יש לברר יסוד המנהג שהעולם נפטרים מתענית בכורים בערב הפסח בסיום מסכת, האם 'ה"ז משובח' גם לכתחילה, או זהו היתר דחוק רק בדיעבד?

דהנה, הסיומים מראש חדש אב הם בדיעבד, שמקילים בזה רק עד ז' אב, ולצורך ילדים והצריכים לזה במחנות קיץ וכדו'. והוראת רבינו להדר לסיים מסכת בכל אחד מתשעת הימים, זהו כדי לשמח זמן עצוב בשמחתה של תורה, ו"אפילו כשאין אוכלים סעודת בשר אח"כ. ויש להעיר מהנהגת אדמו"ר מהורש"ב נ"ע - לעשות סיומים בתשעת הימים אף שלא היה סועד אח"כ בבשר ויין - ספר המנהגים עמ' 46 (לקו"ש חכ"ג עמ' 223, ובכ"מ).

אבל פוק חזי מאי עמא דבר, שבערב הפסח נפוץ בישראל מקטן ועד גדול, ורשום בכל לוחות השנה, להשכים בבקר וליפטר מהתענית בסיום מיד אחר התפילה בפומבי ובריש גלי (וראה נטעי גבריאל הל' פסח ח"ב ע' רב). וכן נהג מו"ר הרה"ג הירשפרונג זצ"ל ממאנטריאל - לסיים הש"ס בער"פ. ולכאורה הרי מנהגינו נראה כמנגד לדעת המגן אברהם, החק יעקב ושולחן ערוך אדה"ז, ש'המחמיר תבוא עליו ברכה, ובמדינות אלו נהגו להחמיר', שאין נפטרים מהתענית בסעודת מצוה?

עוד תמהו בזה האחרונים, שבהסיומים דחודש אב התירו בבשר ויין רק באותה סעודה - ולא אחר כך, ולמה יפטר הבכור מלהתענות בשאר היום דערב פסח?

ובשו"ת תשובה מאהבה (סי' רסא) מביא שהנודע ביהודה התנגד לפטור הסיום.

למה לא סעודת הודאה?

והנה מקור הדין בשו"ע סי' תע: 'נוהגים הבכורים להתענות זכר לנס, שניצולו ממכת בכורות'.

והקשה בזכרון יהודה, למה מזכירים נס זה בדרך שלילי של תענית. ואדרבא, יש להזכירו בשמחה וסעודת הודאה? גם הקשו בברכ"י ובכף החיים, שאם מצד זכר לנס, היה ראוי לצום אחרי הזמן שבו אירע הנס - בחצות ליל ט"ו - לא לפניו?

ויש מיישבים ההיתר ע"פ המשנה למלך (הל' כלי המקדש פ"ו) שהניח בצ"ע עיקר התענית, שהרי ערב פסח הוא יום טבוח שאסור בתענית? ועל כרחך שזהו תענית קל מעיקרו.

ובאגרות משה (וברבבות אפרים או"ח סרצ"ו) מורה היתר לבכור שלא אכל בסיום, שלא יהא חלוש לקיים מצוות הפסח בליל הסדר.

אבל הרי טעם זה שייך רק ברוב השנים כשהתענית היא בערב פסח, אבל כשחל ערב פסח בשבת ומקדימין תענית בכורים ליום חמישי, ושוב אין אז טענת טרדת ערב פסח, למה לא יצומו? (ובחזון עובדיה תירץ, שזהו מצד 'יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא'.)

עבודת הבכורות

ונראה ליישב כל הנ"ל לפי הסבר החת"ס (או"ח סי' שמ"ו, וראה לקו"ש חי"ז ע' 67) בטעם תענית בכורות, שאין התענית מסובב מההצלה, אלא סיבתה היא, שבכורי ישראל התענו במצרים להתעוררות תשובה - כרפואה קודם למכה - שלא תאמר מדת הדין, מה נשתנו אלו מאלו. ולכן הוצרכו לאות דם על הבתים במכה זו, שלא כשאר המכות שלא ניזוקו בהם בני ישראל למען תדעו אשר יפלה ה'.

והנה הטעם ש'הכה ה' בכורי מצרים' (ולא אבותיהם, והרי 'איש בחטאו יומת'?), הוא מפני שהבכורים היו מנהיגי העם, היושבים ראשונה במלכות. ובכורות בנ"י יראו שמא קלקלו גם הם, וחששו שלא היו מנהיגים בישראל כראוי, וכשהיו אז בבחינת ערום ועריה לפני קבלת התורה, התענו הבכורות ביום יד (שאז עדיין לא היה הדין שיום טבוח אסור בתענית).

(יש מדמים תענית בכורות לצום גדליה שמקילים בו מפני שנדחה מעיקרו (ט"ז סתקמ"ט), אבל להנ"ל שהתענו לפני המכה בליל ט"ו, הרי לא נדחה מעיקרו.)

ו'אשרינו מה טוב חלקנו': 'ששמת חלקנו מיושבי בהמ"ד ולא מיושבי קרנות . . שאנו רצים לחיי עוה"ב והם רצים לבאר שחת . . ' (ל' ההדרן לסיום מסכתא), כהיום הזה אחר מ"ת, שמשלימים אנו את התורה בשמחה, המשמח אלקים ואנשים.

אבל אם אין ביכולתם לשמוח בהסיום, אז יתענו לכל הפחות לזכר הנס.

וראה שו"ת פרי השדה (ח"ב סי' פא) שבכור אבל פטור מלהתענות, שאנוס ואי אפשר לו להשתתף בסיום, הרי שהסיום אינו רק פטור מהתענית.

'הבכורות מתענגים'

ומיושב בזה לשון פלא במקור הענין: 'הבכורות מתענגים בערב פסח' (מסכת סופרים פכ"א), שאין המובא בטור ושו"ע טעות סופר, אלא עיקר הכוונה מתחילה לא היה שיתענו, אלא אדרבא, שיתענגו על ה' בסעודה ושמחת גמרה של תורה.

(וזה שכתוב בפסקי תשובות (סת"ע ס"ק יא) שצריך להתכיף, ואם שמע הסיום אבל לא אכל בסעודתה צריך להתענות, אולי י"ל שזהו כענין קדוש במקום סעודה.)

שני אופני סעודת מצוה

ואולי זה שהחמירו המגן אברהם ואדה"ז בשולחנו, זהו רק בנוגע לסעודת ברית ופדיון הבן, שלא ידחה תענית בכורות, אבל סעודת סיום זהו גדר אחר שאינו בגדר דחויה או הותרה, אלא כענין מצוותו בכך. שזהו שמחה בדרך אתערותא דלתתא, כלשון רז"ל: 'תיתי לי. .עבידנא יומא טבא', לא רק חיוב סעודה של ברית או פדיון הבן שחל באותו יום.

סעודת ברית בערב פסח אינו פוטר

כתוב בספר נ"י ס"י: 'מי שהוא בכור אין לאכול בערב פסח על סעודת ברית מילה' (קובץ ישורון ע' קו מספר החנוכי). וז"ל ערוגת הבושם (סקל"ט): 'בסעודת מילה דקביעא ליה זמנא אין זכר לנס, משא"כ בסיום מסכת. למה שנתפשט המנהג שעושין סעודת סיום מסכת להפקעת התענית זה גופא זכר לנס, י"ל דלכולי עלמא שרי' (ולפי זה בטל הק"ו בספר פדיון הבן כהלכתו (ע' ערב בהערה)).

ומיושב בזה גם קפידת האחרונים (שו"ת האלף לך שלמה והתעוררות תשובה) שבכלל אינו נקרא סעודת מצוה אם מכוון ללמוד לחגיגת הסיום. ורעק"א מחה על המכוונים סיומם לער"פ. ולפי הנ"ל, הרי כאן, אדרבא, זהו דבר בעתו ומה טוב. וכן מצינו בסידור השל"ה והאר"י להדר לעשות סיום בערב פסח על מסכת חגיגה.

ויובן בזה למה גם אלו שלא למדו בעצמם, נפטרים מלהתענות בסיום (אף שבנוגע לברית בשבת שחל ת"ב, מחמירים לצמצם היתר בשר ויין רק לסנדק ואבי הבן והשייכים ממש לברית). שכן מצינו בבכורי מצרים, מתו 'בכור השבי', אף שלא חטאו בעצמם, אלא 'שמחו בלבם בשעבוד ישראל', והרי 'מרובה מדה טובה ממדת פורענות'.

וכדרז"ל לשמוח עם אחרים: 'כי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא, עבידנא ימא טבא לכולהו רבנן' (שבת קיח ע"ב), וברוב עם - ויגדיל תורה ויאדיר.

סיום בליל י"ד

והנה במנחת יצחק (ח"ח סי' מה, וליקוטים סוף הגדה) דן אי מותר לעשות סעודת הסיום בליל יד כשיש תועלת להנוסעים לדרכם ולא ימצאו שם סיום למחרת, או לאלו הרוצים לגמור כל החמץ בהקדם. ובתחילה מביא מהחוות יאיר (סי' ע) ששמחת הסיום נמשך גם ליום שלאחריו, אבל לבסוף מביא משו"ת ארץ צבי (סי' עט) ומסיק שאין לעשות כן.

ולפי הנ"ל, אין סיום בכורות ביטול תענית, אלא ענין עבודת בכורות, ואולי שייך גם לפני הבוקר.

ויש להעיר - בכללות הענין - משיחת י"ט כסלו תשט"ז (ס' 'תורת מנחם' שם, וג"כ ב'תו"מ הדרנים על הרמב"ם וש"ס' עמ' תפג הערה 141) שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ הי' מתענה בערב פסח וכו'. כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב לא היה מתענה, וכמוהו, כ"ק רבינו [ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' ניסן ע' פט ואילך ובהנסמן שם] . ויש לציין (להנהגת אדמו"ר מוהריי"צ) לשו"ת מהריא"ץ או"ח סי' נב: 'גם אני שהתעניתי תליסר שנין בעד בני הבכור, לא הקלתי מעולם לסמוך על סיום מסכת - גם בעל החת"ס התענה כל ימיו שהוא עצמו היה בכור, ורק לעת זקנתו שהיה חלוש אם נזדמנה לו ברית מילה הקיל לעצמו שהוא הי' מוהל כו'.