E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ תזו"מ - ב' אייר - תש"ע
הלכה ומנהג
חופה בימי הספירה
הרב שלום דובער לוין
ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד

מבואר בשוער סי' תצג ס"א: נוהגין שלא לישא אשה ..בין פסח לעצרת.

ושם ס"ה-ז: ל"ג ימים, יש אומרים שהם מתחילין מיום ראשון של ספירת העומר ומסיימין בל"ג בעומר .. ויש אומרים של"ג ימים אלו מתחילין מיום ב' לחודש אייר .. יכול לתפוס חומרי המנהגים, דהיינו שינהג איסור מפסח ועד ערב שבועות, או עד יום ראשון של הגבלה, חוץ מל"ג בעומר.

וכ"ה מנהג חב"ד שלא לישא אשה מפסח עד ראשון של ימי ההגבלה, חוץ מל"ג בעומר. והשאלה, אם יכולים אנ"ש להשתתף בשמחת נישואין של קרוביהם וידידיהם, הנושאים אשה בשלהי ניסן.

ואולי אפשר ללמוד זאת מהמבואר בשוע"ר שם ס"ח: אף להנוהגין איסור גם עד ר"ח אייר מכל מקום אם חל בשבת, כיון שיש כאן תוספת שמחה שבת ור"ח, יש להתיר להסתפר בערב שבת מפני כבוד השבת, וגם לישא אשה בו ביום, כיון שעיקר סעודת הנשואין יהיה בשבת וראש חודש.

וכבר מבואר בכ"מ שבדרך כלל היו נוהגים בימיהם, שהיו עושין החופה בערב שבת לפני כניסת השבת, ואת הסעודת נישואין בליל שבת. ורגילין היו לעשות החופה בסמיכות לכניסת השבת, כנראה מהמבואר בשוע"ר סי' רסג סי"א: כשיש חופה בערב שבת וצריכה לילך לשם ותתאחר שם עד אחר שקיעת החמה.

ולכאורה טעון הדבר ביאור, שאף שהחופה היתה מתקיימת בסמיכות לכניסת השבת, הרי מכל מקום חייבת החופה להתקיים לפני כניסת השבת, וכמבואר בשוע"ר סי' שלט ס"ה: ולא כונסין אשה לחופה, אפילו קידשה מבעוד יום, מפני שעל ידי כך קונה אותה ליורשה ואסור לקנות קנין בשבת.

ואפילו היחוד שאחר החופה חייב להיות לפני השקיעה, כמבואר בשוע"ר שם ס"ח: יש ליחדן אחר החופה יחוד גמור הראוי לביאה קודם השבת, או לא יתייחדו יחוד גמור כל השבת כולה.

וכיון שאסור לעשות החופה והיחוד בשבת, וחייבים לעשותה קודם השבת, אם כן טעון הדבר ביאור, מדוע לא חששו לעשות החופה בערב שבת של ימי הספירה, ומה מועיל לנו מה שסעודת הנישואין תהי' בליל שבת "שיש כאן תוספת שמחה שבת ור"ח".

ויש לבאר זה ע"פ המבואר בשלחן ערוך הל' אבלות (יו"ד סי' שצא ס"ג): ליכנס לחופה שלא בשעת אכילה, לשמוע הברכות, יש מתירים ויש אוסרין.

וברמ"א שם מכריע: בחופה שעושין בבית הכנסת, שמברכין שם ברכת אירוסין ונישואין ואין שם שמחה כלל, מותר מיד אחר שבעה, ויש אוסרין עד שלשים, וכן נראה לי.

וכיון שאפילו באבלות נהגו להתיר בחופה, כיון שאין שם שמחה אלא ברכת אירוסין ונישואין, מכל שכן שיש להקל בזה בימי הספירה. ולכן לא חששו לעשות החופה בערב שבת לפני כניסת השבת, כאשר סעודת הנישואין תתקיים בליל שבת "שיש כאן תוספת שמחה שבת ור"ח".

ולפי זה נראה בענין שהתחלנו בו, בחתונה שעושים ידידים וקרובים בשלהי חודש ניסן, שאף שלפי מנהגינו אין אנו משתתפים בסעודה ושמחת הנישואין בימי הספירה, מכל מקום יש להקל בפשיטות לילך להשתתף בחופה עצמה.

והוא כעין המבואר בשוע"ר סי' תצג ס"א: מותר לעשות שידוכין בלא נישואין .. אבל לא יעשו ריקודין ומחולות.

וכן נוהגין בפשיטות לעשות גם חגיגת בר-מצוה בימי הספירה, "אבל לא יעשו ריקודין ומחולות".

הלכה ומנהג
ביאור בציון מ"מ בשוע"ר
הרב אברהם אלאשוילי
מעורכי המהדו"ח של שוע"ר

הראני ח"א שבספר "שבע מצות השם - שלחן ערוך לכל הלכות בני נח" ח"ב עמ' תרלה סי"א מביא את דברי אדה"ז בהל' נזקי ממון סי"א: "שאסור לאחר להסתכל לחצר חבירו לראות בעסקיו, ואצ'ל לביתו שלא מדעתו ורצונו, ואפילו רואהו ושותק לו שמא מתבייש לומר לו", ובמקור הדין מציין אדה"ז [או אחיו מהרי"ל]: "סמ"ע סי' שע"ח", וציינו במהדורא החדשה של שוע"ר שהכוונה לדברי הסמ"ע שם סק"ד, שכתב שהאיסור להסתכל בחצר חברו הוא אפילו אף אם הראיה מצד עצמה אינה מזיקה (מצד עין הרע), "אלא שגורמת היזק, כגון שחברו לא יעשה עסקיו בחצר מכח שבוש ממנו".

והעיר ע"ז הגרז"נ גולדברג: "לענ"ד אין לזה שייכות לסמ"ע, הסמ"ע מפרש למה ניזוק מהיזק ראיה, כיון שיש שימושים שמתבייש אדם לעשותו כאשר אחר רואה, לכן כשרואה בחצר חברו, הרי זה מזיקו שלא יכול להשתמש בחצר שלו. ואילו בשוע"ר מדבר שאף שחברו שותק ואינו מוחה בו שלא יסתכל אין ראיה שמחל, שמא מחמת בושה אינו מוחה, ואין לזה קשר לסמ"ע הנ"ל". ולכאורה הרי זו קושיא אלימתא, שהרי בסמ"ע לא מדובר בכלל על איסור ההסתכלות כשבעה"ב רואה ואינו מוחה.

כלומר, הסמ"ע מדבר שמחמת הבושה הוא נמנע מלעשות עסקיו, ואילו אדה"ז מדבר שאינו נמנע מלעשות עסקיו בשעה שחברו רואה, אלא שבוש ממנו להעיר לו שלא יסתכל עליו, ואם כן לא מובן איך הסמ"ע הוי מקור לדברי אדה"ז.

והביאור בזה ובהקדים, מצינו כמ"פ שאדה"ז מציין עה"ג לפוסקים מסוימים שלא לגמרי כתוב שם מה שאדה"ז כותב בשמם, אלא שבפרט מסוים ובעומק העיון הם משמשים כמקור לדברי אדה"ז. אף כאן, אכן בסמ"ע לא כתוב הדין המובא בשוע"ר, והסמ"ע הוא רק מקור השראה לדין המחודש של אדה"ז, וכדלקמן.

דהנה הסמ"ע ואדה"ז חלוקים בענין הנזק הנגרם לאדם כתוצאה מראיית חברו בחצרו, שמשום כך אסרו חכמים להסתכל בחצר חברו שלא מדעתו. הסמ"ע כותב שהנזק הוא בכך שחברו נמנע מלעשות עסקיו בשעה שחברו מסתכל ברשותו מחמת שבוש ממנו. כלומר, שלמרות שהנזק נגרם מחמת הבושה שלו ולא מחמת פעולה ישירה של חברו, הרי זה בגדר גרימת נזק של חברו. ואילו אדה"ז כתב שהנזק הוא "שמא אינו חפץ שידעו ממעשיו ומעסקיו", כלומר: א) הנזק אינו ממוני אלא בזה שחברו יודע "ממעשיו ומעסקיו", ב) הנזק הוא ישיר (ולא רק גרמא) מעצם ראייתו וידיעתו של חברו ממעשיו.

אלא שבהמשך לזה מוסיף אדה"ז ומחדש, שגם כשהוא יודע שחברו מסתכל עליו והוא אינו מוחה בו, אין זו הוכחה שלא אכפת לו מזה ומוחל לו, אלא פשוט בוש לומר לו, ולכן גם אז חברו עובר איסור במה שמסתכל ברשותו, כי "שמא אינו חפץ שידעו מעסקיו", ורק מחמת הבושה נמנע מלומר לו. כלומר, גם כשהנזק נגרם לו בגלל שהוא בוש מלהעיר לחברו, עדיין נקרא חברו בגדר מזיק בראייתו. ועל זה ציין אדה"ז שהמקור לפרט זה הוא בסמ"ע, שהסמ"ע סובר שאם מחמת הבושה האדם נמנע מרצונו מלעשות חפציו ולהנזק, זה נקרא גרימת נזק ע"י חברו. אף כאן מה שמחמת הבושה הוא חושף מרצונו את עסקיו לפני חברו, הרי זה עדיין בגדר גרימת נזק של חברו. נמצא שגם הסמ"ע וגם אדה"ז מדברים בבושה כגורם לנזק, ולכן הסמ"ע הוי מקור נפלא לדברי אדה"ז.

[וכאן המקום להפליא את הקפדתו של אדה"ז לציין מקור לדבריו גם כשהלימוד מאותו מקור הוא רק בפרט מסויים, וגם זה בדרך של הבנת דבר מתוך דבר, אבל היות ואדה"ז הוציא בעומק עיונו מאותו מקור פרט מסוים בהלכה, הרי הוא מציין אליו ואינו מונע טוב מבעליו (וזה בניגוד לפוסקים אחרים שמעתיקים קטעים שלמים משל אחרים ואינם חשים צורך לציין אליהם, ואכ"מ). וזה בנוסף לידוע שאדה"ז דרכו לבסס דבריו בשלחנו, ואינו מרבה לחדש חידושים משל עצמו].