E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ יתרו - כ"ב שבט - תש"ע
הלכה ומנהג
הריגת יתושים*
הרב חיים רפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - לונדון, אנגלי'

הקפדת אדמו"ר מהורש"ב שלא להרוג יתושים - לפנים משורת הדין

א. ברשימות כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע (קה"ת תשס"ד) חוברת קנה (סוף עמוד 473) כתב: "אדנ"ע [אדמו"ר נשמתו עדן] לא הרג היתושים (קאמאר) כי אם הי' מבריחם על ידי נפיחה.

רז"א [ר' שניאור זלמן אהרן, אחיו של אדמו"ר מהורש"ב] אמר פעם לקאפיל[1] בשמעם פעם תפלת אדנ"ע בבכי' רבה: אף וואס וויינט ער, ואס בשגיאה[2] האט ער דערהרגעט א קאמאר [=על מה הוא בוכה - שבשגיאה הרג יתוש]".

והנה מעיקר הדין נראה ברור שמותר להרוג יתושים המצערים לבני אדם, ואע"פ שהוא מצער אותם בהריגתם, שהרי כלל גדול הוא (רמ"א אהע"ז ס"ה סי"ד) ש"כל דבר הצריך לרפואה[3] או לשאר דברים[4], לית בי' משום איסור צער בעלי חיים"[5]. ובשו"ע אדמו"ר הזקן (חו"מ הל' עוברי דרכים וצער בעלי חיים ס"ד) פסק:"אסור מן התורה לצער כל[6] בעלי חיים בידים, אלא אם כן הם מצערים לאדם אזי מותר אפילו להרגם[7], שכיון שיש תועלת לאדם בהריגתם אין חוששים לצערם, שהרי התירה התורה שחיטה". ובמקום אחר (הל' שמירת גוף ונפש ובל תשחית סוף ס"ח) כתב בנוגע "כלב שמפסיד לו" ש"יתן לו סם המות ואין בו משום צער בעלי חיים כיון שמפסיד לו"[8].

וכ"כ בשו"ת שאלת יעב"ץ (ח"א סי' קי) דאפילו את"ל דאיסור צעב"ח נוהג גם ברמשים קטנים, פשיטא ש"זבובים ופרעושים ושאר שקצים ורמשים דמאיסי, וגם יש בהן חשש מכשול[9], ואף קצת סכנה וצער לבני אדם, דלית לן בה ושפיר דמי למיקטלינהו"[10].

וכן פסק בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' מז), ש"זבובין ויתושין ופרעושין שמצערין את האדם, ליכא שום איסור מלהורגם . . . כי כל דבר שהוא לצורך האדם ליכא איסורצער בעלי חיים, דהא התירה התורה שחיטה . . . ואם כן, כל שכן שרשאין להרוג הזבובים והפרעושים והיתושים והעכברים המפסידים אוכלים[11] ומשקין, ומצערין הרבה לאינשי, ואין בזה שום חשש . . . וליכא אף מדת חסידות בזה".

ולפי זה צריך ביאור, מה הי' טעמו של אדמו"ר מהורש"ב שנמנע מלהרוג את היתושים.

הצעת טעמו של אדמו"ר מהורש"ב בדרך אפשר

ב. בפשטות הי' נראה לבאר טעמו של אדמו"ר מהורש"ב עפמ"ש בזהר (ח"ב סח, ע"ב): "לית לך מלה בעלמא דבעי בר נש לדחיא לי' מני' ולאנהגא בי' קלנא, דהא כולהו עובדא דקשוט אינון וכולא איצטריך בעלמא דהא זמנא חדא הוה רבי אלעזר אזיל בארחא, והוה אזיל עמי' רבי חזקי', חמו חד חויא, קם רבי חזקי' למקטלי', אמר לי' רבי אלעזר, שביק לי', לא תקטליני'. אמר לי', והא מלה בישא איהו דקטיל בני נשא. אמר לי' לרבי חזקי', והא כתיב (קהלת י, יא) 'אם ישוך הנחש בלא לחש', לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין לי' מלעילא ואמרי לי' זיל קטיל לי' לפלניא. ולזמנין כמה דעביד האי, הכי נמי שזיב לבר נש ממלין אחרנין ועל ידוי ארחיש קודשא בריך הוא ניסא לבני נשא, וכלא בידא דקודשא בריך הוא תליא, וכלא איהו עובדי ידוי, ואצטריך עלמא להו[12], ואי לאו דאיצטריך לון עלמא לא עבד לון קודשא בריך הוא, ועל דא לא בעי בר נש לאנהגא בהו קלנא במלי דעלמא".[13]

[והנה איתא בגמרא (שבת קכא, ע"ב) "תני תנא קמי' דרבא בר רב הונא, ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו [דעתן של חסידים אינה מעורבת עמו, שאינו הגון בעיניהם על מה שעשה. רש"י]. אמר לו [רבא לתנא], ואותן חסידים [השונאין אותו על כך. רש"י] אין רוח חכמים נוחה מהם [אין רוח חכמים עריבה עמהם להיות נוחה ומיושבת במה שרואין במדת חסידים הללו, דשפיר עביד, דאי לא מזיקין השתא סופן להזיק בשעת כעסן. רש"י]". ומשמע דכולי עלמא מודו דבחול שפיר דמי להורגן בכדי להסיר סכנה, ולכאורה זהו דלא כדברי רבי אלעזר בזהר.

אבל כבר תירץ בזהרי חמה על הזהר שם בשם מורו (הרמ"ק), דמ"ש בזהר שלא להרוג נחשים, "היינו דוקא בשדה, שהוא מקומו, לא ישלח בו יד[14], אמנם כשנראה בבית שאין זה מקומו, לא פליגי אדאבוי רבי שמעון [בן יוחאי] שאמר (ירושלמי קידושין פ"ד הי"א. מכילתא הובא בפרש"י עה"כ שמות יד, ז) טוב שבנחשים רצוץ מוחו". וסיים בזהרי חמה:"ונכון היא"].

עכ"פ, מבואר מדברי הזהר שיש להמנע מהריגת בעלי חיים כשאין צורך גמור בדבר, ואפילו בכה"ג שעושה כן בכוונה לסלק את ההיזק שמעיקר הדין מותר לעשות כן.

וכתב בספר אורות אלים (להר"א פאפו, בהגהותיו על דברי הזהר שם) שמדברי הזהר "יש ללמוד כי לא טוב להרוג עכברים ויתושים ופרעושים, כי 'ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים (איתו) [עמו]' (משלי טז, ז), אלו זבובים ופרעושים כמ"ש חז"ל[15], אם כן, כאשר עוקצים אותו הפרעושים, עול יסבול לכפרת עונות[16] או מוללן [להתיש כחן שלא יחזרו אליו (רש"י שבת יב, ע"א)] וזורקן".

ובכתבי האריז"ל (שער המצות להרח"ו פ' נח קרוב לתחלתו) איתא בזה"ל: ענין הריגת בעלי חיים כבר נזכר בפ' יתרו כי שום ברי' לא נברא לבטלה[17] ואסור להרוג אותה שלא לצורך[18], ומורי ז"ל הי' נזהר שלא להרוג שום רמש מן הרמשים, אפילו מן הקטנים והפחותים, כגון פרעושים וכינים וזבובים וכיו"ב, ואף אם הם מצערים אותו . . . גם בענין הכינים הנולדים ונבראים מן הזיעה[19] אין ראוי להורגם ולא לקוץ בהם כלל, ובפרט לאנשים כשרים, אשר אלו הם מותרי האדם והסיגים שלו שמהם נבראים אלו הכינים, אם כן תיקון ותועלת הוא לאדם כשאלו הכינים נבראים מזיעת גופו, כי יוצאים סיגיו ומותריו וקליפותיו לחוץ, ולכן אין לקוץ בהם, עכ"ל.

[במקום אחר (שער הגלגולים הקדמה לח - הו"ד בחלקם בספר נגיד ומצוה חלק שני קרוב לתחלתו) כתב הרח"ו, וז"ל: גם א"ל, כי בגלגול הקודם קיימתי מצות שחיטה, ועתה, בגלגול הזה הזהרני במאד מאד, שלא אשחוט כלל ועיקר, ולא עוד שלא שהזהרני ג"כ, שלא להמית שום ברי', אפילו כינים ופרעושים כלל ועיקר. גם מורי ז"ל, לא היה הורג פרעושים וכינים, ושום רמש חי כלל ועיקר, וא"ל שלהיות שרש נפשי מן קין, שהרג את הבל, וגם מפני ר' שאול טרישטי שנתגלגל עמי ממש, על עון שפיכות דם כשמל התנוק כנז"ל, ומת מתחת ידו, שצריך שאזהר שלא להמית שום דבר חי בעולם, וגם שלא לשחוט כלל, עכ"ל. ובשער רוח הקודש כתב לאמר: גם א"ל שמי שהוא משורש קין צריך להזהר . . . שלא לשפוך דם ואפילו דם מילה ושלא להרוג אפילו פרעושים וכנים, עכ"ל[20].

וראיתי מקשים, שממ"ש בשער המצוות הנ"ל בסתמא שאסור להרוג שום ברי', משמע שבכל אדם דיבר האר"י. ואילו ממ"ש בספר הגלגולים ובמיוחד מדבריו בשער רוה"ק מבואר דרק מי שהוא משורש קין צריך להזהר בזה.

ונראה לומר, דמי שהוא משורש קין צריך ליזהר שלא להמית שום ברי' אפילו לצורך, וכנראה מזה שכתב 'שלא ישחוט', שהוא לצורך אכילת בני אדם והעלאת הבהמה, אבל מי שאינו משורש קין, הרי דייק וכתב ש"אסור להרוג . . . שלא לצורך", והטעם הוא כמ"ש ש"שום ברי' לא נברא לבטלה", ואם כן, פשוט שמותר לשחוט שהרי השחיטה וההעלאה שעל ידה היא היא התכלית בבריאת הבעל חי, וכמבואר בכו"כ מקומות, ומהם בתומר דבורה (להרמ"ק)פ"ב: ש"לא ימית הבעל חי אלא לצורך . . להעלותם ממעלה אל מעלה . . מחי למדבר שאז מותר . . להמית החי, לחוב על מנת לזכות"].

ובשו"ת תורה לשמה (סי' שצז) נשאל מאנשי עיר פלוני ע"ד ש"נתאכסן תלמיד חכם אחד בעירנו והנה הוא מקפיד שלא להרוג את הפרעושים אפילו בחול באמרו כי מרן האר"י ז"ל הזהיר בזה, ומצאנו דבר זה חידוש, כי אנחנו מנהגינו להרוג הפרעושים ולרדוף אחריהם, על כן יורנו אם נמצא כן בדברי מרן האר"י זיע"א כאשר אמר החכם, גם אם יש לחלק בין כינה לפרעוש בדבר זה הואיל והכינה נעשית מזיעת האדם, גם אם יש לדבר זה איזה שורש בתלמוד ואיך נעשה". והשיב ה'תורה לשמה', וז"ל: דבר זה מפורש בכתבי רבינו האר"י ז"ל הנמצאים אתנו וכמ"ש החכם לכם. ומה שחשבתם לחלק בין כינה לפרעוש הנה מפורש להדיא על הפרעושים וכינים, ואדרבא, הוסיף לומר אזהרה יותר על הכינים שהם נבראים מן הזיעה שאין ראוי להרגם ולא לקוץ בהם כלל, כי אלו הם מותרי האדם והסיגים שלו שמהם נבראים אלו הכינים, ותיקון ותועלת לאדם כשאלו הכנים נבראים מזיעת גופו כי יוצאים סיגיו ומותריו וקליפותיו לחוץ ולכן אין לו לקוץ בהם, עכ"ל.

[וע"ש שהראה מקור לדברי האר"י ממ"ש בגמרא (שבת יב, ע"א) בענין הריגת כינים: "רבה מקטע להו {הורגן}, ורב ששת מקטע להו, רבא שדי להו לקנא {ספל} דמיא. אמר להו רב נחמן לבנתי', קטולין, ואשמעינן לי קלא דסנוותי[21]".

וכתב ה'תורה לשמה' שמסוגיא זו יוצא ש"יש כמה אמוראים שהיו הורגים אותם בידים ולא היו חוששים, אך רבא הי' חושש ולא הי' הורגם בידים אלא הי' משליכן בספל של מים, ובודאי שסברת רבא בזה היתה כסברת רבינו האר"י זצ"ל[22], ולכן לא הי' הורגן, ועל כן טוב לעשות כרבא דקיי"ל כוותי', וכסברת רבינו האר"י זצ"ל".

ומדבריו משמע שעיקר הקפידא הוא על הריגה בידים, אבל להטיל הכינים לספל של מים באופן שימותו מעליהם לית לן בה. וצ"ע איך זה מתאים עם מ"ש האריז"ל ביסוד דבריו ש"שום ברי' לא נברא לבטלה" ועל כן "אסור להרוג אותה . . . אף אם הם מצערים אותו", ולפי טעם זה נראה דהוא הדין שאין להמיתם ע"י גרמא. וצ"ע].

וע"פ כל הנ"ל י"ל שמקורו של אדמו"ר מהורש"ב הוא מדברי הזהר והאר"י וטעמו מפורש בצדו, כי "שום ברי' לא נברא לבטלה".

ויש להעיר ממעשה רב ע"ד אדמו"ר מהורש"ב שסיפר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ (לקוטי דיבורים ח"א סוף עמוד 168 ואילך)שפעם אחת כשהי' עם אביו בנאות דשא, וטיילו ארוכות וקצרות בענין השגח"פ ע"פ שיטת הבעש"ט, "איז פארבייגייענדיג א בוים האב איך אפגעריסען א בלעטעל, און א וויילע געהאלטען אין האנט. ווי געוויינטליך, אן קיינע אכט, האב איך פון צייט צו צייט גייענדיג פארטראכט געריסען די בלעטל און געווארפען שטיקלעך. דער אר"י הקדוש[23] - הויבט דער טאטע אן זאגען צו מיר - זאגט אז לבד זאת וואס יעדער בלעטל פון בוים איו דאך א ברי' מיט א חיות אלקי וואס השי"ת האט באשאפען צוליב א געוויסען תועלת אין כונת הבריאה, איז אין יעטוועדער בלעטל פאראן א ניצוץ פון א נשמה וואס קומט אראפ אויף דער וועלט צוליב א תקון".

[וראה גם לקוטי שיחות (חל"ח עמוד 135): "ס'ווערט דערציילט וועגן גדולי ישראל, ווי שטארק זיי זיינען געווען אפגעהיט . . . ניט צו קאליע מאכן א געוויקס (אפרייסן, צום ביישפיל, א 'לעבעדיק' בלעטל פון א בוים אומנויטיקערהייט), וואס דאס איז אויך איינגעשלאסן אינעם אנזאג פון 'בל תשחית'[24], ניט צו פארדארבן סתם א זאך וואט דער אויבערשטער האט באשאפן"]. ובעזרת השי"ת נמשך בזה.


*לזכות) הילד חנוך יוסף דוד בן זיסל שמחה פערל לרפו"ש לבריאות נכונה לאויוש"ט.

[1]) החסיד ר' יעקב קאפיל זעליגסאהן - נזכר בספר השיחות (לאדמו"ר מהוריי"צ) תרפ"א (ע' 17) וב'רשימות' הנ"ל (חוברת ח' ס"ע 5).

[2]) בענין תשובה וכפרה על חטא בשוגג, ראה: פירוש רש"י ריש מסכת שבועות (ד"ה תולה). פרש"י עה"ת פרשת נח ט, ה. רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"א; הל' שגגות פ"ה ה"ו. אגרת הקודש סו"ס כח. 'לקוטי שיחות' ח"ג עמוד 944 ואילך. ועוד. ואכ"מ.

[3] ראה איסור והיתר הארוך (סי' נט ס"ק לו) : "וכתבו התוס' בעבודה זרה אע"פ שצער בעלי חיים דאורייתא אם יועיל לאיזה דבר מותר. ע"כ, פי' לרפואה, אפילו אין בו סכנה".

[4] בתרומת הדשן פסקים וכתבים (סי' קה) : "נראין הדברים דאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו, דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם, כדאיתא פרק בתרא דקידושין [פב, ע"א - במשנה]", ע"ש הוכחותיו ליסוד זה. וראה גם שו"ת בית יעקב ס' מב; שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' עא; שו"ת עבודת הגרשוני דלקמן הערה 8. ועוד. ואכ"מ.

[5] וע"ש ברמ"א (מתרוה"ד שבהערה הקודמת) דאע"פ שמטעם זה "מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש משום צער בעלי חיים"- "מ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות".

[6] בשו"ת שאילת יעבץ ח"א (סי' קי) יצא לדון "בהא דצער בעלי חיים דאורייתא, אם הוא כלל עובר לכל אשר נשמת רוח חיים באפיו גדול וקטן ואפילו שקצים ורמשים . . . ושלשול קטן שבים במשמע לכאורה". וצידד "שאינו באמת אלא בבעלי חיים דבני מלאכה נינהו . . ואפשר שאפילו כלב וחתול בכלל לפי שגם המה בני תרבות ובעלי מלאכה כמ"ש במקום אחר [שאילת יעב"ץ שם סי' יז] לענין להקדים להם האכילה כבהמה, אבל הקטנים שאינם ראוים למלאכת אדם", אין איסור לצערם.

אבל מסתימת לשון אדה"ז "אסור מה"ת לצער כל בעלי חיים" מבואר דס"ל דהאיסור נוהג בכל בעל חי, כקטן כגדול, בלי יוצא מן הכלל [וכ"מ ממ"ש בשו"ת מהריט"ץ (ח"א סי' רמד - בנוגע לצרעה) ושו"ת חת"ס (ח"ו ליקוטים סי' כד - בנוגע לחגבים), ועוד], וכן נראה מסברא, ובפרט לפמ"ש בספר חרדים פי"ד (מ"ע מה"ת התלויות בושט) דנראה שאיסור צער בעלי חיים ה"ה "ענף ממצות והלכת בדרכיו, ופירשו כמה הוא רחום אף אתה רחום וכו', וכתיב בו יתברך (תהלים קמה, ט) ורחמיו על כל מעשיו" וכ"ה בחת"ס עמ"ס ב"מ לב, ע"ב: "צער בעלי חיים דאורייתא, נראה מדכתיב ורחמיו על כל מעשיו". וידוע מ"ש חז"ל (שבת קז, ע"ב) "יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים", וברבינו בחיי עה"ת (בראשית כח, כ)כתב בהמשך למאמר חז"ל זה:"וזהו שאמר הכתוב ורחמיו על כל מעשיו". וראה גם לשון הזהר חדש דלקמן בפנים (סו"ס ב).

[7]) מדברי התוס' בכ"מ בש"ס משמע דאין בהריגת בהמה משום צעב"ח [ראה תוס' ב"ק קטו, ע"ב ד"ה ולא ישקה; בבא בתרא כ, ע"א ד"ה כיון; סנהדרין פ, ע"א ד"ה בשור]. וכ"כ כמה אחרונים [שו"ת עבודת הגרשוני סי' יג; שו"ת נודע ביהודה, יורה דעה, מהדו"ק סי' פג; מהדו"ת סי' יו"ד וסי' יג]. אבל מלשון אדה"ז ("מותר אפילו להרגם"), וכן מזה שהביא ראי' שמותר לצער בעלי חיים לתועלת ממה ש"התירה התורה שחיטה", משמע דס"ל דגם בהריגה - ואפילו בשחיטה - איכא צעב"ח, והוא כשיטת הר"י מיגאש (הו"ד בשטמ"ק)ב"ב שם. [וכ"מ מלשון ספר החינוך מצוה תנא:"בטעם השחיטה . . . כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי". וראה גם מו"נ ח"ג פמ"ח. ועוד]. וראה שו"ת דעת תורה למהרש"ם יו"ד סי"ח סקי"ג וסכ"ח סקט"ו וש"ת מהרש"ם ח"ד סי' קמ. סי' שו"ת אמרי שפר סי' לג. ועוד. ואכ"מ להאריך בזה.

[8] ומקורו בים של שלמה (ב"ק פ"י סל"ז) הו"ד בט"ז (יו"ד סקט"ז סוף סק"ו), אלא שביש"ש כתב כן לפי המבואר ממ"ש התוס' ב"ק (שבהערה הקודמת) שאין איסור צעב"ח בהריגה, ואדמו"ר הזקן כתב כן גם לשיטתו שגם בהריגה עובר על איסור צעב"ח, ויסוד ההיתר הוא משום דהוא לתועלת.

[9]) ראה ספר חסידים סימן תתלא:"שנים היו אחד לא הי' רוצה לשרוף הזבובים א"ל חבירו 'אל תהי צדיק הרבה'; מוטב לשרוף הזבובים כדי שלא יפלו במאכל ובמשתה ויבלעם ויחטא, לכך נאמר (קהלת ז, טז) אל תהי צדיק הרבה".

[10]) בשו"ת תשובות והנהגות להר"מ שי' שטרנבוך (ח"ב סי' תשכו) נשאל אם יש "איסור צער בעלי חיים לזבובים", וכתב "לא מצאתי בזה איסור והואיל וחיותן זוטר טובא, נראה שאין בזה איסור כלל" ונראה שאיסור צער בעלי חיים "תלוי בחיות ולא אסרה תורה אלא בבהמה וחי' ועוף אבל שקצים ורמשים חיותם זוטא, ואולי ליכא איסור דאורייתא משום צער בעלי חיים בהם", ע"ש. ולא מצאתי מקור לדבריו וגם טעמו לא נתבאר היטב.

ואם ר"ל שזבובים וכיו"ב אינם מרגישים צער כלל, הרי דבר זה אינו פשוט כלל ונחלקו בזה חכמי האומות, ומדברי כמה אחרונים שהו"ד לקמן נראה להדיא דגם רמשים קטנים סובלים מצער. וראה גם שו"ת תולדות יעקב (להגרי"ז כהנא, ווילנא תרס"ז) חלק יו"ד (סי' לג) שכתב בא"ד: "גם דכירנא אשר אדוני אבי הרב לא הניח להעמיד לפני הזבובים המים הארסיים עבור שקודם בואם למיתה סובלים צער עד מאד, לכן גרש יגרשון מעל פני הבית חוצה כי קלה גירושין לפניהם מלהשקות להם כוס המי מרים האלה".

[11]) ואחד מהדברים ה"משכחים את הלימוד" הוא "האוכל ממה שאוכל עכבר"(הוריות יג, רע"ב).

[12]) ראה שמות רבה פ"י, א: "רבי אחא ב"ר חנינא אמר, אפילו דברים שאתה רואה אותן כאלו הן מיותרין בעולם, כגון נחשים ועקרבים הן היו בכלל ברייתו של עולם. אמר להן הקב"ה לנביאים, מה אתם סבורים, אם אין אתם הולכין בשליחותי וכי אין לי שליח, 'ויתרון ארץ בכל היא' (קהלת ה, ח), אני עושה שליחותי אפילו ע"י נחש, אפילו ע"י עקרב, ואפילו ע"י צפרדע".

[13]) תרגום הזהר בלה"ק: אין לך דבר בעולם שהאדם צריך לדחות אותו ממנו ולנהוג בו [מנהג] בזיון, כי כולם הם פעולות אמיתיות, והכל נצרך לתיקון העולם; שהרי פעם אחת הי' רבי אלעזר הולך בדרך ורבי חזקי' הי' הולך עמו, ראו נחש אחד וקם רבי חזקי' להורגו, אמר לו רבי אלעזר, עזוב אותו ואל תהרגהו. שאל ממנו, והלא הוא דבר רע שהורג בני אדם. אמר לו [רבי אלעזר] לרבי חזקי', והלא נאמר 'אם ישוך הנחש בלא לחש' [שפירושו הוא] שאין הנחש נושך לאדם עד שמלחשים לו מלמעלה ואומרים לו לך הרוג את אדם פלוני, ולפעמים, כמו שהנחש עושה ככה [=מזיק והורג], כמו כן מציל את האדם מדברים [מזיקים] אחרים ועל ידו עושה הקב"ה נס לבני אדם, והכל תלוי בידו של הקב"ה, והכל הם מעשי ידיו והעולם צריך להם, ואם העולם לא הי' צריך להם לא הי' בורא אותם הקב"ה, וע"כ אין ראוי לאדם שינהג [מנהג] בזיון בדברי העולם שדעת בני אדם נותנת שאינם צורך העולם [כמו הנחש].

[14] להעיר משו"ת נו"ב מהדו"ק (הנ"ל הערה 8) בא"ד דמה ש"אמרו שהזאב והארי כו' [והנחש] כל הקודם להרגן זכה [כשאינן בני תרבות - ראה סנהדרין טו, ע"ב; רמב"ם הל' סנהדרין פ"ה ה"ב] . . . התם כשבאו לישוב במקום בני אדם . . . אבל לרדוף אחריהם ביערות, מקום מעונתן, כשאין רגילין לבוא לישוב, אין כאן מצוה".

[15]) ראה בראשית רבה פנ"ד, א: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עמו . . . א"ר ברכי' אויביו גם אויביו, לרבות מזיקי ביתו, כגון יתושים ופרעושים וזבובים". וראה גם ירושלמי תרומות פ"ח ה"ג:"ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עמו . . . זה הכלב . . . זה הנחש", ע"ש.

[16]) ובהמשך דבריו שם: "עצה טובה קאמינא למי שלא עצר כח להתענות, יתענה בעינוים כאלו שאינם מחלישים חיל, ונרצה לו לכפר עליו".

[17]) ראה שמות רבה שם:"אפילו דברים שאתה רואה אותן כאילו הם מיותרין בעולם כגון זבובים ופרעושים ויתושין, הן היו בכלל ברייתו של עולם, שנאמר (בראשית א, לא), וירא אלקים את כל אשר עשה". ובבראשית רבה פ"ה, ט:"ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג, יז), שתהא מעלה לך דברים ארורים, כגון יתושים וזבובין פרעושין, א"ר יצחק מגדלאה, אף הן יש בהן הנאה". ובזהר (ח"ג קז, א):"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד . . . אפילו נחשים ועקרבים ויתושים, ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד, כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא, ובני נשא לא ידעי". וראה תפארת ישראל על המשנה (אבות פ"ד מ"ג) "אל תהי מפליג לכל דבר". ועוד.

[18]) נראה שכוונתו לצורך גמור שהוא לתועלת הבהמה (וכפשי"ת לקמן בפנים), משא"כ כש"מצערים אותו" שאז אין מן הראוי להרגו וכמ"ש לקמן.

[19] ראה רש"י (סוד"ה מתירין) , חידושי הרמב"ן והרשב"א (ועוד ראשונים) - שבת יב, ע"א. רמב"ם הל' שבת פי"א ה"ג. שו"ע אדה"ז או"ח סשט"ז ס"כ.

[20]) כנראה שלדברים אלו נתכוון היעב"ץ (בשו"ת הנ"ל הערה 7): "שהאר"י ז"ל ממדת חסידות וע"פ הסוד ודברים בגו משום גלגול נגע בה ציוה לתלמידיו שלא להרוג אפילו כינה".

[21]) "דבר זה לומר כי רב נחמן אמר כך כדי לאשמועינן הלכה למעשה שמותר" (גור אריה למהר"ל עמ"ס שבת שם); "כדי שלא יאמרו דבנותיו עושין מדעת עצמן ולא ברשות רב נחמן, משום הכי קאמר 'אשמעינן לי קלא דסנוותי', להודיע שברשותו עושין כן, משום שהם מצערים בני אדם, וז"ש קלא דסנוותי" (שו"ת תורת רפאל הל' שבת סי' כח). וראה גם הגהות הרא"מ הורביץ עמ"ס שבת שם. ועוד. ואכ"מ.

[22]) כנראה ס"ל להתורה לשמה ששאר האמוראים שהרגו את הכינים במו ידיהם לא ס"ל כשיטת האריז"ל שראוי לכל אחד להמנע מזה. ועצ"ע.

[23]) בכתבי האר"י לא מצאתי ענין זה, אבל בספר תומר דבורה להרמ"ק (הנ"ל בפנים ס"א) מצאתי כתוב: "עוד צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנבראים, שלא יבזם ולא יאבדם, שהרי החכמה העליונה היא פרוסה על כל הנבראים, דומם וצומח וחי ומדבר, ומטעם זה הוזהרנו מביזוי אוכלים . . . ועל דרך זה לא יבזה שום נמצא מן הנמצאים, שכולם בחכמה, ולא יעקור הצומח אלא לצורך, ולא ימית הבעל חי אלא לצורך, ויברור להם מיתה יפה בסכין בדוקה, לרחם כל מה שאפשר".

[24]) נראה שכוונתו הקדושה היא ל'מדת חסידות' בענין בל תשחית, כי ע"פ שורת הדין נראה פשוט שאין בזה שום איסור.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות