בהגדרה ההלכתית של "אורח" - פסק אדמו"ר הזקן בשו"ע סימן של"ג סעיף וא"ו: "ואינן נקראים אורחים אלא שבאו מעיר אחרת.. אבל כשזימן חבירו שבאותה העיר שיסעוד אצלו אינו נקרא אורח וסעודת הרשות היא".

והוא כדעת הרמ"א (ע"פ ביאור הב"י בדברי תה"ד סימן עב), וראה גם פמ"ג משב"ז סק"ב.

אבל בספר החיים לאחי המהרי"ל מפראג (ספר פרנסה וכלכלה פ"ג) חלק ע"ז וכותב שראוי לאדם לקרב שכניו ומיודעיו, אפילו הם עשירים, ויכניסם לפעמים לביתו כדי לכבדם, וזהו מצות הכנסת אורחים שמנו חז"ל מכלל המצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה וכו', ומעתה אל תהא סעודת המריעים קל בעיניך בזמן שאין עמו שחוק וקלות ראש (הובא גם בספר טעמי המנהגים קו"א אות תתרעז).

ולכאורה יש להוכיח כדעת ספר החיים מלשונו של רש"י בפסחים יג, א ד"ה כבר בקשו ולא מצאו: "כלומר כל מה שיש לו לבקש כבר ביקש דהא בשבת לא יבואו אורחים וכבר יודע ובקי באותן שבעיר מי יבוא אצלו".

כלומר גם "אותן שבעיר" ה"ה בכלל אורחים ולא כדברי הרמ"א ואדה"ז! אמנם כדי דייקת שפיר הנה שוברו בצידו גם אדרבה איפכא:

מזה שרש"י דייק "באותן שבעיר" ולא הגדירם כאורחיו, יש להוכיח כרמ"א ואדה"ז, שאותן שבעיר לא נקראים אורחים וק"ל*.