעלה במדריגות הביטול. משא"כ הפוסקים החולקים עליו סוברים שעיקר ענין התפילה הוא הנפעל שיומשך רצון חדש שיתרפא החולה וכדו' (אע"פ שגם לשיטתם יש גם ענין הפועל שהאדם יתבטל להקב"ה וכמפורש בחינוך מצוה תלג, ואולי י"ל שהביטול הוא כעין תנאי בהמצוה), וכשלא ניכר בגילוי המשכת הרצון חדש לא חייבה אותו התורה להתפלל.

לסיכום: לשיטת הרמב"ם גדר התפילה הוא שיתבטל האדם להקב"ה ע"י שירגיש שהכל מאתו ית', ולכן חיובה בכל יום כדי שיתעלה במדריגות הביטול, ולכן ברכות אלו דהבונה בית חדש וכיו"ב הן בכלל ברכות התפילה, דאין ענינם הודאה על הנאתו כ"א שירגיש שהכל מאתו ית'*.


*) ראה לקוטי שיחות חכ"ב עמ' 117 הערה 34 בשיטת הרמב"ם. המערכת.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות