E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ראש השנה - תשס"ח
גאולה ומשיח
שנזכה לישב בסוכת עורו של לויתן
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

בב"ב (עה, א) איתא: "ואמר רבה א"ר יוחנן: עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, שנא': (איוב מ) התמלא בסוכות עורו וכו'", וברמ"א (או"ח סי' תרסז) כתב: "יש שנהגו כשהיו יוצאים מן הסוכה היו אומרים: יהי רצון שנזכה לישב בסוכה של לויתן (כל בו)", ובס' בכורי יעקב (לבעל הערוך לנר) הל' סוכה שם כתב וז"ל: "בסוכה של לויתן כן הגירסא בכל בו ובד"מ ובחמדת הימים, אבל בכל הסידורים כתוב נזכה לשנה הבא לישב בסוכת עור של לויתן, ולכאורה נוסחא מוטעת היא דאף דאמרינן בב"ב (שם) עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, ע"כ לאו בסוכה של מצוה קאמר דעור אפילו הדג שאינו מקבל טומאה מ"מ פסול לסכך מפני שאינו גידולי קרקע כמ"ש רש"י סוכה (יא, ב), ומה שנראה מדברי מהרש"א שם בחדא"ג ב"ב שם שמפרש דבסוכה של מצוה קאמר - שכתב: "זכה שעושה לשמה, עושין לו סוכה שהיא מצות סוכה לשמה" - באמת צ"ע מטעם זה, ומה שאומרים לשנה הבאה משמע כעת חי' דהיינו בזכות מצות סוכה נזכה לישב בסוכת עור של לויתן, וזה אינו דעור של לויתן פסול לסכך, ולכן לענ"ד הגירסא עיקר שלא לומר לשנה הבאה אלא סתם כמ"ש הרמ"א, או שלא לומר עכ"פ בסוכת עורו, דבזה יש לפרש שנתהנו בסוכה כשרה מסעודה של לויתן", עכ"ל.

ובס' מצוות קטן, (הגה' רבינו פרץ מצוה צג הגהה עט) כתב וז"ל: "ועוד הר"ם ז"ל היה נוהג בליל מוצאי סוכות היה נכנס בסוכה כדי ליטול רשות ממנה והיה אומר י"ר מלפני אבינו שבשמים שנזכה לישב בשנה הבאה בסוכה העשויה מעור של לויתן", עכ"ל.

סיכוך בעור של בהמה או דגים

ובתחילה כדאי להביא קצת שקו"ט בענין אם מסככין בעורות, שישנם דעות בראשונים דמותר לסכך בעור של בהמה וכפי שהביא המאירי במשנה סוכה (יא, א ד"ה זה הכלל), וכ"כ בס' העיטור הדבור הרביעי מהל' סוכה (לפי הגהת פתח הדביר) שמסככין בעורות בהמה דמקרי גידולי קרקע שניזון מן הקרקע, וע"ד מ"ש התוס' ב"מ (פט, א) ד"ה גידולי קרקע וז"ל: "גידולי קרקע יצא החולב כו' - בריש בכל מערבין (עירובין כז, ב) חשיב בעלי חיים גידולי קרקע דדריש ונתתה הכסף בבקר ובצאן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע התם קרי להו גידולי קרקע לפי שניזונין מן הקרקע, אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן דלא הוי בכלל דיש שהוא גודל וצומח מן הקרקע" עכ"ל, ומ"מ גם לשיטתם אין מסככין בעורות דגים דודאי אינו גידולו קרקע, וכדביאר ברש"י סוכה שם (ד"ה כי) וז"ל: "כל בהמה לר' יוחנן גדולי קרקע הן, שמן הקרקע גדילים וניזונין, אבל דגים ומלח וכמהין ופטריות לאו גידולי קרקע נינהו", היינו דדגים אינם ניזונין מן הקרקע, וכן מסיק בעירובין (כז, ב), דדגים אינם גידולי קרקע, וכ"כ רש"י ב"ק (סג, א), ד"ה למעוטי ד"גידולי קרקע - למעוטי דגים", נמצא מזה דלכו"ע עורו של לויתן פסול לסכך בו.

אבל ב'מראה הפנים' ירושלמי מעשר שני (פ"א ה"ג ד"ה מתניתא) כתב בדעת הרמב"ם (הל' מע"ש רפ"ז) שלא זכר דגים בהדי הנך דאין נקחים בכסף מעשר, דסב"ל דהש"ס בעירובין הדר ביה ממ"ש דדגים איכא בינייהו רק לפי אביי, דאיהו הוא דאמר דאכל פוטיתא - לוקה ארבע, נמלה - לוקה חמש, צירעה - לוקה שש. ואם איתא, פוטיתא נמי לילקי משום השרץ השרץ על הארץ עיי"ש, אבל להלכה סב"ל להרמב"ם דדגים הוי ג"כ גידולי קרקע עיי"ש, וכן משמע מלשון הר"ח שם שכתב "ודאי דגים אליבא דאביי לאו גידולי קרקע נינהו" ומשמע שזהו רק לפי אביי, וראה חקרי לב יו"ד סי' מא.

וכבר הקשה הפר"ח (סי' תצז ס"ב) ממ"ש רש"י בביצה (כג, ב ד"ה ואין נותנין) וז"ל: "ואין נותנין - לפני הדגים מזונות, ואפילו למאן דאמר נפש בהמה במשמע - הני מילי דמזונותן עליך, אבל דגים - אפשר להם בלא מזונות, שהם אוכלים שרשי עשבים וקרקע, וגדול אוכל את הקטן", עכ"ל, הרי דגם דגים ניזונין מן הקרקע? ונשאר בצ"ע, ובס' 'נחמד למראה' (על ירושלמי עירובין סח, ד) כתב לתרץ קושייתו, דלרש"י בביצה אע"ג דהדגים אוכלים שרשי עשבים שבים וקרקע עם כל זה לאו גידולי קרקע נינהו כי אין מזונותם משם בהחלט, דבהיותם קטנים לפעמים זנין ע"י בני אדם ולפעמים אוכלים שרשי עשבים וקרקע, ובהיותם גדולים אוכלים את הקטנים כמ"ש רש"י שם, משא"כ חי' ובהמה שמיום היותם על האדמה אינם ניזונים אלא מן הקרקע1, והביא עוד תירוץ בקושיית הפר"ח מס' 'שרשי הים' על הרמב"ם (ח"א סח, ג) ודחה דבריו, ואכמ"ל.

אלא דרוב הראשונים סב"ל דאין מסככין אפילו בעור בהמה כי בעינן שיהא גידולו מן הארץ ולא רק שניזון מן הקרקע וכ"ש שאין מסככין בעור דגים, וכמ"ש רש"י בסוכה שם, והכי קיי"ל להלכה כמ"ש בשו"ע אדה"ז ר"ס תרכט ובכ"מ.

דעת הרבי שאין זה סוכה של מצוה

ועי' גם ברשימות חוברת נה שביאר שם בפרטיות מימרא זו דהגמ' ב"ב, ובתו"ד כתב וז"ל: "[וה]הקדמה לזה - קיום מצות סוכה בעוה"ז, וכ[דאיתא] בפסיקתא [פסיקתא דר"כ כט (פסקא אחריתא דסוכות) בתחלתה] הובא ביל"ש [(איוב רמז תתקכז) "כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבוא שנאמר] (איוב מ, לא) [התמלא בשכות עורו וגו'] "ומבאר שלאחר שהשיג מקיפים דסוכה נותנים לו מקיפים יותר עליונים שזהו"ע הסוכה שעושה הקב"ה לצדיקים מעורו של לויתן עיי"ש, ולכאורה משמע ג"כ דפי' כהמהרש"א, דאיירי בסוכה של מצוה לע"ל והוא תשלום שכר מדה כנגד מדה, אבל ממ"ש אח"כ וזלה"ק: "עור לויתן פסול לסוכה כי בעינן גידולו מן הארץ (סוכה יא, א) ולכן פסול לסוכה אף שאין מקבל טומאה, כי כל שבים טהור (כלים פי"ז מי"ג)", עכלה"ק, מוכח דלא איירי אודות סוכה של מצוה, וכ"כ ברשימות חוברת סב שהביא מאמר חז"ל ביל"ש (אמור רמז תרנג) שבזכות מצות סוכה יזכו לע"ל לסוכת עורו של לויתן, ומקשה על השייכות ביניהם, ובפרט שמחולקים הם דאם סיכך בעור דג פסולה דהא לא הוי גידולי קרקע, וא"כ תמוה ביותר השייכות ביניהם? ולאחרי אריכות הביאור שם מסיק וזלה"ק: "דלעת"ל שאז יהי' שכר המצות, שכר מצוה מצוה בגילוי, הנה אז תהי' סוכת עורו של לויתן: "לויתן" - לשון צוותא וחיבור וגם כל שבים טהור ואין שייך שם מציאות הטומאה כלל, ועד שדגים נמצאים תמיד במקום חיותם - לפי שאז לע"ל יהיו כל מקיימי תומ"צ עתה - בבחינה זו בגילוי, שזהו עיקר שכר המצות".

וראה גם בשיחת קודש ליל א' דחגה"ס תש"נ (ס"ב) וז"ל: "ואז ממשיכים הישיבה בסוכה בסוכת עורו של לויתן, ולהעיר שקיום מצות סוכה האכילה בסוכה אינו שייך בסוכת עורו של לויתן שהרי עור הדג פסול לסכך, ובמילא יצטרכו לקפוץ ולדלג מהסוכה לסוכת עורו של לויתן, ומסוכת עורו של לויתן לסוכה, וכן הלאה" עכלה"ק, הרי מפורש דלא איירי אודות קיום מצות ישיבה בסוכה, ובשיחת ש"פ בראשית תנש"א (אות ו) איתא: "ולהעיר שמצינו במדרשי חז"ל שבביאת משיח צדקינו ישבו בסוכת עורו של לויתן, אבל סוכה כזו (שעשוי' מעור דג) אינה ראוי' לקיום מצות ישיבה בסוכה ואכ"מ" עכ"ל, ועי' בשו"ת דברי ישראל (וועלץ) או"ח סי' רא.

תורה חדשה מאתי תצא

ובס' 'הדרש והעיון' (ויקרא מאמר רנז) הביא מה שכתב לו זקנו הגאון ז"ל בעל ה'בית יצחק' בענין זה וז"ל: "אם נזכה לסוכה של לויתן זהו אך לדפנות, דכתבו התוס' שבת (עג, ב), דדג לא הוי גידולי קרקע, אך י"ל דסוכה של לויתן לא הוי רק לתענוג כפירש"י סוכה (ב, ב), וסוכה תהי' לצל", עכ"ל.

ונכדו המחבר מקשה עליו ממ"ש הרשב"ם שם, דסוכה היינו גג מלמעלה וד' דפנות מארבע רוחות עיי"ש, וכן מוכח מהמשך המימרא שם דקאמר דאם לא זכה עושין לו צלצול דהיינו סכך בלי מחיצות וכו', הרי מוכח בהדיא דגם הסכך יהי' מעורו של לויתן? ולכן רצה לומר דעכצ"ל כתירוץ השני שלא תהי' לשם מצוה אלא לצל ותענוג, אבל מקשה ע"ז ממהרש"א הנ"ל שפירש בהדיא דאיירי בסוכה של מצוה?

והביא שם לתרץ עפ"י המדרש הידוע (ויק"ר פי"ג): "כל בהמות ולויתן הן קניגין של צדיקים לע"ל וכו' כיצד הם נשחטים בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו, ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו, וחכמים אומרים זו שחיטה כשירה היא? ולא כך תנינן הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין חוץ ממגל קציר והמגרה והשיניים מפני שהן חונקין? אמר רבי אבין בר כהנא אמר הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא חדוש תורה מאתי תצא", הרי יוצא מזה דלעת"ל יחדש הקב"ה הדין שמותר לשחוט גם בסנפירין, הרי שלעת"ל בסעודת לויתן ישתנה הדין, א"כ ה"נ י"ל שגם לענין הסוכה ישתנה הדין וחידוש תורה מאתי תצא, שמותר לסכך אף בדבר שאין גידולו מן הארץ ויהיו יוצאים לפי"ז בסוכת עורו של לויתן, אבל מסיים שם לתמוה דאיך זה מתאים עם אחד מעיקרי ויסודי אמונתנו הקדושה שהתורה לא תשתנה לנצח עכתו"ד עיי"ש, וראה גם בס' 'פרדס יוסף' פ' אמור (אות קז) שהביא תו"ד, וראה גם בס' 'ילקוט המאירי' ב"ב שם שתירץ עד"ז.

ועי' קונטרס 'תורה חדשה מאתי תצא' (משיחת חגה"ש תנש"א) ס"ה שביאר ההיתר דשחיטת שור הבר בסנפירי לויתן ע"פ מ"ש המפרשים (חי' רד"ל ויק"ר שם, חי' מהר"ץ חיות חולין סז, ב, ונדה סא, ב) שהיתר שחיטה זו הוא באופן ד"הוראת שעה", והרבי מקשה ע"ז דא"כ אין זה בגדר "תורה חדשה" שהרי "למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה..שמע לו (חוץ מע"ז) והוא שיהי' הדבר לפי שעה" (רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ט ה"ד)? ומבאר הפירוש בזה שזה אינו ככל הוראת שעה אלא שהקב"ה יגלה "חידוש בתורה" (ש"מאתי תצא") שדיני שחיטה שבתורה לא נאמרו מלכתחילה על שחיטה זו, ועפ"ז מבאר גם שאין זה סותר לנצחיות התורה עי"ש, דלפי"ז אפשר לומר גם בנדו"ד שהקב"ה יגלה חידוש דהדין דסכך סוכה שצ"ל מגידולי קרקע דוקא לא נאמר על סוכה זו שהיא לצדיקים - מעורו של לויתן.

ובס' 'ילקוט הגרשוני' (שו"ע או"ח שם) הביא דברי הבכורי יעקב ומה שהקשה על המהרש"א, וכתב לתרץ דברי המהרש"א דבעל המימרא בב"ב הוא רבי יוחנן, והוא סובר בנדה (סא, ב), דמותר לקבור את המת בכלאים משום דמצות בטלות לע"ל, ומפרש דאין הכוונה שיתבטלו המצות ח"ו בשום פעם, כי התורה נצחית ולא תשתנה לעולם, אלא דיני ותנאי המצות ישתנו, ומה שעכשיו הוא כלאים, לעת"ל לא יהי' כלאים אלא באופן אחר, והוא ע"ד שכתבו המקובלים דלעת"ל יהי' ההלכה כבית שמאי, היינו דההלכות והדינים של המצות ישתנו, אבל גוף המ"ע והל"ת קיימים לעולם, וא"כ לע"ל יהיו רשאים לסכך אף בדבר שאינו גידולו מן הארץ, כי פרטי ותנאי המצות בטלות לע"ל, והביא שם אח"כ מדרש הנ"ל אודות הלויתן דתורה חדשה מאתי תצא ומפרש שהכוונה הוא שהי' שינויים בדיני התורה.

והנה במה שכתב דריו"ח לשיטתו קאי, דסב"ל דמצוות בטלות לע"ל, הנה בקונטרס הנ"ל בהערה 108 כתב דעכצ"ל דסעודת לויתן ושור הבר תהי' בימות המשיח לפני תחיית המתים, כי הרי בהתקופה דתחיית המתים יהיו מצוות בטלות, ואין מקום אז לשקו"ט אם שחיטת השור תהי' כשרה, ואין צורך ל"חידוש תורה" כיון דבכל אופן מצוות בטלות עיי"ש, ומסתבר לפי"ז לומר דגם הסוכה מעורו של לויתן יהי' אז לפני תחיית המתים, ולא בהזמן דמצוות בטלות, וא"כ לא שייך לומר דלשיטתו קאי, שהרי על זמן זה דימות המשיח עדיין לא אמר ריו"ח דמצוות בטלות?

אמנם אפ"ל דמ"ש בההערה הוא משום דפירש דמצוות בטלות לע"ל בפשטות, משא"כ לפי פירושו של ה'ילקוט הגרשוני' דמצוות בטלות היינו דרק דיני ואופני המצוות ישתנו, שפיר י"ל לפי שיטתו שהסעודה דלויתן אכן תהי' בזמן התחי', דאז אמר ריו"ח דמצוות בטלות, ומ"מ אמרינן ע"ז שצריך "חידוש בתורה" בכדי לשנות הדין וכו', וגם הסוכה מעורו של לויתן יהי' אז, ושפיר י"ל דלשיטתו קאי, וראה אגרות קודש ח"ב עמ' עב בהערה 23 (תשובות וביאורים סי"א) שישנם דסב"ל דסעודה זו תהי' בתחילת זמן התחי' עיי"ש.

עורו של לויתן רק משום להגן מפני החמה

ועי' בס' 'קרבן שמואל' (להג"ר אברהם שמואל צבי זילבערשטיין ז"ל) בהפתיחה (אות קב והלאה) שתירץ באופן אחר, דבאו"ח סי' תרכט סי"ט איתא דהא דפירס עליה סדין מפני החמה פסולה, דעת התוס' והרא"ש והגאונים שזהו דוקא אם פירס הסדין מחשש שמא ייבש הסכך או ישרף העלין, ויהי' חמתה מרובה מצילתה, דאז הסדין גורם הכשר הסוכה על ידו שיהי' צילתה מרובה מחמתה, אבל אם לא כיוון בפריסת הסדין אלא להגן מפני החמה או לנאותה כשרה, והט"ז שם כתב דאם החמה מגיע לגוף האדם לכו"ע מותר עיי"ש, ובמג"א ס"ק כג ביאר דאם הוא להגן מפני החמה אז בטל לגבי הסוכה ולא מקרי סכך פסול כדאיתא בלבוש וב"ח, הרי למידין מזה דאם הוא להגן מהחמה מותר לפרוס בסכך פסול, דאז בטל ממנו שם סכך והוה סוכה כשרה.

והנה על גמ' הנ"ל בב"ב כתב הרי"ף בעין יעקב שם וז"ל: "עתיד הקב"ה לעשות סוכה וכו' נ"ל שסוכה זו נצרכה להנצל מחמה מנרתיקה שמוציאה הקב"ה לעת"ל, והיושב בצל סוכה ניצול לגמרי וכו'" עכ"ל, וכוונתו להא דאיתא בגמ' ע"ז (ג, א): "לע"ל הקב"ה אומר לאומות העולם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה, מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר: (תהלים ב) ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו כו'" עיי"ש, והיינו שמפרש דהא דעתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, ה"ז קאי על זמן זה שהקב"ה מקדיר עליהם החמה ועורו של לויתן מגין עליהם להנצל מן החמה, ונמצא לפי"ז שפורס הקב"ה על סוכות כשרות עור הלויתן להגן עליהם מפני החמה, וזה מותר דהוה לנאותו, וכמ"ש בט"ז הנ"ל דכל שהחמה מגיע להאדם לכ"ע מותר דבטל עור של הלויתן להסכך.

ולפי"ז מתורץ קושיית הביכורי יעקב דאף דעור דלויתן פסול לסוכה, אבל כאן מיירי כשיש לכו"ע סוכה כשרה, רק מצד החמה יעשה לנו סוכה מעורו של לויתן להגן מהחום, ואז נקרא שם מצות סוכה גם על העור כיון שהוא בטל להסוכה, וא"ש ג"כ הנוסח של אלו האומרים "שנזכה לשנה הבא לישב בסוכת עור של לויתן", דהיינו שנזכה לעת"ל להך סוכה שיגן עלינו וכו', וא"ש גם דברי המהרש"א דאיירי בסוכה של מצוה, וראה גם ב'המאור' (שנה ט חוברת י) שכן תירץ גם בעהמח"ס 'נחמד ונעים' ודפח"ח.


1) ולפי דבריו נראה לבאר סברת ההו"א בעירובין (כז, ב), דדגים גידולי קרקע וסברת המסקנא דאינם גידולי קרקע עיי"ש, דלפי ההו"א למד דכיון דניזונין גם מן הקרקע מקרי גידולי קרקע, ולפי המסקנא בעינן שיהא ניזונין רק מן הקרקע.

גאולה ומשיח
תשובה קודם הגאולה [גליון]
הרב איסר זלמן ווייסברג
טורונטו, קנדה

בגליון תתקמא (עמ' 7 ואילך) עמד הגראי"ב גערליצקי שליט"א על מש"כ הרמב"ם בהל' מלכים פי"א דהמלך שיעמוד מבית דוד צריך לכוף כל ישראל לילך בדרכי התורה בכדי לקבוע חזקת משיח, דהרי פסק הרמב"ם בהל' תשובה פ"ז דאין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וא"כ קודם בואו של משיח כבר עשו ישראל תשובה ואמאי הוא צריך לכופם בקיום התורה והמצוות.

ובגליון תתקמב (עמ' 13 ואילך) כתבתי דבאמת הן הן הדברים, דהתשובה האמורה בהל' תשובה מתקיימת עי"ז שמשיח בעודו בתקופת חזקת משיח, דהיינו קודם קיבוץ גליות וקודם הגאולה, כופם לקיים תומ"צ בשלימות. ורק עי"ז יזכו בנ"י שהעומד בחזקת משיח יתקדם בשלבי הגאולה עד שיגיע לתקופת ודאי משיח. ואדרבה, דוקא משום דאין ישראל נגאלין אלא בתשובה, מוטלת האחריות על הטוען שנשלח לגאול את בנ"י מגלותן לעורר בנ"י לתשובה בכדי שיוכל למלאות שליחותו.

ובגליון תתקמג (עמ' 10 ואילך) יצא הגראי"ב להקשות כמה קושיות חזקות על ביאור הנ"ל. חדא, דאם התכוון הרמב"ם בהל' מלכים להתשובה האמורה בהל' תשובה אמאי כותב שמשיח "יכוף כל ישראל לילך בה" ולא שמשיח כופם או מעוררם ל"תשובה", והרי"ז ג"כ לשון חז"ל בסנהדרין (צז, ב) ד"אם ישראל עושין תשובה נגאלין", שהוא בפשטות מקורו של הרמב"ם בהל' תשובה, ולמה שינה הרמב"ם בהל' מלכים מלשונו בהל' תשובה ומלשון חז"ל.

ונראה בזה, דהן אמת דעצם המחייב "לכוף כל ישראל כו'" היא משום דאין ישראל נגאלין אלא בתשובה, אבל לאחרי שכבר התחייב העומד בתור חזקת משיח לדאוג שישראל יעשו תשובה שוב הוא חייב לפעול ענין זה באופן של מלכות, ויתירה מזו, באופן של מלכות המיוחדת למלך המשיח. כלומר, אע"פ שיש כמה אופנים ואפשריות לפעול שבנ"י יעשו תשובה, מ"מ זה העומד לקבוע חזקת משיח צריך לעשותה באופן של כפי', דזהו כל מהותה של מלכות, דהיינו כח הכפי'. ולכן כתב הרמב"ם "ויכוף וכו'" ולא לשון של התעוררות וכיו"ב.

והנה כבר ביאר רבינו עפ"י לשונות הרמב"ם בפי"א מהל' מלכים דעיקרו גדרו של משיח הוא לפעול שלימות התורה, ולכן אע"פ דלענין הזכי' בעצם הגאולה עיקר ההדגשה היא התשובה - "ושבת עד ה"א" (נצבים ל, ב), מ"מ בנוגע קביעות של חזקת משיח ההדגשה היא על שלימות קיום התורה והמצוות - "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה", דלאחרי שנתחייב לפעול ענין התשובה מכח הוא ד"אין ישראל נגאלין אלא בתשובה", שוב חייל עליו לעשותה באופן ובצורה של מלך המשיח.

ועד"ז מתורצת ג"כ קושייתו השני' של הגראי"ב דאי נימא דה"יכוף כל ישראל" של הל' מלכים היא היא ה"תשובה" של הל' תשובה, למה מדגיש הרמב"ם דוקא בהל' מלכים שצ"ל "יכוף כל ישראל", משא"כ בהל' תשובה כותב רק ש"אין ישראל נגאלים כו'". אלא דהיינו טעמא, דמצד עצם הגאולה ההדגשה היא רק על כללות ישראל, אבל מצד הל' משיח הרי הוא צריך להתעסק בכל חלקי העם, ובכל עדה ועדה, ובכל חוג וחוג, דזהו כל גדר מלכותו של משיח - "ומלך אחד יהי' לכולם" (יחזקאל לז, כב). ולכן מדגיש הרמב"ם דבכדי לקבוע חזקת משיח צריך "לכוף כל ישראל".

שוב הקשה ממה שהביא הרמב"ם בהל' תשובה המקור מן התורה דישראל יעשו תשובה בסוף גלותן מקרא דפ' נצבים (ל, א-ג) "והי' כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת על ה"א ושב ה"א וגו'", שזה משמע שהקב"ה מעמיד להם מלך קשה, ולא שזה יעשה ע"י משיח. ולכאו' כוונתו להקשות דבפרשה שלפנ"ז מובא אודות החורבן הנורא של ארה"ק - "ואמר הדור האחרון.. וראו את מכות הארץ ואת תחלואיה .. גפרית ומלח שרפה כל ארצה .. ויחר אף ה' בארץ ההוא להביא עליה את כל הקללה .. ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה .. וישלכם אל ארץ אחרת גו'". ומיד בפרשה שאח"ז נאמר "והי' כי יבאו עליך כל הדברים גו' והשבת אל לבבך גו'", וא"כ הרי זה משמע שהתשובה ("והשבת") היא מתוך יסורי הגלות - "מלך קשה כהמן כו'".

אבל זה אינו1, דבקרא כתיב "כל הדברים האלה הברכה והקללה", א"כ בודאי שאין כוונת הכתוב דהתשובה תבוא דוקא ע"י הקללה, ואין זה כי אם נבואה דבסוף גלותן אחרי כל משך ימי בני ישראל מראשית לידתן עד סוף זמן גלותן, הכולל הן ימי ברכה והצלחה והן ימי קללה ויסורי הגלות, שבסוף כל מאורעות האלו יעשו בנ"י תשובה ויבוא הגאולה, וכמש"כ בפי' בכור שור עה"ת (לאחד מבעלי התוספות שחי במאה הי"ב בצרפת): "הברכה - בדורות הכשירים ששומרים המצות, כגון בימי יהושע כו' ובמי שמואל ובימי השופטים הכשרים, ובימי דוד ושלמה וכיוצא בהם, והקללה - בימי ירעם ואחאב ויהויכין וכיוצא בהם".

וכן הוא מוכח דאין כוונת הכתוב שהתשובה יבוא דוקא ע"י גזירות קשות, דהרי לא הובא כתוב זה בסוגיא דסנהדרין (צז, ב) לענין פלוגתת ר"א ור"י. [והיינו בין לגירסת ספרים שלנו שר"י הוא שאמר "הקב"ה מעמיד להם מלך קשה וכו'", ובין לגי' הירושלמי דזהו תשובת ר"א, סו"ס לכו"ע לא הובא כתוב זה כסייעתא להא ד"הקב"ה מעמיד להם כו'". והיינו כנ"ל, דבכתוב אין שום הכרע דהתשובה יבוא מתוך וע"י היסורים של גלות, כ"א דלאחרי שיעברו כל אלה הדברים על בנ"י, הברכות והקללות, סו"ס יעשו בנ"י תשובה. אלא אינו מבואר כלל בכתוב מהו הגורם התעוררות התשובה.

(אבל סו"ס צ"ע להגירסא דהא דהקב"ה מעמיד כו' הוא מדברי ר"א, ואילו לר"י לא יהי' שום תשובה, דלכאו' הרי זה היפוך המפורש בתורת משה בפרשת נצבים הנ"ל).

והנה בגליון הנ"ל כתבתי דא"א בשום פנים לפרש דמש"כ הרמב"ם ו"ויכוף כל ישראל כו'" דר"ל כל או"א מבנ"י ממש, דהרי זה היפוך הטבע לגמרי, ולהרמב"ם לא יבטל דבר ממנהגו של עולם ולא יהי' שום חידוש במעשה בראשית. וע"ז כותב הגאון הנ"ל דמצד מעלותיו המופלאות של משיח המפורטים בהל' תשובה פ"ט ה"ב "בעל חכמה יהי' יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו" הדבר אפשרי שיפעול על כל אחד ממש.

ולענ"ד אין הדברים מתקבלים על הדעת. חדא דמעלות אלו אינם מוכרחות כלל להתגלות בתקופת חזקת משיח וגם לא בתחילת תקופת ודאי משיח, וכדמוכח מזה שהרמב"ם אינו דורש כל מעלות אלו כדי לקבוע חזקת משיח כ"א "הוגה בתורה ועוסק במצוות". ועוד דאפי' אם הי' בו כל אלו הכוחות מ"מ מן הנמנע בתקופת הגלות כשבנ"י מפוזרים ומפורדים בין העמים בכל קצוי תבל ובכל איי הים מקצה השמים ועד קצה השמים, שמשיח יגיע לכל או"א ממש ויעוררם ויכוף אותם לילך בדרכי התורה. ורק כשכל בנ"י מכונסים בתוך גבולי ארה"ק יש אפשרות להגיע לכל או"א, וכמו בימי חזקיהו שלא נמצא בכל ארה"ק מדן ועד באר שבע תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים וכו' (סנהדרין צד, ב). אבל פשוט דבזמן הגלות הדבר נמנע לגמרי בעולם הטבע. ולכן אני על משמרתי אעמודה דדברי הרמב"ם בהל' מלכים ובהל' תשובה מתאימים ומשלימים זא"ז, והתשובה האמורה בהל' תשובה היא היא המתקיימת עי"ז שמשיח בעודו בתקופת חזקת משיח יכוף כל ישראל לילך בה, ועי"ז נזכה לתקופת ודאי משיח ומיד הן נגאלין בעגלא דידן.


1) טעות זה נגרם ע"י הגירסא המוטעת שנמצא בדפוסי הרמב"ם שלא הובא כל לשון הפסוק "הברכה והקללה וגו'". וכבר תוקן במהדרות פרנקל עפ"י כת"י אוקספורד המפורסמת שבסופו חתימת יד הרמב"ם המעיד שהוגה מספרו.

גאולה ומשיח
ואם יעמוד מלך מבית דוד [גליון]
הת' נחום הלוי לוין
תות"ל 770

בגליון הקודם (עמ' 3) הביא הגראי"ב גערליצקי שי' מ"ש כ"ק אדמו"ר (לקו"ש ח"ח עמ' 61 בשוה"ג) על הרמב"ם בהל' מלכים "ואם יעמוד מלך מבית דוד וכו'" וכותב כ"ק אדמו"ר "יעמוד מלך: עכצ"ל שאין הכוונה ע"פ ב"ד של ע' ונביא (הל' מלכים פ"א ה"ג), וע"ד ראיית הרמב"ם (כאן ה"ג) אין הדבר כך שהרי רע"ק אמר על בן כוזיבא המלך שהוא המלך המשיח (ולא היה שם נביא וכו') - כ"א ע"ד שכותב על בן כוזיבא המלך", עכ"ל כ"ק אדמו"ר.

וביאר הגראיב"ג בארוכה מה שנראה כאן שיטת כ"ק אדמו"ר דבכדי שיהיה דין מלך צריך ב"ד של ע' ונביא ולא סגי בלאו הכי, ובסוף דבריו הצריך עיון במ"ש כ"ק אדמו"ר "ב"ד של ע'", והרי לשיטת הרמב"ם יתכן שתשוב הסנהדרין עוד לפני ביאת המשיח וביותר שכותב בפיהמ"ש "שהסנהדרין תשוב לפני התגלות המשיח וזה יהיה מסימנו", וא"כ מאן יימר שלא יהיה סנהדרין ומדוע נקט כ"ק אדמו"ר בפשטות שלא תהיה שיבת סנהדרין? ע"כ תוכן קושייתו.

ולכאורה הו"ל להקשות גם על נבואה, דידוע מ"ש הרמב"ם באגרת תחיית המתים שלו דבשנת ד' אלפים תתקע"ו "תחזור הנבואה לישראל" ועוד כותב שם "ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת המשיח שנאמר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו'" וכ"ק אדמו"ר כותב ע"כ (לקו"ש ח"ב עמ' 588) שאמנם באותו הזמן היו ר' שמואל החסיד אביו של ר' יהודה החסיד, ר' אלעזר בעל הרוקח וכו', ובש"פ שופטים ה'תנש"א ביאר כ"ק אדמו"ר בארוכה עפ"ז מה שמביא הרמב"ם דיני נבואה ביד החזקה שלו כיון שגם עכשיו שייך מציאות דגילוי הנבואה, ע"ש בארוכה.

וא"כ גם מכאן יש להקשות על שוה"ג הנ"ל מנ"ל בפשיטות דמלך המשיח לא יועמד ע"י נביא והרי תחזור הנבואה.

ולפענ"ד אין כאן קושיא, דאין כוונת כ"ק אדמו"ר לומר שלא יתכן שמלך המשיח יהיה ע"י ב"ד של ע' ונביא אלא שכוונת הרמב"ם במ"ש "מלך" אינה שמוכרח להיות מלך ע"פ דין, אלא ע"ד בן כוזיבא.

וכמו הוכחת הרמב"ם מבן כוזיבא שאין מלך המשיח צריך לעשות מופתים דההוכחה אינה שבודאי לא יעשה מופתים, אלא שזה אינו מגדרו, וה"ה כאן כשהרמב"ם כותב מלך מוכרח שאין מתכוין שמגדרו של משיח להיות דינו דין מלך מלכתחילה להראות מבן כוזיבא שלא היה מלך ע"פ דין.

ומוכח כן ממה שכ"ק אדמו"ר מביא ראיה מבן כוזיבא, דאם תמצי לומר שעד ביאת המשיח לא יהיה ב"ד של ע' ונביא מדוע הוצרך לראיה מבן כוזיבא והרי אפשר להביא ראיה מהמציאות דלא יהיה ב"ד של ע' ונביא, וק"ל.

עוד בענין הנ"ל, דהביא שם שיטת הסוברים שלרמב"ם רק התנאי של ב"ד של ע' הוא לעכובא משא"כ נביא אינו לעיכובא, וא' מההוכחות לשיטתם הוא ממ"ש הרמב"ן (דברים יז, טו) עה"פ "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" והרי א' מתנאיו של מלך הוא שמתמנה ע"י נביא א"כ מה לעם להזהיר כן והרי ה' לא יבחר איש נכרי, ומתרץ דנביא אינו לעכובא.

אמנם שיטת כ"ק אדמו"ר (כעוד מפרשים שהביא שם) מוכח דהוא לעכובא, ולכאורה מוקשה ע"כ מהנ"ל ולא הביא אם מתרצים המפרשים על כן ומה.

ואולי היה אפשר לתרץ דאה"נ שמוכרח הוא ע"י נביא, אך אם אמנם יבוא נביא ויבחר באיש נכרי הנה יהיה בא' מב' אופנים, או שיאמר שהוא הוראת שעה, או שיאמר זה בתור דין חדש - וא"כ נדע שהוא רוצה לעקור דבר מדברי תורה והוא נביא שקר, וא"כ יש טעם להזהיר "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", שבזה נוכל לבדוק את הנביא. ועצ"ע.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות