E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

י"ט טבת - ש"פ שמות - תשס"ו
רמב"ם
'עמרם נצטווה מצוות יתירות'
הרב ישראל אליעזר רובין
שליח כ"ק אדמו"ר - אלבעני, נ.י.

הרמב"ם (בהלכות מלכים פ"ט ה"א), מפרט את השתלשלות מצוות התורה מימות אדם, נח, והאבות, וכותב: "נצטווה עמרם במצרים מצוות יתירות, עד שבא משה ונשלמה התורה על ידו".

והנה תמהו בזה מפרשי הרמב"ם, שאכן מצינו מקורות בגמרא ומדרשים למצוות שחידשו האבות, אבל מהו המקור ל'מצות עמרם'?

ובמשך חכמה מצא רמז לזה כשנגלה ה' למשה בסנה ואמר: 'אנכי אלקי אברהם יצחק ויעקב ואלקי אביך' הרי שהושוו כאחד.

אבל עדיין תמהו על זה הרדב"ז ועוד, איזו מצוות היו אלו, ולמה סתם ולא פירש?

ואלו תירוצי האחרונים שמצאתי בזה.

א. הצפנת פענח (ור"ץ חיות) כ' שחידש עמרם דין נישואין, כמ"ש 'ויקח את בת לוי' (ובתורה שלימה מביא כמה ברייתות לזה, ומבאר שלמדו 'קיחה קיחה'*).

אבל קשה, שהרי כבר מצינו קדושין לפני זה ביצחק ורבקה, וכן יוסף היה לו שטר כתובה1. הרי שנהגו דיני קדושין גם לפני עמרם?

ואין לומר שעמרם חידש ענין חופה ש'יוכבד הושיבוה באפריון', שהרי גם זה מצינו כבר ברבקה: 'ותקח הצעיף ותתכס'. ובמדרש (איכה 'קול ברמה נשמע'), מצינו שאמרה רחל 'כשנכנסה אחותי לחופה' וכן כבר מצינו בבן בנימין שנקרא שמו 'חופים, לא ראה בחופתי, ואני לא ראיתי בחופתו' (סוטה לו, ב).

ב. ביד איתן מבאר, שעמרם חידש הדין שמותר להחזיר גרושתו.

אבל קשה, שהרי כבר מצינו כן לפני זה "ויקח אברהם אשה ושמה קטורה" שהחזיר את הגר אחר ששילחה.

ג. בתורת המלך כתב, שעמרם חידש איסור הריגת עובר במעי אמו (אף שאין ישראל נהרג עליו), ולכן סירבו המיילדות לשמוע לפרעה להרוג העוברים.

אבל קשה, שהרי "וראיתם על האבנים אם בן הוא והמיתן", זהו אחר לידה, בשעה כשניכר בין זכר לנקבה, ולא בעודם עוברים2?

לעמרם נתחדש מצות פריה ורביה

ולענ"ד י"ל שמקור הרמב"ם הוא מ"וילך איש מבית לוי", שנתעסק עמרם במצות פרו ורבו, שלא היתה מצוה זו לפני כן.

ובענין זה נתווכחו עמרם ומרים, שאחר שהתגרשו, אמרה לו מרים: 'גזירתך קשה משל פרעה', ולסוף הודה עמרם לנבואתה.

ומתורץ בזה קושיית תוס' (סנהדר' נט,ב) מנלן שלא ניתנה פריה ורביה לבני נח. שי"ל שמוכח כן מסברת עמרם, שגרש אשתו ודחה את מצות פר"ו, ואף שכבר נולדו אז לעמרם אהרן ומרים, ואם כן כבר יצא חובת פר"ו בהולדת בן ובת, אבל ה"ז כ'לפני עור לא תתן מכשול' לשאר בני קהילתו שלמדו ממנו 'כולם וגירשו נשותיהם', כולל אלו שעדיין לא קיימו את המצוה בשלימותה.

ויש לציין שנבואת מרים 'עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל' לא היתה נבואה פרטית רק שעמרם יחזיר את יוכבד, שהרי לא הוצרכו עמרם ויוכבד להינשא שיוולד משה, שכבר נתעברה יוכבד שלשה חדשים לפני שנתגרשו, ולמה למדו ממנו שאר בנ"י, הרי אדרבא, ניבאה שרק לעמרם יוולד בן זה, ולמה החזירו כולם נשותיהם בזמן קשה?

וע"כ צריך לומר שנבואה זו היתה ציווי לכל בני ישראל (מהרש"א סוטה יב, א).

ולהעיר שדוקא ענין 'ויפרו וישרצו וירבו מאד' שיולדות ששה בכרס אחד, שזה עורר גזירת פרעה בתחילת הפרשה, ש"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", זכו שנצטוו בזה אחר כן מהקב"ה.

שלא נצטוו ישראל במצות פריה ורביה לפני זה, ונתחדש זה רק לעמרם בנבואת מרים.

'נצטווה עמרם'

ומיושב לשון הרמב"ם, 'נצטווה עמרם', שלא נהג כן מדעת עצמו, כבמצוות שנהגו בהם האבות, וכן לעיל מדייק בלשונו לחלקם: 'בא אברהם ונצטווה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית', שעמרם לא חידש זה מדעת עצמו, ואדרבא, תחלה התנגד להמשך הנישואין וגירשה, ומ"מ החזירה אח"כ בציווי הקב"ה, בנבואת מרים.

ולכן מצינו ש'אדם הראשון פירש מן האשה' (עירובין יח, ב), שאז עדיין לא נצטוו בפריה ורביה, שלשון 'פרו ורבו' (בבראשית) אינו למצוה, אלא לברכה. וזה מתאים למה שכתב המהרש"א ב'לא ישמש אדם בשני רעבון' (תענית יא, א) ש'יוסף לא נצטווה על פריה ורביה', (וכבר הק' על המהרש"א שכתב באדה"ר מפני שהיה בנידוי). ודן בזה במשנה למלך (מלכים פ"י).

אבל עדיין עלינו ליישב לשון 'מצות יתירות', שהרי פריה ורביה זוהי רק מצוה אחת?

(ואולי כולל גם עניני גירושין ונשואין כמ"ש בצפע"נ ויד איתן). (ואולי יש לדחוק ש'יתירות, היינו שלא היה זה נוגע רק לעמרם לבדו, אלא לכל קהל ישראל, וע"ד הצחות י"ל 'יתירות' שיתווספו יותר.)

ולמה במצוות ותקנות האבות פירט הרמב"ם כל מצוה לעצמה, ובעמרם סתם ולא פירש כלל מה נצטווה? ולאידך גיסא, כאן פירט המקום ב'מצרים' (שפשיטא שעמרם היה במצרים), אבל באבות לא פירש מקומם?

ולענ"ד י"ל שמשורת דין פריה ורביה לא היה לו לעמרם להחזיר את יוכבד, ש'דין הוא שמיום שגברה מלכות הרשעה . . שלא ישאו נשים' (ב"ב ס, ב וראה עיון יעקב וחדושי הגאונים), ובפרט כמ"ש תוס' שכבר נולדו לו בן ובת.

אלא שהיתה זו הוראת שעה וחומרא יתירה לפרות גם אז בקושי השעבוד, כדי שיוולד מושיען של ישראל. ולכן דייק לומר 'במצרים', ולכן לא פי' הרמב"ם מצוה זו מהי, שאינה הוראה לדורות במצב קשה כזה, רק במצרים כדי שיוולד מושיען של ישראל.


*) ראה לקו"ש חל"ט עמ' 31 הע' 12, וחי"ח עמ' 290. המערכת.

1) (וזה ש'לפני מתן תורה, אדם פוגש אשה בשוק ובועלה והיא כאשתו' (רמב"ם ריש אסורי ביאה) (וראה לקו"ש ח"ל עמ' 242 הערה 13, ו42) אולי לפני עמרם, נזהרו רק יחידי סגולה בעניני נישואין. אבל עמרם 'נצטווה' (לא רק ש'הפריש מעשר' כיצחק על דעת עצמו) ותיקן סדר נישואין לכל בני דורו ששמעו לו. שכשגירש, גירשו כולם נשותיהם, וכן למדו ממנו, והחזירום.

ומיושב בזה קושיית המהרש"א, למה מביא הב"י מקור אחר שצריך עשרה בברכת אירוסין, והרי למדו ברכת אירוסין בעשרה (גם בשליח) מ'ויברכו את רבקה' (תוד"ה שנאמר כתובות ז, ב מסכת כלה).

2) אבל מהרש"א (סנהדרין נז, ב) כתב שגזר להמיתם כשהיו עוברין ו'סימן גדול מסר להם' (סוטה יב, א) וראה אור החיים ותורה תמימה.

ויש לציין, שאח"כ גזר פרעה להשליכם היאורה, ונדונו המצריים בטביעה מפני שטבעו, כמ"ש "כי בדבר אשר זדו".

רמב"ם
כיבוי והבערה בגחלת של מתכת
הרב מנחם מענדל כהן
שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא

כתב הרמב"ם הלכות שבת פי"ב ה"א: "המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב".

והקשה ע"ז הראב"ד: "ולמה לא משום מבשל כמו סיכתא לאתונא דמרפי רפי והדר קמיט" (שבת עד, ב1).

ועוד משיג הראב"ד: "והמחמם את הגחלת והמצרפו במים אינו מכבה אבל הוא מכה בפטיש שגומר את חסומו מ"מ חיוב אין בו דצרוף דרבנן הוא".

ומובן דנחלקו האם גחלת של מתכת דין אש יש בו או לאו, וכדבריו המפורסמים של אדמו"ר הזקן בקונטרס אחרון שלו, להלכות יו"ט סי' תצה קו"א ב, וז"ל: "אעפ"י שהמבעיר אינו חייב אלא אם כן צריך לאפר, אעפ"כ עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש, כדמשמע בהדיא ברמב"ם פרק י"ב מהלכות שבת, גבי חימום ברזל באור, ועיי"ש במגיד משנה: "שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר וכבר הזכירו גחלת של מתכת בלשון אש גמור", עכ"ל.

וצ"ב א. אמאי להרמב"ם עיקר החיוב דמבעיר הוא משום ריבוי האש, ולפיכך גחלת של מתכת דין אש יש בו, וחייב משום מבעיר ולהראב"ד עיקר החיוב דמבעיר הוא משום שריפת וכליון העצים ולפיכך בגחלת של מתכת אין בו דין מבעיר כלל2.

ב. אם להרמב"ם גחלת של מתכת דין אש יש בו, אלמה אינו חייב בהבערתו אלא אם כן התכוון לצרפן אח"כ במים. וכן אינו חייב כשמכבה גחלת של מתכת וכי שפסק בה"ב "אבל המכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוין לצרף חייב".

ואם גחלת של מתכת היא אש אלמה לא יתחייב על כיבויו גם מבלי שנתכוון לצרף3?

ואוי"ל בזה עפ"י המבואר בלקו"ש חל"ו ויקהל א', דהרבי מקשה שם דהרי הרמב"ם סובר גבי מלאכת הבערה דאעפ"י שהמבעיר אינו חייב אא"כ צריך לאפרו אעפ"כ עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום כיבוי האש -א"כ למה התחיל דין המבעיר בהלשון "המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר", היינו שריפת וכליון העצים, הו"ל להתחיל מהדוגמא דהמדליק את הנר, שצריך האור ריבוי האש.

(התינח לדעת הראב"ד מובן למה מגדירין מלאכת מבעיר דוקא כשצריך לאפרו כי לשיטתו גדר אש הוא שריפת וכליון העצים). וצ"ל דגם להרמב"ם שענין ההבערה הוא הוצאת האש או שמרבה האש עיקר גדר מלאכת מבעיר הוא דוקא כאשר צריך לאפרו.

ומבאר בזה עפ"י פנימיות הענינים דמלאכת מבעיר קשורה עם אש הנשמה שפועל בירור וזיכוך בעולם וע"ז אומרין דצ"ל התנאי דצריך לאפרו.

לברר גם חלק הכי תחתון בעולם, דהרי אדמו"ר הזקן כותב באגה"ק ס"ט דכאשר שורפים עץ הרי ג' היסודות דאש ורוח מים ועץ חלפו והלכו להם וכלו בעשן משא"כ האפר הנשאר הוא העפר שבו, היורד למטה ואין האש שולטת בו הוא הנשאר קיים והא חומרי יותר מכולן, עיי"ש בהשיחה באריכות.

ועפ"י המבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב' דלהרמב"ם העיקר לברר העולם ולהראב"ד העיקר הוא הקשר עם הקב"ה וכו' מובן דדוקא לדעת הרמב"ם אפ"ל דעיקר ענין ההבערה היא הוצאת האש ולהרבות האש ואעפ"כ עיקר גדר מלאכת מבעיר הוא דוקא כאשר צריך לאפרו כי צריך לברר את העולם.

אבל לדעת הראב"ד דהעיקר הוא הקשר עם הקב"ה הנה מזה שיש תנאי שצריך להיות צריך לאפרו הרי"ז הוכחה שעיקר ענין הבערה היא שריפת וכליון העצים4. ועפי"ז יש לפרש בדעת הרמב"ם דאעפ"י שגחלת של מתכת דין אש יש בה לא מחייב בה אא"כ נתכון לצרוף5, כי תכלית האם היא להביא חיזוק לעולם6, היינו לצרף הגחלת כמו שצריך להיות צריך לאפרו.

אלא שאכתי צ"ב אמאי בגחלת של עץ אפי' אינו צריך לאפרו ומבעיר רק להתחמם ולהאיר מ"מ חייב דהרי הרבה אש7, וגבי גחלת של מתכת אינו חייב כ"א גבי נתכוון לצרף.

וי"ל בזה עפ"י מה שמביא המגדול עוז מרבינו חננאל לבאר בגמ' למה מותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים ואסור לכבות גחלת של עץ וז"ל: "כי כיבוי גחלת של מתכת בזמן שהיא חמה היא שחורה והרואה אותה דומה שהיא צוננת לפי שאין בה אדמימות כגחלת לוחשת ונמצאו בני אדם נזוקין בה לפיכך מותר אבל גחלת של עץ אם תסור אדמימות נכבת כבר ואם אדמימות בה כל הרואה אותה מתרחק ממנה ומכל פנים אין אדם נזוק בה כי השחורה כבר כבתה והאדומה מתרחקין ממנה", עכ"ל.

וכיון שהרמב"ם בכלל ובפרט גבי מלאכות שבת סב"ל דהעיקר היא הפעולה בעולם וגחלת של מתכת אין ניכר בה אדמומיתה לעין הרואה. לפיכך אינו חייב אא"כ נתכוון לצרף ולפעול חיזוק בעולם בהמתכת ואינו מספיק הריבוי אם של מתכת כי אינו פועל תוספת אור בעולם8.


1) ונחלקו בזה מפרשי הרמב"ם דהלח"מ ועוד כתבו דהרמב"ם יסכים בזה לדעת הראב"ד דהרי פסק לעיל פ"ט ה"ו ד"המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל" וחייב פה משום מבשל ומשום מבעיר לדעת הרמב"ם.

אולם באגלי טל מלאכת האופה ס"ט סק"ב ובצפנת פענח על אתר ועוד כתבו בדעת הרמב"ם דחולק על הראב"ד, והרמב"ם סב"ל דבפ"ט חייב משום מבשל כיון דכוונתו רק להתיך המתכת אבל פה דכוונתו אינו להתיך המתכת אלא לצרף המתכת ולחזקו אינו חייב משום מבשל רק משום מבעיר.

(ואין להקשות דאיך נחייבו משום מבעיר דהרי כשמצרף המתכת יפסיק ההבער, כבר תי' ע"ז באגלי טל שם, דגם במשכן הי' הבערה כזו בהבערת עצים לעשות מהן פחמין, והפחמין נעשו רק בעת שתפסוק ההבערה.

ועיי"ש ג"כ שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בפי' דברי הגמ' שבת עד, ב בסוגיא דשדא סיכתא לאתונא, דהראב"ד יפרש בזה כפירוש רש"י דמחייב על בישול היתד דבתחילה דמירפי רפי' ע"י חום האור והמים שבתוך היתד יוצאין והרי"ז בישול אבל הרמב"ם יפרש הסוגייא דחייב רק אהא דקמיט לבסוף היינו שנתחזק היתד אבל על בישול שמקודם אינו חייב כיון דנתכוון בעיקר לחזק היתד.

ועי' במהר"ם שיק או"ח סי' קנז ד"ה 'איברא' דלדעת הראב"ד יל"ע אי שרי ליהנות מהאור שנולד ביו"ט ע"י שעון וכיו"ב).

ויש להסביר פלוגתתם עפ"י מה שנתבאר בלקו"ש חל"ד נצבים ב' דלהרמב"ם העיקר לברר העולם וממילא סב"ל דאעפ"י שמתיך המתכת בפועל מסתכלין על עיקר כוונתו לפעול בעולם והיינו לצרף ולחזק המתכת ואינו חייב משום מבשל והרי"ז מתאים עם מ"ש המגיד משנה לדעת הרמב"ם דבמלאכות שבת מסתכלין בעיקר על הנפעל (עיין מגיד משנה פ"ז ה"ד).

ועייג"כ בתוס' יו"ט למס' שבת פ"ז מ"ב שעמד ע"ז שבמשנה אמרו הזורע על הפועל והרמב"ם בספרו כותב הזריעה והחרישה היינו הפעולה והנפעל עיי"ש.

משא"כ להראב"ד העיקר הוא הפועל וא"כ כיון דפועל התכת המתכת חייב משום מבשל, אע"ג דכוונתו לפעול בעולם צירוף וחיזוק המתכת.

והרי"ז מתאים לפלוגתתם ריש הלכות שבת פ"א ה"ז דלהרמב"ם כיון שהנפעל הוא בשלימות מלשאצל"ג חייב עליה, אבל להראב"ד כיון דחסר קצת בשלימות הפועל סבירא לי' כר"ח דפטור. ועייג"כ בזה במפענח צפונות פרק י"ב סימן ד' שציין לכ"ז.

2) כן מובן ג"כ מפלוגתתם בהלכה שלאחרי"ז דהרמב"ם פוסק דחייב אם כיבה גחלת של מתכת אם נתכוון לצורפו והשיג שם הראב"ד דאם לדעת הרמב"ם גם בגחלת של מתכת יש בו משום מבעיר ומשום מכבה אלמה פסקה הגמ' במס' שבת קלד, א ממתקין את החרדל בגחלת של מתכת ביו"ט אבל לא בגחלת של עץ וכו'.

כן ציין הצפנת פענח לרמב"ם הלכות תרומות עמ' 60 לפלוגתת הרמב"ם והראב"ד הלכות יו"ט פ"ד ה"א, דהרמב"ם פוסק "דאסור להמציא אש ביו"ט מפני שאפשר להמציא אותה מבערב" והשיג ע"ז הראב"ד דהסיבה דאסור להמציא אש ביו"ט הוא מפני שהוא מוליד.

היינו דלהרמב"ם דמלאכת מבעיר היא להרבות האש הרי"ז מלאכה דאפשר לעשותה מעיו"ט ואסור לעשות אותה ביו"ט אבל להראב"ד דמלאכת מבעיר היא שריפת וכליון העצים. וזהו הרי מותר לעשות ביו"ט משום אוכל נפש, הוצרך לתת טעם אחר משום מוליד.

וכן הוא בדעת הרמב"ם בלקו"ש חל"ו עמ' 187 וכן הוא בצפנת פענח שו"ת דווינסק ח"ב סי' לה ובצפנת פענח להרמב"ם הלכות תרומות פ"ל הל' ג-ד. ועייג"כ בשו"ת אבני נזר או"ח ח"ב סי' שסח אות ב' דזהו מחלוקת הרמב"ם והרבא"ד אם גחלת של מתכת מקרי אש.

3) ומטעם זה באמת למד הצפנת פענח בהלכות תרומות דגבי גחלת של עץ החיוב הוא לא משום שריפת וכליון העצים, דאם כן לא הי' נתחיב בכל שהוא, אלא בהשיעורים דיש גבי מלאכת הוצאה ומבשל, אבל גבי גחלת של מתכת החיוב הוא לא משום ריבוי האש אלא משום תיקון המתכת (דהוי כמו עשיית פחמין), ואעפ"כ מחייב בכל שהוא, משום שהרמב"ם פסק בהלכות שבת פי"ח ה"ה, גבי מלאכת הוצאה ושיעורן: "מיני מתכות הקשים כגון נחשת וברזל כל שהן".

וכן ידידי הספרן של הרבי הרה"ג ר' שד"ב לוין נחבט בזה בגליון תתסה עמ' 51. אבל מפשטות לשון הרבי בלקו"ש חל"ו ויקהל עמ' 187 משמע בדעת הרמב"ם דגם בגחלת של מתכת חייב משום ריבוי האש, ולא משום תיקון המתכת, דגם בגחלת של מתכת יש בו משום ריבוי האש.

4) וי"ל במחלוקת הרמב"ם והראב"ד אי מלאכת הבערה הוה ריבוי האש או שריפת וכליון העצים, באופן פשוט יותר עפ"י מה שהסביר הרבי בלקו"ש חל"ו הנ"ל הערה 23 טעם הפנימי בשי' הרמב"ם דגדר מלאכת מבעיר אינו כליון ושריפת העצים אלא הוצאת האש או שמרבה האש, וז"ל: "היינו הרצוא צ"ל לא בשביל ענין של כליון אלא דוקא הגשמיות רצוא בלי שוב אלא דוקא בשביל ההמשכה למטה להרבות אור הקדושה בעולם", עכ"ל. ובמילא הרמב"ם דסב"ל דהעיקר הוא לברר העולם, סב"ל דגדר מלאכת מבעיר היא להאיר העולם. אבל להראב"ד דסב"ל דהעיקר הוא הקשר עם הקב"ה, סב"ל דגדר מלאכת מבעיר היא הרצוא להקב"ה היינו שריפת וכליון העצים, ובלשון הרבי "רצוא בשביל כליון וביטול הגשמיות".

5) והטעם לשי' הרמב"ם בזה עפ"י נגלה ביאר באבני נזר שו"ת או"ח סי' רכט דהרמב"ם סב"ל כדעת היראים כיון שכל ההבערה וכיבוי בגחלת של מתכת הי' רק בנתכוין לצורפן גבי זהב וכסף ונחושת, והטעם הפנימי לזה י"ל כמו שכתוב בפנים.

6) והרי"ז מתאים למה שהזכרנו לעיל דהרמב"ם שונה מלשון המשנה החורש כו' וכתב החרישה היינו הנפעל בעולם.

7) והטעם הפנימי לזה ביאר הרבי בלקו"ש הנ"ל הערה 27 דאעפ"י שלא צריך לאפרה לברר העולם והאפר, אבל כיון שאמרי העולם הרי פעל בעולם, וז"ל שם: "וי"ל שבלשון להאיר נרמז גם שכוונת האדם בההבערה צ"ל לא רק שיהא מואר אלא גם להאיר את העולם".

8) ואוי"ל דגחלת חשמלית כיון שמוסיפה אור בעולם אעפ"י שלא נתכוון לצרף חייב מדאורייתא לא כגחלת של מתכת, ואין הספרים הדנין בזה מצויין תחת ידי.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות