E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
יו"ד שבט - ש"פ בשלח - תשס"ו
רמב"ם
גרם כיבוי
הרב מנחם מענדל כהן
שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא

כתב הרמב"ם הלכות שבת פי"ב, ה"ד בנוגע לגרם כיבוי: "ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין רקנים כדי שלא תעבור הדליקה. אפי' כלי חרש חדשים מלאים מים עושין מהם מחיצה. אעפ"י שודאי מתבקעים ומכבים שגרם כיבוי מותר".

וממשיך בה"י "טלית שאחז בה האור . . נותן מים מן הצד שעדיין לא נתלית בה האור ואם כבתה כבתה".

והנה הראב"ד1 (הובא בר"ן שבת פרק כל כתבי והובא במ"מ על אתר וכן בהשגות הרמ"ך הובא בכסף משנה) דוחה דברי הרמב"ם, דאה"נ דפסקינן להלכה דגרם כיבוי מותר, אבל זה רק במחיצת כלים מלאים מים, אבל לא במים עצמן דהו"ל פסיק רישי'.

ומביאין ע"ז ראי' ממה שפסק הרמב"ם בעצמו לעיל פ"ה הי"ג מפרק כירה, וז"ל: "ונותנין כלי תחת הנר בשבת לקבל בו ניצוצות . . ואסור ליתן לתוכו מים ואפילו מערב שבת מפני שהוא מקרב כיבוי הניצוצות", הרי דאסור לגרום כיבוי במים עצמן.

וצריך ביאור א. למה הרמב"ם מיקל בגרם כיבוי ומתיר לתת מים על הטלית הבוער, ולמה הראב"ד מחמיר.

ב. ואיך יתרץ הרמב"ם הסתירה דבפ"ה פוסק דאסור לתת מים בכלי מפני שגורם כיבוי הניצוצות וכאן פוסק דמותר לתת מים בסוף הטלית, כדי לגרום כיבוי האש.

ועפ"י מה שהבאנו בגליון העבר דנחלקו הרמב"ם והראב"ד במהות מלאכת הבערה, דלהרמב"ם הרי"ז משום הבערת האש ולהראב"ד הרי"ז משום שריפת וכליון העצים, מובן2 דהוא הדין דנחלקו במהות מלאכת מכבה דלהרמב"ם הרי"ז משום כיבוי האש ולהראב"ד הרי"ז משום שפועל שיהי' נשאר העץ קיים ולא יהי' נשרף באש.

והנה בצפנת פענח בתשובה כת"י משנת תרע"ח (הובא במפענח צפונות פרק יב ס"ד) מביא וז"ל: "הנה הבערה וכיבוי יש בזה עיון גדול אם המלאכה והחיוב הוא מה שעושה אש או להיפך מה שמכבה אש (הרמב"ם), או מה שעל ידו יכלה הנדלק או להפך מה שישאר הנדלק (הראב"ד). והעיקר בזה בשיטת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דהחיוב משום הדבר בעצמו" (היינו עשיית האש וכיבוי האש ולא משום שעי"ז ישרוף עצים או ישארו עצים) ומבאר שם דאם האיסור הוא הפועל לבד אזי גרם מותר ואמירה לעכו"ם מותר, אבל אם האיסור הוא הנפעל אז אמירה לעכו"ם וגרמא אסורין ג"כ.

וממשיך הרגצ'ובי לבאר וז"ל: "וכן הדין בשבת במכבה דעיקר החיוב משום סילוק האש וכיון שנסתלקה שוב לא כלום הוא, רק החיוב בזמן הסילוק לא מציאות בזה גרם מותר, וכן ההיתר דכל המכבה אינו מפסיד הרי"ז רק במכבה ולא בשאר דברים בשבת", היינו שאם מכבה הוא רק על כיבוי האש הרי"ז רק הפועל ולא הנפעל שיהי' נשאר העץ קיים, ומובן למה גרם כיבוי מותר, וגרם שארי מלאכות אסורין. כי גבי שאר מלאכות האיסור הוא הנפעל, ולפיכך גרמא אסור, וכפי שמביא הרגצובי בצפע"נ הלכות תרומות, זורה ורוח מסייעתו דבב"ק דף ס, דחייב בזה אעפ"י דהפעולה נעשית מאליו ורק הוא גרם לזה3.

ועפי"ז מובן דלהרמב"ם דמלאכת מכבה עיקרה הפועל שמכבה האש, ממילא מיקל בגרם כיבוי וסב"ל דטלית דאחז בה האור נותן עליה מים, אבל הראב"ד דסב"ל דמלאכת מכבה עיקרה הנפעל שישאר העץ קיים, מחמיר בגרם כיבוי היכא דהוה פסיק רישי'.

וי"ל בזה עוד דהנה המגיד משנה מביא מהרשב"א והר"ן ותוס' לתרץ שי' הרמב"ם דבפ"ה פסק דאסור ליתן לתוכו מים מפני שמקרב כיבוי הניצוצות וכאן פסק דמותר ליתן מים על הטלית הבוערת, – דגבי הכלי עם המים, המים מכבים את הניצוצות עצמן, אבל לגבי טלית המים אינם מכבים את האש הבוערת עכשיו אלא מונעים שהאש לא תתפשט.

והנה ביאור זה לחלק בין אם מכבה האש הבוערת עכשיו היינו הניצוץ, ובין מכבה האש כשיגיע לשם אבל לא האש הבוערת עכשיו, אפשר לומר רק לשי' הרמב"ם דכיבוי היינו כיבוי האש, אבל לשי' הראב"ד דמכבה היינו שפועל שיהי' נשאר העץ קיים, מובן דאין לומר חילוק זה, דמה ההבדל בין אם גורם כיבוי להניצוץ הנופל עכשיו או ששופך מים על צד הטלית שאינו בוער עכשיו, הרי הוא עושה את עיקר מלאכת כיבויו שישאר הטלית קיים4.


1) הנה ברמב"ם שלפנינו אין השגת הראב"ד על הלכה זו אמנם ברמב"ם פרנקל מביא שני השגות הראב"ד על הלכה זו ושניהן רק על חציו השני של ה"ו בנוגע להדין דשכח נר דלוק על גבי טבלה מנער את הטבלה והוא נופל ואם כבה כבה, וע"ז משיג הראב"ד דהא לייט עלה רב דפסיק רישיה ולא ימות הוא – ובהשגה שניה מסכים להרמב"ם כי אי"ז פסיק רישי' כי מדובר בנר של שעוה ואי"ז ברור שיכבה הנר, שני השגות סותרות. ואולי אפ"ל דזה טעות הבחור הזעצער, דהשגה הראשונה היא על חלק הראשון של ההלכה דנותן מים על טלית בוערת, דהרי"ז פסיק רישיה. והשגה השניה היא על חלק השני של ההלכה דשכח נר על הטבלא דשם מסכים להרמב"ם כי אי"ז פסיק רישי'.

2) עי' בספר מי טל להגר"י קלמנסון במלאכת מכבה, מביא באריכות גדולה שכן משמע מהמרכבת המשנה ומהחוות יאיר ומהאבני נזר ומכמה מקומות ברמב"ם יעוי"ש, ובאמת שמפשטות לשון המכתב מהרגצ'ובי שהובא לקמן בפנים מוכח נמי דתלויין הן אחד בהשני, דאם נאמר לדעת הרמב"ם דמבעיר הוה משום עשיית האש אז מכבה הוה רק משום סילוק האש, אולם בספרו מי טל במלאכת מכבה ס"ח רוצה לחדש בדעת הרמב"ם דאפילו דמבעיר הוה משום עשיית האש אבל מכבה הוה משום התחדשות הדבר שלא נשרף.

ובאמת כדבריו כן משמע מדברי הצפנת פענח שהבאנו בגליון העבר מצפע"נ הלכות תרומות עמ' 60, דמכבה גחלת של מתכת הוה משום מתקן ולא משום כיבוי האש, ועוד הביא המי טל ראי' לדבריו מדברי הרמב"ם דגבי מבעיר גחלת של מתכת כותב סתם וגבי מכבה גחלת של מתכת כובת אריכות גדולה "שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו".

(והנה בלקו"ש חל"ו ויקהל מדובר שם רק בנוגע למבעיר גחלת של מתכת ולא בנוגע למכבה גחלת של מתכת).

אבל צ"ב בדעת הרמב"ם לפי ביאורו אמאי מבעיר הוה משום ריבוי האש ומכבה הוה משום תיקון הדבר שפועל שלא ישרף העץ?

וי"ל בזה בדא"פ עפ"י המבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב' דלהרמב"ם העיקר לברר ולתקן העולם ממילא מבעיר הוה משום ריבוי האש להאיר העולם כמבואר בארוכה בגליון העבר ומכבה הוה משום מתקן העולם ג"כ.

3) עי' בשו"ת אבני נזר או"ח סי' רל דמתרץ הקושיא למה גבי כיבוי אומרין דגרם כיבוי מותר וגבי זורה ורוח מסייעתו דלענין שבת חייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה למה לא אומרין גבי זורה נמי דבגרמא מותר. עיי"ש שמתרץ באופן אחר.

4) ועוד דלדעת הראב"ד דמלאכת מכבה היא שפועל שלא ישרף העץ הרי יש ק"ו, ומה התם הרי רק פועל שישאר חלק הניצוץ שיכול לבעור לעוד רגע קטן מאד קיים (ועי' במי טל מלאכת מכבה סי' יג דניצוצות אלו לענין מוקצה נחשבים כאילו אינם במציאות כלל. ולפיכך מותר לשים כלי תחת הנר בלי מים לקבל הניצוצות, ואין מבטל כלי מהיכנו, ואעפי"כ לענין מכבה שפועל שישאר העץ קיים נחשבין ניצוצות אלו למציאות). ואעפי"כ אסור, עאכו"כ פה שפועל שחצי השני של הטלית ישאר קיים. הרי בטוח שיהיה אסור משום מכבה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות