E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ נח - תשס"ז
לקוטי שיחות
שכר דאברהם
הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי

בלקו"ש ח"כ פ' לך (עמ' 45) מביא כ"ק אדמו"ר זי"ע מ"ש רש"י עה"פ (לך טו, א) "אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד". "אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והי' דואג ואמר קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו הקב"ה אל תירא אברהם..ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד". ומקשה ע"ז דהרי עבודת אברהם היתה לשמה, ולא כדי לקבל שכר, כמבואר ברמב"ם (הל' תשובה פ"י ה"ב), ואיך אפ"ל שדאג אברהם שלא יהי' לו שכר?

וממשיך וז"ל (בתרגום מאידית): "לכאו' הי' אפשר לתרץ: אע"פ שעבודת אברהם היתה כל כולה לשמה, ולא חשב בזה אודות שכר על העבודה (גם לא אודות שכר של עוה"ב) - אעפ"כ, באם הי' יודע שאין לו שכר, הי' זה סימן בשבילו שעבודתו אינה כדבעי לגמרי.

..ולכן בראותו שהקב"ה נותן לו שכר בעוה"ז, הי' אברהם ירא שייחסר אצלו בה"סוף הטובה לבוא בגללה", שזהו סימן של חסרון בעבודתו". עכ"ל.

(אלא שממשיך דדוחק גדול לומר כן, כי אינו מתאים עם לשון הפסוק, עיי"ש).

ולכאורה צע"ק - כי זה שהעדר קבלת שכר מורה על חסרון בהעבודה, ה"ז בפשטות רק אם אינו מקבל השכר בלי שום סיבה צדדית, שאז רואים שמשהו לא בסדר בעבודתו, שאל"כ מדוע אינו מקבל שכר, אבל אם ישנה סיבה צדדית מדוע נלקח השכר ממנו, לכאורה אי"ז שום ראי' שיש חסרון בעבודתו, שהרי על העבודה כשלעצמה הוקבע לו שכר, אלא שנלקח ממנו, מטעם צדדי. וא"כ זה שחשב אברהם שע"י הנס שנעשה לו בזה שהרג את המלכים כבר קיבל שכר על כל צדקותיו, אין מזה שום ראי' על חסרון בעבודתו, שהרי רק משום סיבה צדדית לגמרי קיבל שכרו בעוה"ז ואבד שכרו בעוה"ב.

ולכאורה כ"ה גם בנוגע מארז"ל (שבת לב, א): "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס, ואף אם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו". שאין מזה ראי' שעבודתו אינה כדבעי, שהרי רק מטעם הנס נחסר מזכיותיו, ולא מטעם חסרון בעבודתו, ועד שעשו לו הנס היו לו זכיות שבאו מעבודתו, אלא שאח"כ מנכים מזכיותיו.

ובמילא צלה"ב תוכן פי' זה? וי"ל שהכוונה בזה היא שמה שארז"ל "אם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו", ה"ז רק בדרך כלל, אבל מי שעומד בדרגא נעלית ביותר, גם אם עושין לו נס, אין מנכין לו מזכיותיו, כי בפשטות הטעם מדוע מנכין לו מזכיותיו הוא לפי שהקב"ה הוצרך לעשות דבר יוצא מן הכלל בשבילו, לשנות סדר הרגיל של הנהגת הקב"ה בעולם, וצריכים זכות מיוחד לזה, ולכן כשעשה הקב"ה לו נס ה"ז מטעם הזכיות שיש לו, וא"כ כבר קיבל השכר על זכיותיו.

אבל מי שדרגתו היא כזה שאין העולם והטבע תופס מקום אצלו, הרי שאינו מוגבל להגבלות הטבע, ולגביו כשעושה הקב"ה דבר שלמעלה מן הטבע, אי"ז שינוי סדר הרגיל לגבי', א"כ אין הנס גורם ניכוי בזכיותיו.

וכידוע שהטעם מדוע נענש יוסף הצדיק ע"ז שביקש משר המשקים להזכירו לפני פרעה - אף שכן צ"ל הסדר שהרי אין סומכין על הנס, וצריכים לעשות הכל בדרכי הטבע, וא"כ כשהי' דרך ע"פ טבע ליוסף לצאת מבית האסורים, הי' צריך לנצל דרך זה - ה"ז לפי שמצד דרגת יוסף לא הי' צריך לסמוך על דרך הטבע, כי למי שדרגתו היא נעלית מאד, טבע ולמעלה מן הטבע שוים, וכמבואר הענין בכ"מ.

וזוהי הכוונה בלקו"ש הנ"ל שאברהם חשב שמזה גופא שלדעתו נחסר מזכיותיו ע"י שנעשה לו נס, ה"ז ראי' שאין הוא במדריגה הנעלית בעבודת ה' שטבע ולמעלה מן הטבע שוים אצלו, וע"ז א"ל הקב"ה "שכרך הרבה מאד" שלא נחסר כלום מזכיותיו, כי באמת הי' הוא במדריגה הנעלית הנ"ל (אלא שמבאר בהשיחה שמטעם אחר אי"ז הפי' בפסוק).

אבל צ"ע אם פי' זה נכון כי יל"ע אם זוהי אכן מדריגת אברהם (וכידוע החילוק בין מדריגת יוסף לגבי מדריגת האבות) - אבל לאידך בכל דרגא גופא ישנם כמה מדריגות. וצ"ע.

לקוטי שיחות
הקפות כהקדמה לפ' בראשית
הרב מנחם מענדל רייצעס
קרית גת, אה"ק

בלקו"ש חט"ו שיחה א' לפ' בראשית, מבואר באריכות הטעם שהתורה מתחילה באות ב', "בראשית", ולא באות א', שהוא משום שה'א' שבתורה אינו הקריאה והלימוד ב"בראשית" ואילך, אלא ההתמסרות לנותן התורה.

ובסיום השיחה מבאר, שזהו ענין ההקפות והריקודים שעושים בשמחת תורה לפני התחלת הקריאה בפ' בראשית, שענינם ההתמסרות לנותן התורה שלמעלה מהבנה והשגה.

והועתק ענין זה בס' הערכים חב"ד אותיות התורה אות ב' עמ' שיד הערה 344, וז"ל: "וזהו גם מהטעמים על מה שהתחלת הקריאה דפ' בראשית היא בשמח"ת (לאחרי הקפות): על ידי הריקודים דשמח"ת "לוקחים" את עצם התורה שלמעלה מהשכל, מה שהיא מיוחדת עם "נותן התורה"; ולאחרי הכנה זו - גם בהקריאה (והלימוד) דתורה נרגש שזה (הקריאה והלימוד) הוא ענין השני, הבי"ת דתורה".

ואולי יש להוסיף לחידודא, שביאור זה נרמז בכך שסדר ההקפות מתחיל באות א' - "אתה הראת", (וכן ההקפות עצמן: "אנא ה' הושיעה נא"), לרמוז שההקפות והריקודים מבטאים את הענין ה'א' שבתורה, ורק לאחר מכן באה הקריאה בפ' בראשית שמתחילה באות ב' - ענין הב' שבתורה. וק"ל.

לקוטי שיחות
יראת אומות העולם מתפילין של ראש דוקא
הרב מנחם מענדל סופרין
ליעדז, אנגליה

בלקוטי שיחות חלק לט (עמ' 25) כתב כ"ק אדמו"ר: "תפילין של יד ותפילין של ראש חלוקים בעצם גדרם, דשל יד מצותה מעשה הקשירה, ואילו בשל ראש המצוה היא שיהיו מונחים על הראש". (ובעמוד 24 כתב שיסודו בלשון הכתוב עצמו וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך).

וממשיך דחילוק זה בין תש"י לתש"ר הוא "גם בזמן המצוה, דכיון שבשל יד המצוה היא הקשירה או ההנחה נמצא שקיום המצוה הוא רק ברגע של מעשה הקשירה או ההנחה, משא"כ בתפילין של ראש שהמצוה היא שיהיו מונחים על ראשו, נמצא דכל רגע ורגע שהוא לבוש מקיים מצוה", עכ"ל.

והנה איתא בגמ' (מנחות לה, ב): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח, י) תניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש".

ומפרש רש"י בד"ה שם ה': "שכתוב בהם רוב השם שי"ן ודל"ת". ובתוס' ד"ה אלו תפילין שבראש: "ויש עוד לפרש דלכך קאמר אלו תפילין שבראש משום דנראין יותר משל יד דעל של יד אמרינן לקמן לך לאות ולא לאחרים לאות".

על פי מה שכתוב בלקו"ש הנ"ל יש לומר בדרך אפשר עוד טעם למה דוקא תפילין של ראש מפני שהלובשן מקיים מצוה בעת ההיא, משא"כ בתפילין של יד שכבר נעשית המצוה בעת הקשירה ולובשן עכשיו רק לפי שכל זמן שבין עיניך יהו שתים כדאיתא בגמ' מנחות (לו, א).

לקוטי שיחות
למה לא הקריב נח תודה
הת' זושא וילמובסקי
תלמיד בישיבה

מובא בספר 'אוצר חיים' בשם 'וידבר דוד' טעם למה הקריב נח עולה ולא תודה, שהרי בפשטות העובר בים (גדרו של נח) צריך להקריב קרבן תודה, ומתרץ שעדיין הי' נח אסור באכילת בשר וקרבן תודה טעון אכילה ולכן לא הי' יכול להקריב קרבן תודה. עכת"ד.

ולכאורה לפי ביאור כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חלק כ' (עמ' 8) בגדר איסור אכילת בשר בימי אדם ונח, שמדייק בלשון רש"י שהאיסור הוא רק להמית הבהמה לאכלה, אבל אם מתה מאלי' מותר לאכלה, צ"ב דהא כיון דהותרה לנח השחיטה לשם קרבן, א"כ כשכבר מתה הבהמה למה יהי' אסור לאוכלה הרי נשחטה בהיתר. ויש לחלק בדוחק ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה*.


*) וראה סנהדרין (נו, ב) בתוד"ה אכל ומהרש"א שם בדעת רש"י. המערכת.

לקוטי שיחות
ליקוי חמה ולבנה
הרב מנחם מענדל וולבובסקי
'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר

על הפסוק והיו לאותות (בראשית א, י"ד) מביא רש"י את הגמרא בסוכה (כט, א): "כשהמאורות לוקים סימן רע הוא לעולם שנאמר ומאותות השמים אל תחתו, בעשותכם רצון הקב"ה אין אתם צריכים לדאוג מן הפורענות" ושם בגמרא "בשביל ד' דברים חמה לוקה שלא הספידו אב"ד כהלכה וכו' ובשביל ד דברים לבנה לוקה" כו'.

ובלקו"ש חט"ו שיחה ב' לפ' בראשית מקשה כ"ק אדמו"ר דלכאורה הבקיאים בחכמת האסטרונומיה יכולים לצפות את הליקוי הבא שיהיה ביום זה וזה וכו' והדבר קבוע ובלתי משתנה בטבע על פי מהלך החמה והלבנה ואין הדבר קשור לאיזה מעשים טובים או לא טובים שעושים אנשים, (ובדיוק כמו ששקיעת והסתלקות החמה בלילה או אי ראיית הלבנה בתחילת החודש אינה כתוצאה משום מעשה רע אלא סדר שקבע הקב"ה בעולמו כך גם ליקוי חמה ולבנה) ומה הסימן רע ומהו כוונת הגמרא דבשביל ד דברים חמה לוקה כו'.

ומסביר כ"ק אדמו"ר (ע"פ דברי הערוך לנר על הסוגיא) שאין הכוונה שהמאורות לוקים כתוצאה מפעולת בני אדם וזהו סימן שעשו בני האדם רע וכו', אלא שכאשר המאורות לוקים זהו הזמן שבו שולט מזל רע בעולם וזהו הכוונה שהוא סימן רע, וגם בזמן זה אם לא הספידו אב"ד כהלכה הוא הזמן שבו מתעורר מידת הדין להעניש וכו' ולכן אם עושים רצונו של מקום אין לישראל מה לפחד מפני מידת הדין מפני שלא עשו מעשה רע כו' וממשיך עוד עיי"ש. ואכ"מ.

ויש לעיין איך פירוש זה מתיישב בפשטות לשון הגמרא "בשביל ד דברים חמה לוקה כו'" ולא כתב "בזמן שחמה לוקה נענשים על ד דברים" ומשמע שהחמה לוקה כתוצאה מד' דברים אלו, והדרא קושיא לדוכתה.

לקוטי שיחות
אין ב"ד של מטה מוחלין לחוזרים בתשובה [גליון]
הרב ראובן פינקעלשטיין
'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר

בגיליון תתקכד (עמ' 22) הביא הרב א.ז. מה שבלקו"ש ח"ט פר' ראה (שיחה ב) מאריך הרבי לבאר הא דחייבי מיתות ב"ד אם עשו תשובה, אין בי"ד של מטה מוחלין להם, דבנוב"י או"ח מהדו"ק סי' לה מבאר זאת כיון דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וא"א לדעת האם היא תשובה אמיתית. ובהשיחה מבאר דע"פ פנימיות הענינים הטעם הוא לא רק מצד הספק דאולי לא שב בכל לבו, אלא דעל חיובי מיתת בי"ד באמת אינו מועיל תשובה בשביל הכפרה, וצריך גם עונש בי"ד, עיי"ש.

והנה בהשיחה משמע דפשטות דברי הנוב"י מבוארים דהטעם דאין מוחלין להם הוא מצד הספק, דאין אנו יודעים מה בלבו (ועיי"ש בפנים בנוב"י דיש לפרש דבריו בכמה אנפין).

והקשה דלכאו' צע"ג מדברי הרמב"ם הל' ממרים פ"ה הל' יב: "מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים עוברי עבירות, אפי' נגמר דינם להריגה והם יוצאים ליהרג, אסור להכותם ולקללם, ואם קלל או חבל בהם פטור. ואם עשו תשובה הרי זה חייב ונהרג עליהם אע"פ שהם יוצאין למות".

הרי יש כאן סתירה מיני' ובי': מצד אחד, אין סומכין על התשובה לגבי מיתת האב, ומצד שני הורגין את הבן על סמך שהאב עשה תשובה נכונה. וממה נפשך, אם האב נהרג מכיון שאין יודעים אם שב בתשובה נכונה, אמאי הורגין את הבן על הספק?

וכתב דע"כ צ"ל כמ"ש בהשיחה דהטעם דאין בי"ד מוחלין אם עשה תשובה, הוא מטעם דאינו מועיל.

ואולי אפשר לבאר הענין בהקדמת קושיא אחרת עד"ז, דהנה בשו"ע אה"ע (סי' לח סעי' לא) כתב המחבר: "(המקדש את אשה) ע"מ שאני צדיק אפילו רשע גמור הרי זו מקודשת מספק וכו'". וכתב הח"מ וב"ש, דמהני ההרהור אפילו בגזלן קודם שהחזיר הגזילה, ונאמן.

ולכאורה, גם כאן יש סתירה מיני' ובי', מצד אחד אין תשובתו מועלת, דבעי החזרת הגזילה ועדיין לא החזיר. אמנם, מצד שני מועיל תשובתו ונאמן לגבי הקידושין?

ואולי יש לומר, דהנה באגרת התשובה (צא, א) כותב רבינו הזקן "והנה מצות תשובה היא עזיבת החטא בלבד (כדאיתא בגמ' פ"ג דסנהדרין ובח"מ ססי' לד לענין עדות)".

וע"ז מעיר הרבי (עיין בביאורים לאגה"ת ב'שיעורים בס' התניא' [בלשון קודש] עמ' 1128) דמה שמדייק רבינו הזקן ומציין לחושן משפט ססי' לד, כי בסוף אותו סימן לא נזכר כלל שום ענין של תיקון העבר, אלא רק קבלה מכאן ולהבא. ומזה מובן שע"י עזיבת החטא בלבד הוא מפסיק להיות רשע, וזהו עצם ענין התשובה.

אמנם בהמשך הפרק מבאר רבינו הזקן שישנו עוד ענין של תשובה והוא הוידוי והחרטה על העבר. ומבאר הרבי דאף שהם חלק ומוסיפים שלימות בתשובה, אעפ"כ אינם עצם ענין התשובה, כי עצם ענין התשובה הוא "עזיבת החטא בלבד". וזה שולל רבינו הזקן (עיי"ש עמ' 1141) בהמילים "עזיבת החטא בלבד", כלומר, שעזיבת החטא הוא עצם ענין התשובה, משא"כ וידוי וחרטה.

ושם בשיחה מבאר הרבי (אות ב) שישנם ב' ענינים, א. וידוי (וכן שיעשה תשובה בימי בחרותו כו') שהם חלק מהתשובה (כנ"ל), ב. השבת הגזילה וריצוי חבירו, שבלעדם "אינו נמחל לו" (רמב"ם הל' תשובה פ"ב), ואעפ"כ, אין השבת הגזילה פרט במצות תשובה עצמה, אלא הם חלק מהמחילה.

והיוצא מזה הוא, דבתשובה ישנן ב' ענינים כלליים, א. שהאדם מפסיק להיות רשע וחוזר להיות צדיק, וזה בעצם ע"י עזיבת החטא, ובשלימות ע"י וידוי וחרטה. ב. ישנה "הכפרה" (מחילה) שתשובתו מועילה, וזה ע"י השבת הגזילה (בעבירות שבין אדם לחבירו), או כרת ומיתת ב"ד (בעבירות שבין אדם למקום).

אולם, כד דייקת שפיר, הנה הן לגבי שהאדם מפסיק מלהיות רשע, והן לגבי הכפרה, שניהם מסתעפים מ"ספק" תשובה דהאדם (וכנ"ל דאין יודעים מה בלבו של חבירו).

ואולי זה החילוק בין תשובה (בספק) לגבי האדם (מפסיק להיות רשע), ובין הכפרה (השבת הגזילה וכדו'). דלגבי האדם, הגם שתשובתו בספק, אעפ"כ מוציאה את האדם מגדר "רשע". אבל לגבי כפרתו, אין תשובה בספק מועילה כלום לכפר, רק תשובה ודאית שיש עמה מעשה (השבת הגזילה וכדו').

ולכאורה זהו דברי הגמ', דהנה איתא ביבמות (כב, ב) דבן ממזר שהכה את אביו חייב. ומקשה הגמ' "אמאי, קרי כאן "נשיא בעמך לא תאור" בעושה מעשה עמך (והאי אביו לא עושה מעשה עמך הוא שהרי בא על הערוה והוליד ממנה ממזר. רש"י)? כדאמר רב פנחס משמי' דרב פפא בעושה תשובה, הכא נמי כשעשה תשובה. והאי בר תשובה הוא, והתנן שמעון בן מנסיא אומר איזה מעוות אל יוכל לתקן, זה הבא על הערוה והוליד ממנה בן ממזר? השתא מיהא עושה מעשה עמך הוא", ע"כ. הרי מהגמ' מובן, דאף שלגבי הכפרה אין תשובתו מועילה כלום (דנשאר "מעוות שלא יוכל לתקן), מ"מ די לו ספק תשובתו להוציאו מגדר רשע ("עושה מעשה עמך"), ולכן הממזר שמכה את אביו ועשה תשובה (אפילו מספק) חייב.

ולפ"ז מובן, דבמי שמקדש את האשה ע"מ שהוא צדיק, אף שיש לו הגזילה בידו, מ"מ לגבי הכפרה (השבת הגזילה) אין תשובתו מועילה כלום, דצריך להשיב את הגזילה, וקודם שמחזיר את הגזילה, נשאר הספק אם חזר בתשובה או לא. אמנם לגבי האדם אמרינן שתשובתו מועלת להוציא אותו מגדר "רשע" (כי עשה מעשה עמך), הגם שנשאר הספק אם חזר בתשובה או לא (שלכן מקודשת מספק).

וכן יש לומר גבי הבן, דאם האב עשה תשובה, הגם שאין סומכין עליו לגבי כפרתו ונהרג - דנשארים הב"ד בספק אם עשה תשובה נכונה או לא - מ"מ לגבי האב עצמו, אינו נשאר בתור "רשע" כי עשה תשובה, אף שהיא מספק. ולכן, מצד הבן שקלל או הכה את אביו אחר שעשה תשובה, היות שהאב הוציא את עצמו מגדר "רשע" (אף שהוא ספק), הבן חייב ונהרג עליו.

וכן מה שמדובר בנודע ביהודה והשיחה, אינו אודות זה - שע"י תשובתו (מספק) מפסיק להיותו רשע (עושה מעשה עמך) - אלא אודות הכפרה (מה שב"ד מענישים). ולכן אין תשובתו (מספק) מועילה כלום, אי מצד הספק (דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות), אי מצד זה שבאמת אין כפרתו מועילה כלום (כמבואר בהשיחה).

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות