E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ קרח – יום הגדול והקדוש ג' תמוז

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ב', יום הבהיר כ"ח סיון

ש"פ אחרי-קדושים - תשס"ו
חסידות
קיום מצות יראה במחשבה
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק

איתא בתניא פרק מא (נז, א): "והנה אף מי שגם במוחו ובמחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה . . אעפ"כ, מאחר שמתכוין בעבודתו כדי לעבוד את המלך הרי זו עבודה גמורה, כי היראה והעבודה נחשבות לשתי מצות במנין תרי"ג ואינן מעכבות זו את זו. ועוד שבאמת מקיים גם מצות יראה במה שממשיך היראה במחשבתו, כי בשעה ורגע זו עכ"פ מורא שמים עליו כמורא בשר ודם הדיוט לפחות שאינו מלך המביט עליו, שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו, שזו נקרא יראה כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו', תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם כו', רק שיראה זו נקראת יראה תתאה ויראת חטא שקודמת לחכמתו ויראה עילאה הוא ירא בושת כו', דאית יראה ואית יראה כו'", עכ"ל.

ושמעתי מח"א להקשות, דלכאורה יש כאן סתירה, דמקודם אומר שאם אינו מרגיש שום יראה ובושה אינו מקיים אלא המצוה דעבודה בלבד, אבל המצוה דיראה אינו מקיים, ואח"כ אומר מיד דאפילו שאינו מרגיש שום יראה ובושה, אלא שרק ממשיך היראה במחשבתו בלבד (בלי הרגשה) שפיר מקיים מצות היראה, והלא גדר המצוה דיראת ה' הוא ההרגשה של היראה דוקא, וא"כ איך מקיימו בידיעת המחשבה בלבד?

והנה ב'מ"מ ליקוט פירושים' כו' על תניא שם (עמ' תתעז) מביאים מ'הלקח והלבוב' לבאר מ"ש רבינו הזקן "רק שיראה זו נקראת יראה תתאה ויראת חטא": "עיקר ההדגשה כאן שיראה זו היא יראת חטא, דיראה תתאה נקראת גם היראה האמורה לעיל וכשהיא אפילו בהתגלות לבו ומוחו, אך מכיון שהיראה היא מצד יראת המלך וענשו נק' יראה תתאה, אבל כאן אין יראה משום עונש, אלא ירא לעשות החטא מצד הרואה ויהי אפילו הדיוט אך הלא הוא מתבזה ע"י חטא זה בעיני הבריות, וזהו יראת חטא, ירא לעשות החטא שמתזלזל ע"י, והנה יראה זו היא בעל כרחו ושלא ברצונו, שברצונו הוא היה רוצה לעשות הדבר ושלא יביטו עליו בשעת מעשה, ובכל היותר יכול להיות בגדר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אבל היראה האמורה לעיל והבאה מצד קבלת עול מלכות שמים, ודאי שזהו ברצון גמור, וזהו דלעיל גבי קבלת עול כתב רבינו שמקבל עליו מלכות שמים וממשיך עליו יראתו בהתגלות מחשבתו ורצונו, וכאן כתב רבינו שבאמת מקיים גם מצות יראה במה שממשיך היראה במחשבתו (ולא כתב ברצונו), כי היראה שהיא מפני חבירו המביט עליו, ודאי שלא שייך לומר על יראה שכזו שהיא ברצונו" וכו', ע"ש עוד בזה.

ולפ"ז דמיירי שעיקר יראה זו היא יראת חטא שהיא מצד הרואה בלבד שאינו רוצה להתבזות ע"י חטא זה בעיני הבריות, ושהיא בעל כרחו ושלא ברצונו וכו', א"כ גדלה השאלה, איך באמת מקיים בזה מצות היראה מבלי שמרגיש שום יראה?

בפירוש משכיל לאיתן על תניא שם (עמ' 53) מביא [מר"י כהן] כך: "מהראוי להדגיש, שאין כל סתירה בין המבואר כאן למבואר לעיל (שהיראה והעבודה הן שתי מצות שאינן מעכבות זו את זו, וכאשר היראה אינה בהתגלות מוחו ומחשבתו אין הוא מקיים את מצות היראה), שכן לעיל מדובר אודות יראה אמיתית, וכאן מחדש רבנו שגם המורא שמים שהוא כמורא בשר ודם הוא בגדר מצוה (אף שאין לדמותו כלל לדרגה עליה דובר קודם)", עכ"ל.

ולא הבנתי, דאם הגדר הוא דכשהיראה אינה בהרגשה בהתגלות מוחו ומחשבתו אין הוא מקיים את מצות היראה, כפי שאומר רבנו הזקן בתחילה, א"כ איך אומר אח"כ שאפילו שהיראה אינה בהרגשה בהתגלות מוחו ומחשבתו ג"כ מקיים את מצות היראה, דמה מהני כאן הך יראת חטא שהוא כמורא בשר ודם, הלא סוף סוף אין כאן הרגשת היראה? ואם די בלי ההרגשה כדי לקיים מצות היראה שבתרי"ג, איך אומר מקודם שבלי הרגשה אינו מקיים מצות היראה?

והנראה בזה לבאר ע"פ מ"ש הרמב"ם בהל' גירושין (פ"ב ה"כ): "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר . . ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל? - שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה, כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה, לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו". עכ"ל.

והנה כ"ק אדמו"ר זי"ע מבאר ב'היכל מנחם' ח"ב (עמ' סב) [במכתב מכ"א סיון תשכ"ה] בדעת הרמב"ם כך: "בתמצית הוא אומר כך: ישנם ענינים מסויימים בהלכה היהודית שקיומם דורש בחירה חופשית ללא כפייה, ואולם באותם מקומות שבהם ההלכה דורשת מעשה מסוים מותר לנקוט אמצעי כפייה עד שהצד המסרב יאמר 'רוצה אני', ועדיין מעשהו הוא בר תוקף ונחשב כאילו נעשה מרצון. ולכאורה יש כאן סתירה: אם מותר לכפות עשייה מדוע צריך שאותו אדם יצהיר על עצמו שהוא 'רוצה' ואם לעשייה מתוך כפייה אין תוקף מה התועלת בכך שאותו אדם מכריז על עצמו מתוך כפייה 'רוצה אני'?

וכאן באה הנקודה העיקרית בהסברו של הרמב"ם: כל יהודי, יהא מצבו או מעמדו אשר יהיה, רוצה מעצם מהותו לעשות כל מה שהתורה מצוה עליו, ואולם לפעמים היצר גובר על השיקולים היותר נכונים שלו ומונע ממנו לעשות את מה שעליו לעשות ע"פ התורה, לפיכך כאשר בית דין כופה על יהודי לעשות משהו, אין זה מתוך מגמה ליצור אצלו רצון חדש אלא מתוך הרצון לשחרר אותו מן הכפייה ששיתקה את רצונו, ובכך לאפשר לו לבטא את האני האמיתי שלו, בנסיבות אלו האמירה 'רוצה אני' היא הצהרה אמיתית" עכ"ל, וע"ש עוד באורך בזה.

ועד"ז יש לבאר גם בנדו"ד, היות שכל יהודי יהא מצבו או מעמדו אשר יהיה, יש לו בעצם מהותו היראה והבושה, אולם לפעמים היצר הרע גובר על השיקולים היותר נכונים שלו ומונע ממנו בגלוי את ההרגשה שבמוחו ומחשבתו של היראה והבושה, ולכן אינו מקיים מצות היראה שהיא ממנין התרי"ג, אולם לפי האמת, כשממשיך היראה אפילו במחשבתו בלבד (בלי הרגשה), שעיקרה היא יראת חטא שהיא מצד הרואה בלבד, שאינו רוצה להתבזות בעיני הבריות, ושהוא בעל כרחו ושלא ברצונו, שברצונו היה רוצה לעשות הדבר ושלא יביטו עליו בשעת מעשה, ובכל היותר יכול להיות בגדר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני (כמ"ש ב'הלקח והלבוב' הנ"ל), לפיכך כאשר כופה על עצמו להיות ירא חטא "שממשיך היראה במחשבתו, כי בשעה ורגע זו עכ"פ מורא שמים עליו כמורא בשר ודם הדיוט וכו' שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו, שזו נקרא יראה" וכו', ולפיכך מקיים גם במצב כזה מצות היראה, כי יראה זו אינה מתוך מגמה ליצור רצון ליראה חדשה, אלא מתוך הרצון לשחרר אותו מן הכפייה ששיתקה אותו מן הרגשת היראה והבושה האמיתי, ובכך לאפשר לו לבטא את האני האמיתי שלו, ובלשון כ"ק אדמו"ר זי"ע: "בנסיבות אלו האמירה 'רוצה אני' [ובנדו"ד יראת החטא הנ"ל] היא הצהרה אמיתית" [ליראת ה' שלו] וע"ד שכתב רבינו הזקן לעיל פט"ז בענין מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ע"ש, וא"ש.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הגדה של פסח