E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ג' תמוז - תשס"ט
גאולה ומשיח
הקם בתחה"מ האם מונין גם השנים כשהי' מת
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

קטן בתחה"מ אינו חייב במצות מיד אף שעברו י"ג שנה משנולד

בלקו"ש חט"ו כ' מר-חשון[1]מבאר הגירסא דמאמר חז"ל (שבסוף מס' ברכות ומו"ק) "צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב" דזה כולל גם מארי עובדין טבין ע"י עבודת המצוות, ועוה"ב קאי על עולם התחי', שאז לאחר ההפסק בג"ע -ששם לא שייך קיום המצוות- יהי' להם עוד זמן בקיום המצוות וע"ז אמרו דאין להם מנוחה, ואף דאמרו רז"ל "מצוות בטלות לעת"ל" ופירש אדה"ז (אגה"ק סכ"ו) דהיינו בתחה"מ? הביאור בזה דהזמן דעולם התחי' עצמה כולל ב' תקופות: תקופה הא', עלי' אומרים "ושם נעשה לפניך וכו' כמצות רצונך" שיהי' אז קיום המצוות בתכלית השלימות ובמילא יהיו גם העליות שעי"ז, ותקופה הב' שאז יהיו מצוות בטלות[2], וממשיך דאכתי קשה דמ"מ איך שייך לומר על זה ד"אין להם מנוחה", הלא יש בהם הפסק בעבודת המצוות בהיותם לפני זה בג"ע ששם לא שייך הענין דקיום המצוות? ומתרץ דכיון דקיום המצוות שייך רק כשהנשמה נתלבשה בהגוף, נמצא שזמן זה כשהנשמה נתפרדה מן הגוף ונמצאת בג"ע אינו מציאות כלל, דליכא שם מציאות הזמן כלל בנוגע לקיום המצוות, ולכן אין זה נחשב להפסק בענין המצוות ושפיר י"ל דאין להם מנוחה, ומביא דוגמא לזה ממ"ש בצפע"נ הל' תשובה פ"ח ה"ד עיי"ש בארוכה.

ובהערה 41 כתב וז"ל: עפ"ז יומתק מה שלא אשתמיט בשום מקום לומר להשיטה (שו"ת הרא"ש כלל טז, פי' הב' שברש"י אבות פ"ה מכ"א ועוד) דשיעור בן י"ג למצוות הוא הלכה למשה מסיני (גזירה) קטן כשיעמוד בתחה"מ חייב במצוות מיד באם עברו י"ג שנה משנולד עכ"ל.

ולכאורה הפירוש בזה הוא, דבשלמא לפי השיטה שבן י"ג למצוות הו"ע טבעי (כמבואר שם בשיחת ש"פ וישלח ע' 291 וראה רשימות חוברת כא ועוד) שאז מצד הטבע ניתוסף לו במשך השנים בדעת וכו', ודאי פשוט שכשקטן קם לתחה"מ אף שכבר עברו י"ג שנים מעת לידתו לא יתחייב במצות מיד, כיון דבעת שהי' מת לא נשתנה בשכלו כלל, אבל להדיעה דשיעור זה הוא הלמ"מ, א"כ יש מקום לומר דכיון שבפועל עברו לו י"ג שנה מעת לידתו, כשקם בתחה"מ יתחייב במצות מיד, ולא אשתמיט בשום מקום לומר כן, אלא הביאור הוא ע"פ מ"ש בפנים דבזמן המיתה כאשר הנשמה נפרדה מן הגוף ולא שייך כלל הענין דקיום המצוות, במילא ליכא שם מציאות הזמן -בנוגע לקיום המצות- כלל, וא"כ לא נחשב שכבר עברו עליו הזמן די"ג שנים.

היוצא מזה דקטן שמת וקם בתחה"מ יצטרך להשלים מספר השנים שחיסר כשהי' מת ואז יתחייב במצות, גם יש לדייק מהנ"ל שבכל דבר שע"י גידולו ניתוסף לו בדעת וכיו"ב, הנה כשיקום בתה"מ ודאי לא שייך לצרף מספר השנים כשהי' מת וצריך להשלימו אח"כ, ונפק"מ גם בנוגע לגיל חינוך וכיו"ב.

שנים התלויים מיום הלידה

אמנם אכתי יש לחקור, האם זהו קאי על כל הדינים הקשורים עם גיל האדם, דכשקם בתחה"מ אין השנים שהי' מת נחשבים למנין שנותיו כלל, או נימא שיש לחלק בזה, דאפשר שבדינים מסויימים ה"ה תלויים רק בהזמן והשנים מעת לידתו -ואין הזמן קשור במיוחד לקיום המצוות- בזה שייך שפיר שיצטרפו השנים שהי' מת.

ולדוגמא י"ל נפק"מ בדין ערכין שהערך הוא לפי מספר שניו, או למ"ש בשו"ע יו"ד (סי' רמד סעי' א): "וכן מצוה לקום מפני שיבה, דהיינו בן שבעים שנה, אפילו הוא עם הארץ, ובלבד שלא יהיה רשע", או לענין מצות מילה אם מת הבן בתוך שמונה ימים, או לענין מצות פדיון הבן כשמת תוך שלשים יום, כשקם בתחה"מ אם מצרפינן גם הזמן שהי' מת.

דידוע מה שכתוב בלקו"ש ח"ה[3] (ע' 103) וז"ל: לאחר צאת הנשמה מהגוף איז דאך, לכאורה ניטא ביי דער נשמה אט דער סוג זמן וואס איז ביי איר געווען זייענדיק למטה, אזוי אז זי זאל קענען דעמאלט משלים זיין די טעג וואס האבן איר געפעלט למטה אין עוה"ז? איז דער ענין פארבונדן מיט א רשימה פון כ"ק מו"ח אדמו"ר פון כ' מר- חשון דער יום הולדת פון זיין פאטער דער רבי (מהורש"ב) נ"ע (וועלכע איז געווען בשנת כתר"א אין פ' ח"ש) וואו ער שרייבט, אז אין דעם טאג (כ' מ"ח תש"ה פינף און צוואנציק יאר נאך דער הסתלקות) האט אים זיין פאטער דערציילט אז "במעל"ע זה שנתמלאו שמונים וארבע שנים לירידת נשמתי בעולם התחתון, הנה יהיו אצלי אורחים טובים, וכפי הסדר הנה כל אחד מכ"ק רבותינו ואבותינו הק' יאמר דרוש על פסוק דקאפיטל פד", פון דעם זעט מען אז אויך לאחרי ההסתלקות איז פאראן ניט בלויז דער ענין פון זמן בכלל, נאר נאך מער אז דער זמן קומט בהמשך צום זמן וואס ער האט געלעבט פריער בעולם הזה; אויך נאך דער פטירה פון מענטשן, ווערן זיינע יארן גערעכנט לויטן סדר הזמן ווי דא למטה און זיי קומען אין המשך צו די יארן פון זיין געבורט עכ"ל, א"כ הרי יש לומר שמנין זה שייך להצטרף גם לאחר תחה"מ.

יש בגר בקבר או לא

והנה הרבי אמר הרבה פעמים בענין זה, שיש מקשרים זה (צפע"נ שם) עם שאלת הגמ' בכתובות (לח,ב) דאיתא שם: בא עלי' ומתה ולא הספיק האב להעמידו בדין עד שמתה ובגרה "יש בגר בקבר [ונפקעה מרשות האב] או אין בגר בקבר" [ועדיין היא ברשות האב], דיש לומר: א) "יש בגר בקבר" שהרי אילו היתה בחיים בשעת העמדה בדין (לאחרי שעברו ששה חדשים שבין נערות לבגרות) היתה בוגרת, ולכן גם עכשיו נחשבת כבוגרת, שיש זמן גם לאחר מיתה. ב) "אין בגר בקבר" - די"ל שבמיתתה נפסקה אצלה מציאות הזמן, ולכן נשאר תמיד דינה כנערה[4], די"ל דדין בגרות לכו"ע תלוי בזמן, דו' חדשים אחר ימי נערות חלים ימי בגרות, ושאלת הגמ' היא אם יש זמן לאחר מיתה או לא.

ועד"ז כתב בחי' ר"ח הלוי (הל' אישות פ"ב ה"ט) וז"ל: דנראה דאע"ג דאיבעי בגמ' אם יש בגר בקבר אם לא, מ"מ הא ודאי דאין גדלות בקבר, ומשום דדין גדלות הרי תלוי בסימנין דלא שייך זאת במתה כו', וממילא דאינה נעשית גדולה לאחר מיתה, ואין גדלות בקבר. וגם דנראה דבלאו הך טעמא דסימנין ג"כ לא דמי עצם שם בגרות לשם גדלות, דעיקר דין בגרות הוא דפקע ימי נערות, ובגרות ממילא קאתי, וכדחזינן דבאילונית מקטנותה יצתה לבגר, והיינו משום דבאילונית ליכא ימי נערות וממילא דהיא בוגרת, ועל כן שפיר איבעי לן אם יש בגר בקבר כיון דהוי מילתא דממילא, משא"כ בגדלות שצריך להתחדש בגופה שם גדלות, א"כ לא שייך זאת לאחר מיתה דפקע מגופה כל דין חלות שם של גדלות, וודאי דאין גדלות בקבר עכ"ל, הרי דנקט דבגרות במילא קאתי, ועפ"ז יש לבאר שאלת הגמ' כנ"ל אם זה שייך גם בקבר שיש מציאות הזמן או לא.

אבל בשיחת ש"פ חיי שרה תשכ"ו (סעי' ב') איתא דאף דכאן לענין בגרות יש סוברים שאינה עוד בגדר הזמן לאחר מיתה, הנה מ"מ ענין ה"יארצייט" הוא לפי כל הדעות וליכא בזה שום מחלוקת, והכל מודים שיש בזה ענין הזמן, והטעם בזה דדוקא כאן בבגרות יש מחלוקת, שישנם הסוברים דאין עוד זמן לאחר מיתה, כי הרי ענין הבגרות הוא דבר המתייחס אל הגוף כלומר דהלא הגוף היא היא הנעשה בגדר הבגרות ע"י סימנים כו', וא"כ מכיון אשר לאחר המיתה הנה לפועל אין בה בגופה שום סימנים של בגרות כו', הנה לכן ישנם הסוברים שאין שייך לומר אשר היא נעשה לבגרות, משא"כ בענין היאצ"ט, הרי זהו ענין שמתייחס לא אל הגוף אלא להנשמה אשר באותו היום נתפרדה מן הגוף, לכן בזה הכל מודים כיון שהוא שייך להנשמה שיש ענין היארצייט, וראה בזה גם בלקו"ש ח"ה שם הערה 45, הרי שהרבי ביאר הצד דאין בגר בקבר, כי זה תלוי בסימנים וזה לא שייך בקבר ולא כהגר"ח דסב"ל לכו"ע דבגרות ממילא אתי.

ולפי זה יש לומר דשאלת הגמ' היא בעיקר חלות דין בגרות, אם זה מצד שינוי בגופה[5], או שחל ממילא מצד הזמן גרידא דו' חדשים אחרי שהביאה סימני נערות חל עליה דין בוגרת, דאם הוא מצד שינוי בגופה פשיטא שלא שייך במתה, אבל אם זהו מצד הזמן י"ל שזהו גם בקבר.

ועי' גם בס' 'אבן ישראל' (הל' נערה פ"א ה"ט) שג"כ חולק על הגר"ח, והאריך להוכיח דדין בגרות תלוי בסימנים, והא דאמרינן באיילונית דמקטנותה יצתה לבגר, היינו משום דסימני איילונית סימני בגרות הן, ולא דכשפקע דין נערות בגרות ממילא קאתי, ולפי"ז ביאר שאלת הגמ' אם יש בגר בקבר או לא, דכוונת הגמ' הוא בעיקר הדין שזיכתה התורה להאב בבתו עד ימי הבגרות, אם הפירוש הוא דמעיקרא נתנה לו התורה הזכותים רק עד אז, ובמילא אפילו אם מתה אין לו להאב אח"כ כלום, אף שבקבר אין לה סימנים, כיון דמעיקרא נתנה לו התורה זכות בבתו לו' חדשים בלבד אחר ימי נערותה, או שהפירוש הוא דמעיקרא יש לו זכותים בבתו לעולם, וסימני בגרות הן המפקיעים זכותי האב, וכיון דאין בה סימני בגרות במילא לא נפקע זכות האב[6].

ולפי כ"ז שפיר יש מקום לומר דרק בדינים אלו דבעינן שהזמן יפעול שינוי בגופו או בדעתו וכו', כמו לענין בר מצוה וחינוך וכו' ודאי אי אפשר לצרף השנים שהי' מת, כיון שאז לא נפעל שינוי כלל, אבל מ"מ אכתי י"ל בנוגע לזמנים אלו הקשורים רק מעת לידתו, דמחשבין גם השנים שהי' מת.

ובתו"כ פ' בחוקותי (פ"ג) איתא: "והעמידו לפני הכהן להוציא את המת, אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס, ת"ל והעמיד והעריך את שיש לו עמידה יש לו ערכה, ואת שאין לו עמדה אין לו ערכה", וכבר הקשו ע"ז דלמה צריך למעט מת, הרי דין ערכין הוא רק באדם שהוא כך וכך שנים ולמת אין שנים? ולכאורה צריך לומר שהמעריך נתכוון למספר השנים שהי' בשעת מותו, אבל אי נימא כנ"ל דבערכין חשבינן גם השנים שהי' מת כיון שהם השנים שמעת לידתו, אפ"ל דזהו גם מספר השנים שלו לענין ערכין.

בדין שנה בקדשים

ועי' זבחים כה,ב:"אמר רבא, תניא: (שמות יב) שה תמים זכר בן שנה - שיהא תמים ובן שנה בשעת שחיטה, בקבלה, בהולכה, בזריקה, מנין? ת"ל: יהיה, כל הוייותיו לא יהיו אלא תם ובן שנה.. ומי איכא מידי דבשעת שחיטה בן שנה, בשעת הולכה וזריקה בן שתים? אמר רבא, זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים" [ופירש"י: "בן שנה יהיה, כל הווייתו יהיה בן שנה, אבל אם נכנס בשנה שניה בין שחיטה לזריקה פסול דשעות פוסלות בקדשים"] ואי נימא דלאחר מיתה לא ניתוסף כלום בהזמן, א"כ כיון שכבר מת בשחיטה בתוך השנה, איך שייך שבזריקה עברה שנתו, והוכיח הגרי"ז מכאן דגם אחר מיתה ניתוסף בהזמן.

ועי' גם בכורות כח,א: "בכור בזמן הזה, נולד לו מום בתוך שנתו - רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, אחר שנתו - אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד, ואפילו שעה אחת, אבל מפני השבת אבידה לבעלים אמרו: רשאי לקיימו שלשים יום", ופירש"י: "אבל מפני השבת אבידה לבעלים דהיינו כהן, דשמא אם ביד ישראל הוי האי בכור, לא משכח כהן למיתבי ליה ואי שחיט ליה יסריח הבשר אמרו רשאי לקיימו ל' יום, ואי לא משכח כהן שוחטו ומולחו עד שימצא כהן", ומהרי"ט אלגזי (שם פ"ד סי' כד בד"ה ועוד יש לדקדק) הקשה במה שכתב רש"י דאם לא משכח כהן שוחטו ומולחו, כיון דגם בזה לא מקיים מצות אכילה תוך שנתו, דהא עיקר המצוה היא לפני ה' תאכלנו שנה בשנה שלא יאחר אכילתו, דאין עיקר המצוה שלא יאחר שחיטתו, וא"כ למה ישחוט אותו ולא ימתין עד שימצא כהן בלא שחיטה, היינו דמשמע מרש"י דאי שחיט ליה יכול לאכלו אחר שנתו, וקשה דהרי עיקר הדין דתוך שנה הוא על האכילה ועיי"ש מה שתירץ, אבל אי נימא דאחר שחיטה לא שייך הוספה בזמן א"ש דברי רש"י ולא קשה קושייתו כלל, דכיון ששחטו תוך שנתו במילא הוה גם האכילה תוך שנתו, ולא כנ"ל, וממהרי"ט אלגזי משמע דסב"ל דגם אחר מיתה יש המשך הזמן ולכן הקשה קושייתו.

מילה בשמונה ופדיון הבן בשלשים

והנה בנוגע לשמונה ימים של מילה איתא בנדה לא,ב: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה .. מילה לשמונה? שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים" [פירש"י: שהכל אוכלין ושותין בסעודה, והם עצבים מחמת טומאת הלידה] דלפי טעם זה יוצא דשמונה ימים אינו משום שצריך שיהי' איזה פעולה בהתינוק, אלא משום שזהו יום שמיני ללידתו, וא"כ ע"פ הנ"ל י"ל דמצרפינן גם הימים שהי' מת, ובמד"ר (קהלת פי"א,ה) סב"ל דטעם מילה בשמיני הוא כדי שיראה מקודם את השבת וכדביאר בעץ יוסף שם.

אבל במורה נבוכים (ח"ג פמ"ט קרוב לסופו, הובא בתורת מנחם תשמ"ה א' ע' 683, ובשיחת י"ט כסלו תשל"ב ע' 199) איתא טעם אחר להא דמילה בשמונה, דכל בעל חי כשיולד הוא חלוש מאוד בתכלית לחותו, וכאילו הוא עדיין בבטן עד סוף ז' ימים, ואז ימנה מרואי אויר העולם, הלא תראה כי גם בבהמות שמר זה הענין, שבעת ימים יהיה עם אמו כאלו קודם זה הוא נפל, וכן האדם אחרי שהשלים שבעה ימול עיי"ש, דלטעם זה יוצא דבעינן להפעולה של השמונה ימים.

ועד"ז י"ל לענין פדיון הבן דידוע מחלוקת רש"י ותוס' בב"ק יא,ב, דרש"י סב"ל דהא דאין פודין בתוך ל' משום דחיישינן דילמא הולד נפל והתוס' שם (בד"ה בכור) הקשו ע"ז מהא דבפרק יש בכור (בכורות דף מט.) אמר גבי פודה בנו תוך ל' יום ונתאכלו המעות לאחר זמן אין בנו פדוי ואמאי והא אגלאי מילתא למפרע דלא נפל הוא, אלא ודאי גזירת הכתוב היא מופדויו מבן חדש תפדה דאפי' קים לן שכלו חדשיו צריך ל' יום"[7], דלרש"י נמצא שצריך שיחיה בפועלשלשים יום דנדע שאינו נפל, משא"כ לתוס' שהוא גזה"כ י"ל דבעינן רק ל' יום מזמן לידתו.

אבל עי' לקו"ש ח"א ע' 50 ובח"ה ע' 369 דאיירי שם אודות מספר שני יצחק דכתיב (תולדות כה,כו) שהי' "בן ששים שנה בלדת אותם" אף שכבר עברו ס"ב שנים מזמן לידתו, מ"מ כתיב שהי' בן ששים, והביא מהריב"א שם, ומס' 'עשרה מאמרות' (מאמר אם כל חי ח"ג סעי' כט-ל) לבאר דהשנים שיצחק המתין לרבקה מזמן העקידה עד שתהי' ג' שנים הי' בגן עדן, וכיון שגן עדן הוא למעלה לגמרי מגדר הזמן, לכן ב' שנים אלו לא נחשבו אצלו בחשבון שנותיו, ולכן כתיב שהי' בן ששים עיי"ש, (ועי"ש בהערה 130 (בח"ה) דשקו"ט בזה ממ"ש רש"י "המתין לה וכו' ג' שנים"), דמשמע מזה דשנים אלו שאינו חי בעוה"ז אינם נכנסים למנין שנותיו.

ובכל אופן י"ל שאין זה סתירה למה שנתבאר לעיל בהשיחות, די"ל דיום ההולדת ויאהרצייט שאני ששם נוגע רק השנים שנשמתו ירדה למטה או שבאותו היום נתפרדה הנשמה מן הגוף, משא"כ כשמונים שנים בהאי עלמא, צ"ל השנים שחי בפועל נשמה בגוף.

וראה עוד בלקו"ש חל"ו ע' 175 בהערה 26 בנוגע לגדרו של משה רבינו בהיותו בשמים, שכתב דתלוי בשאלה נוספת אם יש למעלה הגדר דהמשך הזמן או לא, וציין להצפע"נ הל' תשובה שם, ולהגמ' כתובות אם יש בגר בקבר או לא.

ובילקוט שמעוני (תורה רמז תו) איתא: "מנין היה משה יודע אימתי יום ואימתי לילה אלא בשעה שהיה הקב"ה מלמדו מקרא היה יודע שהוא יום ובשעה שהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה", וכתב בזית רענן שם וז"ל: וא"ת דילמא באמת לא ידע, רק שהקב"ה כתב שהוא מ' יום ומ' לילה? וי"ל דמ"מ הי' צריך לקרות ק"ש שחרית וערבית, וא"כ הי' צריך לידע אימתי יום ואימתי לילה עכ"ל, דמשמע מזה דסב"ל להמג"א דגם שם ישנו ענין הזמן דיום ולילה, כיון דמצות ק"ש היא מ"ע שהזמן גרמא.

וראה בזה תורת מנחם תשי"ט ח"ג עמ' 120 ואילך.


[1]) ובחלק י"ד ע' 179 בשינויים.

[2]) ומביא ראי' לזה מהא דאמרו רז"ל דלעת"ל "משה ואהרן יהיו עמנו" (תוס' פסחים קיד,ב, ד"ה אחד, וראה יומא ה,ב) ויקריבו קרבנות - קיום המצוות, הרי מוכח דגם לאחר תחה"מ יהי' הענין דקיום המצות, ויל"ע דהרי נת' בכ"מ שזה יהי' בתחילת ימות המשיח דצדיקים קמים מיד וכו', ולכאורה נראה דלזה גופא נתכוון בהא דאין להם מנוחה כיון שצדיקים יקומו מיד ויל"ע שהרי כאו"א אומר ושם נעשה לפניך וכו'.

[3]) וכן בלקו"ש ח"ב ע' 496 ובשיחת ש"פ וירא תש"מ (נדפס בלקו"ש ח"כ ע' 400 סעי' כ"ד) וחלק כ"ה ע' 317 וש"פ חו"ב תשמ"ו סעי' ב' ועוד.

[4]) ראה תורת מנחם תשי"ט ח"ג ע' 115.

[5]) ראה קידושין עט,א, בההוא דקדיש בההוא יומא דמשלים ששה, וברש"י ד"ה אי נימא עיי"ש.

[6]) וראה קו"ש ח"ב סי' י"א, ובשיחת קודש י"ב תמוז תשל"ט כעין חקירה זו לענין יובל ואכמ"ל.

[7]) וראה מה שכתבו לבאר שיטת רש"י בס' 'יד דוד' בכורות מט,א,בד"ה מת, ומהרי"ט אלגזי הל' בכורות פ"ט סי' ע"ו אות ד' ועוד.

גאולה ומשיח
ישוב קושיית התוספות בשיחת רבינו
הת' פרץ מאצקין
תות"ל - 770

בלקו"ש ח"ג פ' בהר עמ' 1011 בהערה 11 (מש"פ משפטים תשכ"ג) מסביר רבינו הטעם שהמלוה ברבית אינו קם בתחיית המתים כי עושה היפך הענין דתחיית המתים, עיי"ש. וממשיך: "ובזה יובן מה שבפ' חלק אינו מונה מלוי ברבית בין אלו שאין להם חלק לעוה"ב כי זה נכלל בכלל כופר (ועושה היפך ענין) תחיית המתים". ע"כ.

ולהעיר שזוהי שאלת התוס' בסוטה (ה, א) ד"ה כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער, וז"ל: "תימא אמאי לא חשיב האי במשנת חלק והא דאמר בפרק בתרא דכתובות מתים שבחו"ל אינן חיים ותו גרסינן התם ע"ה אינן חיים אא"כ יהנו ת"ח ומלוי ברבית מצינו באגדה שאינן חיים לעוה"ב". ונשאר בשאלה בלי יישוב.

ואף לפי התוס' בבב"מ (ע, ב) ד"ה תשיך (בתירוץ השני) "בני נח לא הוזהרו מן הרבית וההוא גברא [במתי יחזקאל] דלא קם בבקעת דורא [מכיון שהלוה ברבית אף שהיה מבני אפרים שיצאו ממצרים לפני יצי"מ ומתו בדרך וא"כ הי' בן נח] זה לא הי' עונש שלא הי' שעת תחיית כל המתים ולא נענש זה יותר משאר מתים שלא חיו באותה שעה אלא חביריו זכו בשביל שנזהרו מן הרבית אע"פ שלא נצטוו". וא"כ י"ל שלפי תירוץ זה באמת המלוה ברבית קם לתחיית המתים (וכן משמע מההגהה בצד שו"ע אדה"ז הל' רבית עמ"ש בסעיף ב' "כל המלוה ברבית..אינו קם בתחיית המתים" שזהו להתירוץ הא' בתוס' שם "שהוא עיקר...").

אבל לכאורה הרי אין מזה ראי' שאכן קם לתחה"מ, כ"א לומר שאין מקור ע"ז מפרקי דר"א, כי זה לא הי' עונש מכיון שלא נצטווה, אבל יש מקורות אחרים לזה (כמצויין בלקו"ש שם) כמו שמו"ר פל"א ו"אמר הקב"ה מי שחיה ברבית בעוה"ז לא יחיה לעוה"ב" (ואולי מה שכתוב בההגהה בשו"ע הוא רק לרווחא דמילתא).

Download PDF
תוכן הענינים
תשובה לכ"ק אדמו"ר הצ"צ
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות