למצוה דאורייתא

א. נסתפקתי באכיל של מצוה דאורייתא כגון אכילת מצה או ליל ראשון בסוכות ואין לו מים אלא ברחוק ד' מילין האם מותר לאכול בלא נטילת ידים אי אמרינן דאכילת מצוה דאורייתא דוחה חיוב נטילת ידים מכיון דהוי רק מדרבנן או אמרינן שחז"ל העמידו דבריהם לבטל מ"ע בשב ואל תעשה כדאמרי' בגמ' יבמות צ, ב ולכן לא יאכל מצה, או כזית פת בסוכה.

הנה בב"י או"ח סי' קנח הביא מ'אורחת חיים' בקיצור ונדפס לפננו ב'ארחות חיים' הל' נטילת ידים אות לא וז"ל: "מים אחרונים מצוה כי הראשונים אם ירצה יאכל אם ירצה לא יאכל לפיכך אינו חובה, אבל מים אחרונים מכיון שאכל חייב בברכה ואינו יכול לברך בידים מזוהמות עד שיטול ידיו לפיכך הם חובה, למאי נפקא מינה לבטולי הנך מקמי הנך, שאם אכל עכשיו ואין לו מים אלא לאחרונים והוא צריך לאכול סעודה אחרת ביום כגון ג' סעודות בשבת, מבטל הסעודה האחרת ונוטל ידיו לברכת המזון מפני שכבר נתחייב בברכה ואינו יכול לברך בידים מזוהמות, אבל ודאי שאם לא אכל מאכל לח ואין ידיו מזוהמות מברך בלא מים אחרונים ואחר כך נוטל ידיו ועולה לכאן ולכאן" עכ"ל. דמבואר דמבטל סעודת שבת. ולכאורה למה לא אמרינן דהוי כמו שאין לו מים תוך ארבע מילין שפטור מנטילת ידים וה"נ כיון שאין יכול ללכת שם בשבת מפני איסור תחומין או הוצאה הוי כאילו שאין לו מים ופטור מנט"י.

ואפשר שלא התירו לאכול בלא נט"י כשאין לו מים תוך ד' מילין, אלא היכי שהוא צריך לאכול מחמת רעבונו, דלא חייבו חכמים להצטער מחמת רעבון אלא כדי שיעור הילוך ד' מילין, אבל כשרוצה לאכול סעודה שלישית בשבת שאינו אוכל מחמת רעבון אלא מחמת מצוה, אפשר דבזה לא התירו לאכול בלא נטילת ידים, וי"ל דמוטב לדחות את המצוה בשב ואל תעשה ואונס רחמנא פטריה, ואל יעבור על איסור לאכול בלא נט"י שהוא בקום ועשה.

אמנם מצאתי בשו"ת אבנ"ז אה"ע סי' קכב שכתב בתוך הדברים וז"ל: "ולכאורה נראה שנט"י מתיר, שכן נראה מדברי רמב"ם פי"א מהלכות ברכות, אך הנה בהא דפרק אלו עוברין (מו, א) לנטילה ד' מילין כתב הרבינו יונה פרק הי' קורא דאם אין לו לפניו כשיעור ד' מילין ולאחריו מיל מים מותר לאכול בלי נטילה כלל, והובא בב"י סי' קסג וכן כתב שם בשם הרוקח, ואם הנט"י מתיר מה בכך שאין לו מים, הלא האיסור במקומו, ואין לומר כמו שמצינו באיסור פת של עכו"ם די"א במקום שאין פת ישראל מצוי מותר לאכול פת של עכו"ם, הלא מבואר ביו"ד בב"י הטעם דלא חמיר פת של עכו"ם מדמאי דמאכילין עניים דמאי, אבל נט"י הא חמיר מדמאי, דאין מברכין על הפרשת דמאי ואילו על נט"י מברכין, אך עיקר הטעם משום דנט"י מצוה ולא מתיר, וכשאינו יכול לעשות המצוה אין איסור האכילה, ואפי' לדעת הערוך דכשאין לו מים כורך ידיו במפה דווקא אין ראי' להיפוך, דשאני הכא דלעולם אפשר לכרוך ידיו דאטו בגברא ערטילאי עסקינן, ואמנם כי הב"י כתב הטעם דכיון דאין לו מים הוה לי' כהולכים במחנה דפטורים מנט"י, ולדבריו אין ראי' כל כך, אך יש עוד ראי' מהא דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא, מבואר דשייך בנט"י לכתחילה ובדיעבד, והרי בתוס' נדה כתבו דבטבילה לא שייך לכתחילה ודיעבד כיון דאינו מצוה אלא שיטהר האדם, וה"נ הא אין מצוה אלא שיטהרו הידים, אלא ודאי נט"י לאו טהרה לחוד אלא טהרה של קדושה כדכתיב והתקדשתם אלו מים ראשונים וא"כ מהיכי תיתי לומר שהוא מתיר ג"כ, ובוודאי כשיכול ליטול ידיו ואינו נוטל נתהפך לו להיפוך קדושה כדכתיב אל תגע בי כי קדשתך ונקרא כל קדושה לגנאי, וע"כ כאילו אוכל לחם טמא, וכמו מי שיכול לענג את השבת ואינו מקיים דאיתהפך לי' עונג לנגע, אבל כשאין לו מים נהי שאינו מקיים מצוות והתקדשתם עבירה לא עביד", עיי"ש.

ולפ"ז דנט"י רק מתיר ואינו נקרא עובר על איסור, א"כ אפשר דדוקא לענין סעודת שלישית שאין חיוב כ"כ מה"ת לאכול פת כמ"ש בשו"ע סי' רצא ס"ה שכמה פוסקים ס"ל דסגי במיני מזונות או בפירות לכן מוטב שלא ידחה איסור נט"י, אבל בחיוב אכילת מה"ת כגון מצה או בליל ראשון של סוכות אמרינן שמצוה של נט"י דרבנן ידחה מפני חיוב לאכול מצה או סוכה מה"ת.

אכן למעשה אינו נוגע כ"כ שהרי שיעור אכילת מצה מה"ת בכזית וכן אכילת פת בליל סוכות חובה רק בכזית וכמ"ש בשו"ע סי' תרלט ס"ג.

במקום סכנה

ב. איתא בשו"ע סי' קנח ס"ה ובשו"ע הרב סעי' יד, "מי שהוא במדבר או במקום סכנה ואין לו מים ומפחד לחזר אחריהם פטור מנטילת ידים (וא"צ למנוע מלאכול אע"פ שלא יסתכן בתעניתו עד שיביאו לו מים או שיש לו לאכול דברים אחרים שאינם צריכים נטילת ידים לפי שבמקום סכנה לא גזרו כלל על נטילת ידים וכן כשהיו יוצאים במחנה למלחמה היו פטורים מנטילת ידים", עכ"ל. ומבואר דבמקום סכנה או דיעבד לא תקנו כלל נט"י ופטור לגמרי ומקורו מתוס' בעירובין כא, ב וכ"כ רבינו יהונתן עירובין דף לז והתירו להם לאכול בלא נט"י, משמע דהוי היתר וא"כ א"צ להחמיר לכרוך מפה וכ"כ ערוה"ש סעי' יד שם וכן מוכח משו"ת אבני נזר הנ"ל.

אמנם במ"ב סי' קלו כתב שצריך להחמיר לכרוך ידיו במפה וכ"כ בשלחן הטהור סעי' כד שהרי מצינו ברע"ק שהי' מחמיר במס' עירובין כא, ב שלא לאכול בבית האסורים מפני נט"י.

אם טבילת ידים מהני במעיין כל שהוא

ג. איתא בשו"ע סי' קנח סעי' יב: "הטביל ידיו במי מעין אפי' אין בו מ' סאה עלתה לו טבילה כל שמכסה ידיו בהם בבת אחת" משמע דבעינן שיעור שיתכסו שתי ידיו בבת אחת כמ"ש בשו"ע הרב סעי' כב וז"ל: "אבל מי מעיין לדברי הכל כשרים לטבילת ידים כל שמתכסים בהם ידיו בבת אחת לפי שגם לטבילת כל גופו יש מכשירין כל שכל גופו עולה בהם בבת אחת אע"פ שאין בהם מ' סאה כגון לאדם קטן כמו שיתבאר ביו"ד סי' רא ואפי' הם זוחלין", עכ"ל. וכ"כ מ"ב סק"פ "דבעינן שיתכסו שתי ידיו בבת אחת, דאף דכשר לטובלן אחת אחת צריך שיהיו ראויין לטובלן בבת אחת", ובשער הציון (אות ע) כתב הטעם דשניהן מצוה אחת הן. עיי"ש.

אמנם בחזו"א או"ח סי' כג העיר על המ"ב כיון דקיי"ל בשו"ע סי' יח דמהני ידו אחת בנטילה וידו אחת בטבילה א"כ טבילת יד אחת אינה תלויה ביד השני' וכל יד הוי לה טהרה בפני עצמה וסגי אי מכסה יד אחת עיי"ש, אכן מלשון השו"ע מוכח דבעינן שיתכסה שתי ידיו שהוא רוצה להטבילן ששתי ידיו דוקא יתכסו בבת אחת.

ופמ"ג מש"ז בסי' קיז דעתו היא שצריך שיהי' לכל הפחות מעיין שיעור רביעית וכה"ח סי' קפא כתב דיש להחמיר גם בנט"י שיעור ארבעים סאה ונפק"מ בשעת הדחק שאין לו מים רק מעיין אי סגי במעיין כל שהוא דמכסה יד אחת וצ"ע למעשה.