E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ קרח – יום הגדול והקדוש ג' תמוז

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ב', יום הבהיר כ"ח סיון

ג' תמוז - תשס"ט
הלכה ומנהג
תמימות בספה"ע
הרב יוסף יצחק שמוקלער
מג"ש בכולל שע"י בית חב"ד-מרכז מנהטן

א. מי ששכח לספור ספירת העומר בלילה אם יכול לברך ביום - פליגי הבה"ג והתוס' במנחות (סו, א תוד"ה זכר) שיטת הבה"ג: דיכול לברך ביום, דפוסק כסתם מתניתין דנקצר העומר ביום כשר (והיינו כשיטת רבי). ושיטת התוס' (שם): דאינו יכול לברך ביום דפוסק כסתם מתניתין דמגילה דקצירת העומר, בלילה אין, ביום לא (והיינו כשיטת ראב"ש. ועיין בתוד"ה כל מגילה כ, ב; ר"ן שם ז, א בדפי הרי"ף ד"ה כל; רש"ש שם).

ויש שיטה ממוצעת מר יהודאי גאון (מובא בר"ן סוף פסחים): דדוקא בלילה הא' אינו יכול לספור ביום משא"כ בשאר הלילות. ובשו"ע (סי' תפט ס"ז): נפסק דסופר ביום בלי ברכה.

ב. מי ששכח לספור יום א' לגמרי אם יכול להמשיך ולברך בימים הבאים, חלוקים התוס' והבה"ג - במנחות (שם בסוף התוס'):

דהבה"ג ס"ל: דאינו יכול דבעינן תמימות.

ותוס' ס"ל: דיכול, וביאר דבריהם הרא"ש בסוף פסחים (אות מא) דכל לילה ולילה הוי מצוה בפ"ע.

שיטה ממוצעת רב סעדי' גאון (מובא בטור סו"ס תפט) דדוקא אם שכח ביום הא' אינו יכול להמשיך משא"כ בשאר הימים (וע"ש בב"ח).

ובשו"ע (סי' תפט ס"ח): נפסק דסופר בלי ברכה.

ג. והנה הבה"ג ס"ל דתמימות מעכב - ולכן אינו יכול להמשיך בשאר הימים אם הפסיק יום א', ותוס' ס"ל דלא על זה קאי תמימות. ובאם שכח לספור בלילה ורוצה לספור ביום ס"ל להבה"ג דלילה אינו מעכב, ותוס' ס"ל דמעכב.

והנה בשלמא לשיטת התוס' תמימות מעכב ולכן אם שכח לספור בלילה הפסיד, אלא שס"ל דתמימות אינו הולך על כל הספירות ביחד אלא על כל ספירה בפרטיות. אבל לשיטת הבה"ג לכאורה קשה, דמצד א' סובר דתמימות מעכב, ומצד שני ס"ל דאינו מעכב, שהרי ספירה בלילה לומדים (במנחות שם) מתמימות, ואי אתה מוצא תמימות אלא כשסופר בלילה (ומספירה לומדים לקצירה שגם קצירת העומר בלילה, ומסתם מתניתין בקצירה - דהיינו התוצאה, אנו לומדים הדין בספירה - דהיינו הסיבה).

וס"ל להבה"ג דנקצר שלא כמצותו כשר וה"ה לספירה, והיינו לכאורה דתמימות אינו מעכב וצ"ע.

ד. ביאור פלוגתת הבה"ג ותוס' באם הפסיק יום א',

מבאר הפמ"ג (בא"א סקי"ג) אם המ"ט ספירות הם מצוה א' (כמו ד' מינים בלולב, וד' ציציות) או מ"ט מצות. דהבה"ג ס"ל דתמימות מגלה שמעכבין דהיינו שהם מצוה א'. ותוס' ס"ל: דלא ע"ז קאי תמימות ונשאר כפשטי' שהם מ"ט מצות ולכן אינם מעכבים.

ומה"ט מביא המשנ"ב (בס"ק ג') דאין לנשים לברך דהא בודאי יטעו וישכחו לספור יום א' ולשיטת הבה"ג שזהו מצוה א' אגלאי מלתא למפרע שברכו לבטלה.

והנה הפרמ"ג (שם) מסיים בקושיא דא"כ אמאי מברכין מ"ט ברכות הרי לשיטת הבה"ג זהו מצוה א' ואין מברכין יותר מברכה א' על מצוה אחת, ונשאר בצ"ע. וכן בלקו"ש ח"א (עמ' 270 ואילך) שואל הרי כותב התוס' (במנחות ס"ה, ב ד"ה וספרתם, ובכתובות) הטעם דנדה אינה מברכת על ספירתה - ד"וספרתה לה"? דשמא תראה ותסתור ונמצא דהברכות היו לבטלה עיי"ש[15], וה"נ היו צריכים לחשוש שישכחו לספור ותסתור[16]. ולכן מבאר (בלקו"ש שם) דלכו"ע הם מ"ט מצוות וסברת הבה"ג הוא שספירת האדם צ"ל בתמימות ואם חסר יום ו' לדוגמא, חסר בהתמימות דספירת יום ז' דשוב אינה ספירה שלימה כשחסר בהספירות הקודמות.

ומתורצות קושיות הנ"ל, דמכיון שלכו"ע הם מ"ט מצות - לכן מברכין מ"ט ברכות, ומכיון שהחסרון - להבה"ג - אינו בה'עבר' אלא ב'העתיד', לכן מברכין הנשים. ואפי' אדם שיודע שבודאי יחסר יום בהעתיד, מברך עכשיו.

ועפכ"ז - שלעולם הם מ"ט מצות, ורק הבה"ג סובר, שצריך הספירות שעברו, בכדי שהספירה תהי' שלימה וכולל כל הספירות שעברו - בהעבר גופא, אינו צריך ה'מצוה' שבעבר, אלא ה'מציאות' ספירה שבעבר, בכדי שהספירה של עכשיו תהי' בשלימות.

ולכן קטן שנתגדל באמצע ימי הספירה (הגם שעד עכשיו מצותו הי' תרי דרבנן, וכשנעשה גדול הוא חד דרבנן) וכן כשיבוא משיח באמצע ימי הספירה (הגם דקיי"ל דספירה בזה"ז דרבנן ולעת"ל דאורייתא) נוכל להמשיך לספור בברכה אם ספר עד אז, מכיון של"צ המצוה אלא המציאות, וישנם (משא"כ אם נלמד להבה"ג שהמ"ט ספירות הם מצוה א', אזי, א) צריך להמצוה שבעבר ואזי יש לחקור - וכמ"ש המנ"ח במצוה שו, ור"י ענגיל בציונים לתורה כלל יג - אם מצוה דרבנן יוכל להשלים מצוה מה"ת, שהרי אם אכל מצה בעת שטותו אינו מוציאו כשנשטפה, וכן מחוייב דרבנן לכאורה אינו מוציא מחוייב מה"ת, וכן תרי דרבנן לחד דרבנן, וא"כ האיך יכול לצאת מצותו לספור מ"ט ספירות, בהספירות שספר בעת קטנותו. וכן כשיבוא משיח האיך יצא יד"ח להחיוב מה"ת, בהספירות שספר מדרבנן; ב) הספירות שבעבר צריך למצות הספירה שבעתיד).

ה. בפסח דהאי שתא בעת שהותי בק"ק מנשסתר, התקיים 'כינוס תורה' בישיבת ליובאוויטש בעיר וזכיתי לשמוע ד"ת מהרה"ג הדיין בערגער שליט"א, שאמר שגם הוא כיון לחידושו של הרבי בשיטת הבה"ג והוסיף ג' הוספות על השיחה:

א) יסוד וראי' (דלשיטת בה"ג זהו מ"ט מצות ונוגע רק להתמימות שבהעתיד ולכן) צריך רק המציאות ספירה שבהעבר ולא המצוה.

מדברי רבינו האי גאון (מובא בביאור הלכה - תפט, ח' - ד"ה סופר) דהיכא ששכח ספירה ראשונה יאמר בספירה שני' אתמול הי' אחד בעומר והיום שני ימים לעומר וכיון דמני גם של אתמול לא נפיק מכלל תמימות תהיינה, עיי"ש.

דהגם שאין לו המצוה שבעבר, שהרי עבר זמנו, מספיק המציאות ספירה של העבר [והגם שעבר יומו ואין לו אפי' מציאות ספירה בסגנון דאמירת "היום" אבל עדיין יכול לספור בסגנון ספירה "דאתמול הי'", וגם זה נחשב מציאות ספירה דיום א' לדוגמא - הערת הכותב] הגם שאין לו מצות ספירה דיום א'.

ב) אם שכח לספור בלילה וספר ביום יכול להמשיך לספור בברכה (תרומת הדשן סי' לז, מובא באחרונים) והוא מטעם ס"ס (פר"ח, אדה"ז, משנ"ב) דישנם סתירות אם אמרינן ס"ס בברכות לחומרא (שד"ח, קצוה"ש סי' לז בדי השלחן סק"ג).

וחידש הרב הנ"ל שאינו מטעם ס"ס, אלא לכו"ע, דאפי' להדיעות שלא יצא - בספירת היום, דהמצוה הוה רק בלילה, אבל מציאות ספירה הוה, ולכן יכול להמשיך לכו"ע בתמימות.

ג) אם אמר ספירה - בכוונה שלא לצאת ושוב שכח לספור אח"כ, אעפ"כ יכול להמשיך בברכה, דהגם שלא הי' מצוה, אבל מציאות ספירה הי'.

ו. והנה בנוגע לחידושו הב', צ"ב מדוע אדה"ז[17] (והאחרונים) לא ביארו כן (בסי' תפט סכ"ד) ולכאורה י"ל דהרי בין כך יש הלכה דאם מסופק אם ספר יכול להמשיך בברכה (שו"ע סי' תפט, ס"ח מתרומת הדשן סי' לז) ושם מוכרחים לומר מטעם ס"ס, שהרי זה ספק אם ספר (וא"א לומר דבודאי ישנו המציאות ספירה - ולהעיר מלשון הלבוש סי' תפט סוס"ח) וא"כ בין כך צריכים להסברה של ס"ס.

אבל אין זה מספיק שהרי אם בגוונא דסיפר ביום, יכול להמשיך לכו"ע, לא הי' לאדה"ז לכתוב מטעם צירוף (וס"ס) והדק"ל. אלא י"ל ע"פ מה שחוקר הרבי בלקו"ש (שם) האם הספירה היא מציאות מצ"ע או דוקא המצוה אחשבי' ועושהו למציאות ספירה[18]. עיי"ש.

ועפ"ז יש לבאר המחלוקת בין רבינו האי ושאר הראשונים.

דשאה"ר סברי דצריך זמן של "מצוה" ולכן אינו מועיל אמירת "אתמול" דשוב לא הוה זמן המצוה של אתמול וממילא לא הוה מציאות ג"כ. ורב האי סובר דספירה הוה מציאות מצ"ע.

(אבל י"ל דגם שאה"ר סוברים דספירה הוא מציאות מצ"ע וחלוקים אם צריך ספירה בסגנון של היום או מספיק ג"כ ספירה באמירת אתמול).

והנה אם נימא דהמצוה דוקא אחשבי' כמו שאינו מועיל אמירת "אתמול" עד"ז אם ספר ביום - להשיטות שאין זה זמן המצוה - אין כאן מציאות ספירה שהרי אין (עליו או בעולם) המצוה לאחשבינהו לספירה.

ומכיון שאדה"ז (והאחרונים) לא הביאו שיטת רב האי, וסברי שהמצוה עושה הספירה למציאות לכן הצריכו לטעם צירוף - בסופר ביום.

ואדרבה ע"פ דברי הרב הנ"ל יתבאר אריכות לשון אדה"ז (בסעי' כד): "ואף שי"א שהספירה אינה אלא בלילה, שאף אם שכח לספור בלילה א"צ לספור ביום, וא"כ אף אם ספר ביום אין ספירה זו שוה כלום להשלים מספר המ"ט יום" עיי"ש. דלכאורה מאי קמ"ל (ומאי שולל אדה"ז) הרי אם אין מצוה לספור ביום בודאי אינו יכול להשלים מספר המ"ט יום, אלא מכיון של"צ רק המציאות הייתי אומר שמספיק הספירה ביום לכן צריך אדה"ז לבאר (ולשלול) שאין כאן המציאות, דמכיון שאין כאן המצוה אין ספירה זו שוה כלום.

נמצינו למדים: הטעם שאדה"ז ביאר מטעם צירוף, ולא מטעם ודאי, הוא מכיון שנקט (או עכ"פ חשש) כהצד שהמצוה עושהו למציאות ספירה. (והרב בערגער ייסד שיטתו על רב האי גאון שבודאי סובר שהספירה הוי מציאות מצ"ע, ולכן הלך במהלך זו, אבל אדה"ז והאחרונים פוסקים כשאה"ר).

ז. וכעת צריכים לברר מה יהי' הדין בכיון שלא לצאת (חידושו הג') דבודאי להצד שהספירה מצ"ע היא מציאות יכול להמשיך וכמ"ש הרב הנ"ל אבל להצד שצריך המצוה להחשיבו לספירה יל"ע מה דינו.

ויהי' תלוי בהגדר דמצוה בלי כוונה האם זהו חסרון בהמעשה - שאינו "מעשה מצוה", או רק חסרון בהגברא - שלא "קיים המצוה". דאם החסרון הוה רק "בקיום המצוה" עדיין נחשבת מציאות מטעם שעושה המעשה שצותה התורה, ועשתה אותה למציאות, אבל אם אינו עושה המעשה שצותה ועשתה התורה, אלא מעשה אחר אין כאן מציאות.

בקוב"ש (ח"ב סל"ג) מבאר דתלוי באם מצות צריכות כוונה אם לאו.

דלמ"ד מצות צ"כ: המצוה היא - "מעשה בכוונה לצאת י"ח", ואם לא כיון, לא עשה מעשה המצוה[19]. (ועיי"ש שכותב דהוה כחצי מעשה ולכאורה כוונתו לא בכמות אלא באיכות שהרי לא עשה כלום).

ולמ"ד מצות איצ"כ: הכוונה אינה חלק מהמעשה המצוה אלא שאם כיון שלא לצאת אינו יוצא בע"כ, ומעכבו מלצאת, והמעשה שעשה הוה מעשה המצוה אלא שלא יצא י"ח. (ומיישב עפ"ז קושיית הטו"א ר"ה כח, ב, עיי"ש).

וא"כ בנידון זה שכיון שלא לצאת ספה"ע יהי' תלוי אם מצות דרבנן צריכות כוונה אם לאו,

דלמ"ד צ"כ: לא נקראת מעשה המצוה וממילא לא הוה מציאות (דלא עדיף כיון שלא לצאת, מלא כיון כלל).

ולמ"ד אצי"כ: שפיר י"ל דהוה מעשה המצוה וממילא נחשבת ספירה, וא"כ יש לקיים פסקו של הרב הנ"ל מטעם ס"ס דלשיטת התוס' אפי' שכח יום א' יוכל להמשיך, ואפי' להבה"ג דבעינן תמימות, להשיטות דמצות דרבנן אצ"כ - נחשבת ספירה כשספר בכוונה שלא לצאת[20].

עכ"פ: הרב הנ"ל הלך במהלך רב האי שהספירה הוה מציאות מצ"ע, ולכן ביום הוה מציאות, וכשספר בכוונה שלא לצאת הוה מציאות. אבל יש מהלך שהמציאות צריך להמצוה ולכן ביום או בכוונה שלא לצאת הוה מציאות מטעם ס"ס.

סוף דבר: ישנם ג' מהלכים: א) צריך להמצוה היינו "קיום המצוה" (פמ"ג משנ"ב בשיטת הבה"ג); ב) צריך רק המציאות והוה מציאות מצ"ע "אפי' אינו מעשה המצוה" (ר' האי גאון); ג) צריך רק המציאות, והוה מציאות מצד המצוה, ולכן צריך שיהי' "מעשה המצוה" אבל ל"צ קיום המצוה (אדה"ז בשיטת הבה"ג).


[15]) לכאורה קושיית התוס' הוא בזמן שהי' להם ימי זיבה וימי נדה אבל כשנתקלקלו הוסתות וכו' ותיקן רבי וכו' (כמבואר בטור וב"י יו"ד סי' קפג) הרי כולם ספק זבות ספק נדות ולק"מ, דאינם מברכים מספק, או דלמא קושיית התוס' הוא גם בזה"ז מכיון שהתקין רבי.

[16]) ולכאו' כוונת השאלה היא בנוגע לנשים כמ"ש במשנ"ב הנ"ל, ואולי י"ל גם בסתם אנשים. ומכיוון שלא פלוג, היו צריכים לתקן - לכו"ע, לברך ביום האחרון.

[17]) והיינו שבשלמא המשנ"ב לשיטתו שסובר דלהבה"ג הוה מצוה א' וצריך להמצוה שבעבר לכן כותב מטעם ס"ס אלא לאדה"ז דמשמע שסובר דגם להבה"ג הוה מ"ט מצות וצריך להמציאות שבעבר ואעפ"כ כותב מטעם ס"ס. וא' מהדיוקים באדה"ז פעם שמעתי ממו"ר הרב שוחט שליט"א - מזה שאדה"ז כותב "וי"ח ואומרים שצריך לספור בשאר כל הלילות לפי שכל לילה היא מצוה בפ"ע ואינן תלויות זו בזו" דמקורו מהרא"ש (סוף פסחים) ואדה"ז הוסיף "ואינן תלויות זו בזו" (הן בסעי' כג, וכה) לומר שגם הדיעה הא' סובר שהם מ"ט מצות, ורק שסוברים שהאחרונות תלויות בראשונות, וי"ח שאינן תלויות זו בזו, ע"כ שמעתי.

[דלשון הרא"ש אפשר להתפרש בב' אופנים: א) דלהדיעה הב' - הם מ"ט מצות ומזה דלדיעה הא' - מצוה א'; ב) דלהדיעה הב' הם מצוות בפ"ע ומזה דלהדיעה הא' אין כ"א מהם בפ"ע אלא תלויות א' בהשני, ובא אדה"ז לפרש הרא"ש כאופן הב' שכוונת הרא"ש "בכל לילה היא מצוה בפ"ע" הוא "שאינן תלויות זו בזו". ומזה דלהדיעה הא' - תלויות. אמנם ראה לקו"ש חי"ב (עמ' 235 - ומובא לקמן) דלעולם כוונת הרא"ש כאופן הא' ולכן הקשה על הבה"ג, והשאלה מהו הביאור בשיטת הבה"ג, בפשטות לומדים: שחולק על הרא"ש וסובר שזהו מצוה א', ואדה"ז בא לבאר שהוא ג"כ מסכים להרא"ש, ורק ס"ל שהם תלויות, ולכן מוסיף אדה"ז בשיטת הרא"ש - "ואינן תלויות" לבאר במה הוא מחלוקתם. - הערת הכותב.]

עוד דיוק י"ל מסעי' כד - שאדה"ז מבאר שאם אין מצוה ביום אין מציאות להספירה "אין ספירה זו שוה כלום" דמזה רואים ב' ענינים: א) שא"צ המצוה שבעבר ומספיק המציאות - שלכן כותב שאין הספירה במציאות ולא שאין כאן המצוה (ובכלל לא הי' צריך להאריך ולשלול); ב) אין הספירה מציאות בפ"ע אלא מצד המצוה - שלכן כותב שמכיון שאין מצוה ביום אין מציאות ביום. וכמ"ש בהפנים.

עוד דיוק כותב החקרי הלכות - כאן - "שכבר הפסיד ממצות ספה"ע לגמרי" (אדה"ז סי' תפט, סכ"ג) והול"ל "מצות" היינו דהפסיד כל המצוה העבר והעתיד אלא בא לומר "ממצות" דרק העתיד ולא העבר.

אמנם לכאורה יש לדייק לאידך גיסא ממ"ש אדה"ז (תפט, ס"ג) "ואין אתה מוצא תמימות אלא כשמתחיל לספור בערב, דהיינו שמתחיל הוא לספור יום הראשון - בליל ט"ז קודם אור הבוקר, וה"ה לספירת שאר הימים שאינה אלא בלילה, שמן הסתם ספירת כל הימים הם שוין", ע"כ.

ולכאורה אמאי איצטריך אדה"ז להטעם - דמסתמא כל הספירות שוין, הרי תמימות גופיי' הולכות על כל ספירה וספירה, שכל ספירה צריך להיות בתמימות.

דבשלמא אם אנו אומרים שפליגי אם ספירה היא מצוה א' או מ"ט ספירות, יצא דפליגי האם תמימות הולכת על כל הספירות בכללות או על כל ספירה פרטית ולכן הוצרך אדה"ז (לטעם הנ"ל) להדיעה שזהו מצוה א' ותמימות הולכת על ליל ט"ז - תחילת הספירות, וסוף הספירות.

אבל לפי הנ"ל דלכו"ע הם מ"ט מצות, וממילא תמימות הולכת על כל מצוה הרי כל ספירה ומצוה צריך להיות בתמימות לכו"ע.

תו קשה הרי החינוך (במצוה שו) והב"ח (סו"ס תפט) כותבים להדיא שזהו מצוה א' (החינוך בדעת הבה"ג, והב"ח בדעת הרס"ג) והאיך הם יענו על הקושיות דמברכין בכל לילה וכו' ואולי י"ל בכ"ז ע"פ מ"ש בלקו"ש חי"ב עמ' 235 "וספרתם..ז' שבתות לכאורה אף שמברכים בכל לילה, כי כל לילה היא מצוה בפ"ע, וי"א שגם אינן תלויות זב"ז - המצוה דכל לילה היא לא לספור ולדעת שהוא יום א' וכו' לעומר, אלא גם לדעת..שזהו חלק מ(ספירת ז' שבועות) עיי"ש. עכ"פ לכו"ע יש ענין א' כללי - שבע שבתות.

ולכן יש מקום שתמימות הולכת על הכלל ולזה הוצרך אדה"ז להטעם דכל הספירות שוים.

ואולי זהו כוונת החינוך והב"ח "במצוה א'" שיש כאן - בענין מסויים - מצוה א', ומצד זה סובר הבה"ג שהספירות שייכים זה לזה - שחסר בהתמימות שלהם, ומדוייק בלשון החינוך "ובטל החשבון": א) דמשמע מכאן ואילך; ב) סיבת הדבר - שאין כאן חשבון שלימה. וכן כוונת הב"ח: שצריך למנות יום הא', דאל"כ חסר בהענין כללי (ולכאורה מוכח ללמוד כן בהב"ח, דאם סובר שזהו מצוה א' ממש, אמאי אינו מעכב כשיחסר באמצע).

ועפכ"ז אולי יש לתרץ מה שהקשינו - בפנים אות ג' - די"ל להבה"ג שיש ב' תמימות: א) בכל ספירה - וזה מעכב; ב) בכללות הספירה - וזה אינו מעכב. דכמו שיש ב' ענינים בספה"ע: א) פרטי - כל יום ויום מצוה בפ"ע - ומעכב; ב) ז' שבתות - ואינו מעכב, ה"ה בתמימות יש ב' הענינים, שהרי היא הולכת על הספירה

ועפ"ז י"ל דלכו"ע יש ב' ענינים בתמימות: א) כללי ואינו מעכב; ב) פרטי ומעכב. וחלוקים התוס' והבה"ג, דלהבה"ג חסר יום א' הוא בהתמימות פרטי, משא"כ ספירה בלילה היא בהתמימות כללי. ולתוס' חסר יום א' הוא בהתמימות כללי, וספירה בלילה הוא בהפרטי. (והוצרך אדה"ז לטעם דכל הספירות שוין- לשיטת הבה"ג (וכמו שלומדים בפשטות), דספירה בלילה היא בתמימות כללי).

[18]) ויש בזה חילוק דבלקו"ש ח"א, וכן בלקו"ש ח"ח עמ' 54 ואילך - כותב שצריך שיהי' עליו המצוה [בח"א: עשה חילוקים ודרגות במצות אבל לא במציאות. ובח"ח: רוצה לעשות דרגות גם במציאות].

ובלקו"ש חל"ח (עמ' 10 ואילך) מחדש שאפי' אם אין עליו המצוה אלא בעולם על שאר אנשים (דהוה זמן המצוה) הציווי בעולם עושה הספירה שלו למציאות [ולכן אין מקום לשקו"ט בעבד, (ובקטן - לקו"ש ח"ח)]. ויתירה מזו אפי' אין עכשיו ציווי בעולם אלא נמצאת בתורה ציווי על ספירת ימים אלו - בזמן שיש קרבן העומר, נעשית גם עכשיו הספירה למציאות [ולכן נוכל להמשיך כשיבוא משיח].

[19]) וכן נראה דעת אדה"ז בשו"ע או"ח (סי' תעה סכ"ח) "שכל המצות שעשאן שלא במתכוין, דהיינו שלא נתכוין לצאת י"ח בעשי' זו..לא קיים המצוה כלל, שאינו אלא כמתעסק בעלמא, ואין עשייתו נקראת עשיית מצוה כלל".

ובסי' תפט (סי"ב): "שאף להאומרים שמצות א"צ כוונה לצאת בהן י"ח, מ"מ כשמכוין בפירוש שלא לצאת בהן י"ח, בודאי אינו יוצא בע"כ". ומקורו מתוס' (סוכה לט ד"ה עובר) "אפשר שיתכוין שלא לצאת בו..דאע"ג דאמרינן מצות א"צ כוונה מ"מ בע"כ לא נפיק".

[20]) ומה שכתוב כאן הוא לפי המהלך בלקו"ש ח"א וח"ח (שהמצוה שעליו עושהו למציאות) וכן לפי חידושו הא' בלקו"ש חל"ח (שהמצוה שבעולם עושהו למציאות). אבל לפי חידושו הב' בלקו"ש חל"ח (שהמצוה שבתורה - אפי' אם אין ציווי בעולם בפועל - עושה הספירה למציאות) לכאורה יצא דבגוונא שכיון שלא לצאת, הוה מציאות לכו"ע, דלא גרע מספירה בזה"ז שאינה מעשה המצוה מה"ת (ראה שם הערה 55 מאדה"ז ומקורו מתוס' מגילה (כ, ב) סד"ה כל הלילה) ואעפ"כ נחשבת מציאות מה"ת, ולפי"ז חידושו הג' של הרב הנ"ל נכון ולא רק מטעם ס"ס, אבל לכאורה יציבא דברינו בנוגע לחידושו הב' של הרב הנ"ל דספירה ביום מועיל מטעם ס"ס - כמ"ש אדה"ז, ונצטרך לחלק בין כשאינו מעשה המצוה (שבתורה) ואעפ"כ נחשבת מציאות, ובין כשאינו בזמן המצוה (שבתורה) שאזי אינה נחשבת מציאות. ויש לע"ע.

Download PDF
תוכן הענינים
תשובה לכ"ק אדמו"ר הצ"צ
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות