E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ מטות מסעי - שבת חזק - תשס"ו
רמב"ם
בענין עבירה שאין לו בה הנאת הגוף
הרב חיים רפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - לונדון אנגלי'

ברמב"ם הל' יסודי התורה הלכה יו"ד פסק: "כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם, ולפיכך נאמר בשבועת שקר (פ' קדושים יט, יב) וחללת את שם אלקיך אני ה'1".

והנה במנחת חינוך במצות גיד הנשה (מצוה ג) קרוב לסופו יצא לחדש דמי שעובר במזיד על הל"ת דלא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, "אפשר לומר, כיון דאין בגידין בנותן טעם והוא אוכל במזיד, הוי לי' חילול ה'" עפמ"ש ברמב"ם "דכל העובר עבירה בשאט נפש להכעיס הרי זה מחלל את השם וכו', [ו]אע"פ שמבואר בדבריו תיבת להכעיס, מ"מ לאו דוקא, רק בעבירה דיש לו הנאה עושה מחמת תאות נפשו, ולא הוי חילול השם, אבל באין לו הנאה סתמא הוי כמו להכעיס2 א"כ הוי חילול השם דאין לו הנאה באכילת גיד, והוי להכעיס כו'. אך פעם ראשונה יכול לומר דטעם איסור בעי למיטעם, אבל פעם שני' לא שייך זה והוי לי' להכעיס והוא חילול השם, ובחילול השם אין תשובה ויום הכיפורים מכפרין, רק תשובה ויום הכיפורים תולין ומיתה ממרקת".

אמנם גם לפי דברי המנ"ח, לא שמענו דהוה כמו להכעיס כי אם בעבירה שאין לו שום הנאה ממנה, אבל בעבירה שיש לו הנאה ממנה, אלא דאין לו הנאת הגוף, נראה פשוט דגם לפי המנ"ח הוה העובר ככל עבריין לתיאבון ש"עושה מחמת תאות נפשו", ואין בו משום חילול השם.

אמנם בספר 'חפץ חיים' בפתיחה להלכות לשון הרע חלק הלאווין כתב: "ועובר נמי המספר [לשה"ר] והמקבלו בלאו ד'לא תחללו את שם קדשי', אחרי שאין בזה תאוה ולא הנאה גשמית, שעי"ז יתגבר יצרו עליו, ע"כ נחשב העוון הזה כמרד ופריקת עול מלכות שמים בעלמא ומחלל שם שמים בזה". וב'באר מים חיים' שם האריך החפץ חיים בזה, וביאר שיסודו הוא מדברי הרמב"ם הנ"ל, שכל העובר עבירה להכעיס, דהיינו שאין לו על ידה הנאה גשמית, ה"ה עובר על הל"ת ד'ולא תחללו את שם קדשי". ואף שהרמב"ם כתב שעובר "בשאט בנפש להכעיס", מ"מ כיון שהרמב"ם הביא כראי' ע"ז מש"נ "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך אני ה'," מבואר דכל שאין לו הנאה גשמית ממעשה העבירה ה"ה בכלל "שאט נפש" לענין זה, שהרי גם ע"י שבועת שקר ה"ה מרוויח ממון ואעפ"כ נקרא מחלל ש"ש, ומוכח דכל שאין לו הנאה גשמית ממעשה העבירה, כחלבים ועריות שהגוף נהנה מהם, ה"ה בכלל העובר בשאט נפש ומחלל ש"ש. ובלשון החפץ חיים: "שאפילו אם הוא מרוויח ממון על ידי העוון אעפ"כ נקרא מחלל ש"ש אחרי שאין לו מזה הנאה גשמית. וכן מוכח מדהביא הרמב"ם ראי' מהכתוב ולא תשבעו וזה הכתוב מיירי בכפירת ממון כמ"ש בספר המצוות (לאווין רמ"ט), וקל וחומר בעניננו שאין לו שום הנאה".

והוא חידוש עצום ונורא, שהרי יוצא מדבריו, שכמעט על כל העבירות שבתורה, חוץ מחלבים ועריות וכיו"ב, עובר האדם גם על הל"ת דחילול השם, [ועל העבירות שלוקין עליהן ילקה שתים, חדא משום עבירה פלונית ועוד משום ל"ת דלא תחללו3].

ודבריו צע"ג לדכוותי: חדא, שהרי לשון הרמב"ם בספר המצוות להרמב"ם הוא "שיעשה אדם עבירה אין תאוה בה ולא הנאה, אבל יכוין בפעולתו המרד ופריקת עול מלכות שמים . . . כי זה מכוין להכעיס בזה הענין ואין הנאה גשמית בזה", ובספר היד כתב "בשאט בנפש להכעיס" ובמאמר קידוש ה' "שעשה אחד מבני אדם עבירה להכעיס לא יעשנה לתענג או עריבות שימצא במעשה ההוא אלא להיותה קל ונבזה בעיניו", וכל לשונות אלו מראים בעליל על העובר עבירה שאין לו שום הנאה או ריווח מעשיית העבירה [ולא רק ע"ז שאין לו הנאת הגוף]4.

ועוד: גם בפירוש הראב"ע עה"כ שמות כ, ו ("לא תשא את שם ה' אלקיך") כתב כעין דברי הרמב"ם, ושם מבואר להדיא דכל שיש לו הנאה ומילוי תאווה כל שהוא אין זה בכלל חילול השם, וז"ל: "ורבים חושבים, כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה . . . ואני אראה שגעונם, כי הרוצח, אם רצח אויבו, מלא תאותו בנקמתו. גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו", ע"ש. הרי מפורש בדבריו דהיכא שיש בו איזו הנאה במעשה העבירה אפילו הנאת נקימה וכיו"ב, אין זה בכלל חילול השם. ולא מסתבר לעשות כאן מחלוקת חדשה בין הרמב"ם והראב"ע, בה בשעה שאפשר להביא את שניהם אל עמק השווה.

ומ"ש החפץ חיים שהכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר "מיירי בכפירת ממון" לא זכיתי להבין כלל, כי בספר המצוות להרמב"ם מצות ל"ת סא כתב שהכתוב "ולא תשבעו בשמי לשקר" מיירי בשבועת ביטוי [וכלשון הרמב"ם שם: "שהזהירנו מעבור על שבועת ביטוי והוא אמרו יתעלה לא תשבעו בשמי לשקר, ושבועת בטוי הוא שנשבע על ענינים שאיפשר לנו שנעשה אותם או שלא נעשם בלא מניעת התורה ונשבענו על דבר מהם שנעשהו או שלא נעשהו והנה חובה עלינו לקיים מה שנשבענו והוזהרנו שלא נעבור על השבועה ההיא באמרו ולא תשבעו בשמי לשקר"]. ותלמוד ערוך הוא במסכת שבועות כא, ע"א ובמסכת תמורה ג, ע"ב, וכמ"ש הרמב"ם בספהמ"צ שם [וכ"ה בספר החינוך מצוה רכז]. ובספהמ"צ מל"ת רמט (שציין החפץ חיים) איתא "שהזהירנו מהשבע על כפירת ממון המוטל עלינו, והוא אמרו (קדושים יט, יא) ולא תשקרו איש בעמיתו", [וכ"ה בספר החינוך מצוה רכו]. הרי מפורש שהכתוב "ולא תשקרו" הוא דאיירי בכפירת ממון ואילו הכתוב "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת" מיירי בשבועת ביטוי.

ואף שהרמב"ם בספהמ"צ שם בסוף דבריו כתב ש"הנשבע על כפירת ממון עובר בשני לאוין, משום לא תשבעו בשמי לשקר ומשום לא תשקרו איש בעמיתו", מ"מ כיון שהלאו דולא תשבעו בשמי לשקר בא ביסודו ועיקרו על שבועת ביטוי, שפיר י"ל דע"כ כתוב בלאו זה ולא תחללו, כי בשבועת ביטוי אין לו (ע"ד הרגיל) שום הנאה, אפילו הנאת ריווח ממון וכיו"ב5.

סוף דבר: דברי החפץ חיים שגבו ממני, ומצוה ליישב.


1) והשווה רמב"ם הל' שבועות פ"ו ה"ב לגבי שאלת חכם להתיר שבועת ביטוי, ש"דבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש, בשאט נפש, כענין שנאמר וחללת את שם אלקיך, אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו".

2) ומציין במנחת חינוך: עיין הוריות יא, ע"א ועבודה זרה כו, ע"ב ובתוס' שם ד"ה וחד.

3) ב'אור שמח' הל' יסוה"ת שם דמ"ש הרמב"ם בספהמ"צ שם "הרי זה גם כן בכלל מחלל השם ולוקה", כוונתו לומר שלוקה על על לאו דשבועת שקר, "אמנם על לאו דלא תחללו שם קדשי לא לקי משום דהוי לאו שבכללות".

גם בספר 'מצודת דוד' להרדב"ז מצוה ז, כתב "וראיתי מי שכתב בשם הרב ז"ל דלוקה ואני שמעתי ולא אבין דא"כ על כל לאו ולאו ילקה שתים א' משום לאו גופי' וא' משום ולא תחללו וכיוצא בזה לא שמענו אלא אע"פ שעובר ג"כ על לא תחללו אינו לוקה עליו וטעמא דחילול גופי' אין בו מעשה אלא ע"י מעשיו מתחלל ש"ש ממילא. והרב ז"ל לא הזכיר מלקות כלל פה, ע"ש".

אבל בספר החינוך מצוה רצה כתוב: "וזה כמו כן מחלל שם שמים וילקה", ובמנחת חינוך סוף מצוה רצו כתב ש"לפי דברי הרב המחבר אם עבר עבירה כזו, חוץ מה שמחוייב מלקות מחמת העבירה מחמת לאו המיוחד לוקה ג"כ מן השם הזה, וגם אם עבר עבירה שאין בה מלקות להכעיס כגון שנתק לעשה וכדומה מ"מ לוקה מלאו הזה. ובאמת ראה זה דבר חדש הוא, ולפי דבריו לוקין בשבועות שוא שני מלקיות מחמת הלאו המיוחד ולאו זה הכולל".

4) וע"ד מ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ג ה"ט בהגדרת מומר להכעיס: "מומר לעבירה אחת זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה אפילו היתה מן הקלות כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פאה ונמצא כאלו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו הרי זה מומר לאותו דבר והוא שיעשה להכעיס".

5) ואפילו את"ל דכיון שהנשבע לשקר על כפירת ממון עובר גם על הל"ת דולא תשבעו בשמי לשקר ע"כ צ"ל דגם בעבירה זו יש בו משום חילול השם, נ"ל דאין זה משום שעבר להכעיס אלא משום שבכל שבועה [של שווא או שקר וכל כיו"ב] בשמו של הקב"ה יש גם משום חילול השם, שהרי כתב הרמב"ם בהל' שבועות פי"ב ה"א-ה"ב: "אף על פי שלוקה הנשבע לשוא וכו' אין מתכפר להן עוון השבועה כולו שנאמר לא ינקה ה', אין לזה נקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על השם הגדול שחלל, שנאמר וחללת את שם ה' אלקיך אני ה' וכו' עוון זה מן החמורות הוא כמו שבארנו בהלכות תשובה [פ"א ה"ב], אף על פי שאין בו לא כרת ולא מיתת בית דין יש בו חלול השם המקודש שהוא גדול מכל העוונות". והנה הרמב"ם שם לא לא פירש שהחילול השם הוא מחמת שעשה כן להכעיס [כמ"ש בהל' יסוה"ת], והי' נ"ל שהוא ע"ד המבואר בפירוש הראב"ע שם בתחלת דבריו [הו"ד גם בפי' הרמב"ן עה"ת שם]: "הנה טעם לזכור השם, כי כאשר הוא השם אמת, כן יהי' דברו אמת. והנה אם לא יקיים דברו כאילו מכחיש את השם. ומנהג אנשי מצרים עד היום, אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות, ואילו נתן כופר משקלו זהב לא יחי', בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא, א"כ למלך בשר ודם, כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להשמר שלא תכשילהו לשונו לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא". ודו"ק.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות