E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ אמור - ל"ג בעומר - תש"ע
חסידות
תיקון טעות בסה"מ תש"ח
הרב יעקב יהודה ליב אלטיין
מנהל מכון "היכל מנחם" - ברוקלין, נ.י.

בד"ה חייב אינש לבסומי תש"ח סוף פרק ו' וריש פרק ז' מבואר דכאשר אין בנ"י מקיימים תומ"צ, "דאינו מאיר אלקות במוחין העליונים הם נש"י", אזי ההנהגה היא בבחינת שינה, שאין ניכרת מעלת המוחין - הם ישראל - על שאר העולם. וממשיך: "והנה לאוא"ס ב"ה א"ז נוגע כלל אם נמשך אור וגילוי או שאינו נמשך האור והגילוי, אבל כשאינו מאיר האור הנה למטה נעשה מזה הגלות".

על המלים "לאוא"ס ב"ה" יש ציון להערה (אות לג) - ובהערה שם: "לג) ראה לקמן ספ"ח".

בסוף פרק ח שם איתא "שהסיבה לכל זה הוא השינה [בעבודת בנ"י] דאז היינו כחולמים, ועי"ז גורמים כבי' השינה למעלה ויכול להיות היניקה דסט"א".

ולא הבנתי בדיוק כוונת הציון.

ולולא דמסתפינא הייתי אומר שיש כאן טעות הדפוס וצ"ל "ספ"י" [כידוע למתקתקים שאות ח' הוא סמוך לאות י'].

והכוונה להמבואר שם באות יו"ד, שעל ידי עבודת בנ"י "מגיעים לבחי' עצמות אוא"ס, דשם הכל בהשוואה וכחשכה כאורה, הנה בהמשכת העצמות ממש הנה לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ומשם הוא שנמשך להיות ארור המן . . דכל הנוגע בהם כאילו נוגע בבת עינו, דבעצמות הנה כאו"א משיראל חיותו וקיומו שלו, ותורה וקיום המצות או ההעדר מכל אלה, נוגע במאד, ע"כ הוא ית' עצמו ינקום נקמת עבדיו".

כלומר: מ"ש לעיל בהמאמר, ד"לאוא"ס ב"ה א"ז נוגע כלל אם נמשך אור וגילוי או שאינו נמשך האור והגילוי", שמשמעות הלשון היא שעבודת בנ"י אינו נוגע באוא"ס ב"ה [ולפי זה העבודה תופסת מקום רק בהאור דסדר השתלשלות] - על זה מציין לסוף פרק י', שב"עצמות ממש" עבודת בנ"י כן "נוגע מאד" - ומ"ש לעיל צ"ל שהדיוק רק "אור אין סוף", משא"כ בעצמות ממש.

[והוא כמבואר בכ"מ דיניקת החיצונים היא רק מחיצוניות המקיף, דשם כחשיכה כאורה, משא"כ בפנימיות המקיף שם הכוונה בישראל דוקא. ואין זו סתירה ללשון המאמר דגם בעצמות אוא"ס "הכל בהשוואה וכחשכה כאורה", כי זה שבפנימיות המקיף כאו"א מישראל ועבודתו "נוגע מאד", אין זה מפני שהם תופסים מקום מצד עצמם, אלא רק מצד בחירת הקב"ה, כי פנימיות המקיף מובדל בערך עוד יותר מחיצוניות המקיף, ומצד עצמו שם עוד יותר כחשכה כאורה, ורק מצד בחירתו ית' בישראל, בחירת העצמות, "נוגע מאד"].

ואם טעיתי ה' הטוב יכפר בעדי.

חסידות
ספירת העומר ומלחמת עמלק*
ד"ר ברוך טרפלר
תושב השכונה

בלקוטי שיחות (ח"כ עמ' 4) מסביר כ"ק אדמו"ר, אשר הכוונה של ספירת העומר- השינוי בפעולת ז' מידות האדם - שייך להכיבוש דז' ארצות, דבשרשם ברוחני' הם ענין ז' מידות דלעומ"ז.

והנה בעת יציאת מצרים וקרי"ס, התקיים בל' הקבלה, ההמשכה מספי' הכתר, ובפרטיות מאריך אנפין לז"א, עניין הגאולה. והמצב של גלות חזר בעת היותם במדבר, למוחין דקטנות דז"א. וכמבואר בעץ חיים פ"ג ששרש המשכה באה לז"א מאריך אנפין, שמשם אורך ימים - הם תר"ך עמודי אור דכתר (ע' 21).

וזהו מה שמובא בקונט' התפלה פ"ד (ע' 15) בנוגע להגבלת המדות שהם כתוצאה מקטנות המוחין (ז"א) [בניגוד להמשכה והגילוי מאריך אנפין]. ולכן גם ההתפעלות במוחו הנה מחד היא בבחי' פנימיות, וביחד עם זה אין מאיר בהמדות האור בתוקף שיוכל לשנות מדותיו.

מלחמת עמלק

והנה בנוגע למלחמת עמלק מבואר בתורה אור [ע' 190]: "מפריד שם י"ה מו"ה שהמדות אצלו בבחי' יש ..וזהו בחי' עמלק שהוא בחי' היש שהוא העושה ומגדיל היש הפך הבטול שנמשך משם י"ה והוא המכסה ומסתיר".

ובמלחמת עמלק נאמר "כי יד על כס י"ה". והנה האותיות "י-ה" הם כנגד אבא ואימא (חכמה ובינה). וזהו שעמלק מפריד ההמשכה וההשפעה מן המוחין (אותיות י"ה) אל המדות. ובמילא נשארו המדות בתור "יתומים" (בלי השפעה ממוחין) ובקרירות והעדר הרגש לאלקות.

וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר על פירש"י פ' בשלח (יז, ח) ד"ה ויבא עמלק "משל לאדם שהרכיב את בנו כל כתפו וכו' הי' אותו הבן רואה חפץ ואמר אבא טול וכו' וכו', פגעו באדם אחד ואמר לו ראיתי את אבא, א"ל אביו אינם יודע היכן אני, השליכו מעליו וכו'" ומזה נסתעף ההמשך- "ויבא עמלק".

ועפ"ז מובן שמה שהבן לא הכיר את אביו, הוא כפי שר"ל נתייתם מאביו. ובמילא מדה כנגד מדה, הי' מלחמת עמלק, שענינו בעבודה הוא להפריד בין מוחין (- ענינם דוגמת אב) למדות (שענינם דוגמת בנים). והיינו שעמלק הוא כמבואר בחסידות מל' ומלק את ראשו, גורם פירוד הראש (אב ואם) מן הגוף (המדות).

וכמבואר במאמר ד"ה זכור ה'תשמ"ה: "כי מצד העדר החיות פועל עמלק פירוד הראש מהגוף שאף שהוא רוכב על כתיפו של הקב"ה מטיל עמלק ספיקות היכן אבא". והיינו שיש פירוד בין האב לבן, ובפנימי' בין המוחין והמדות.

לסיכום:

דהיינו שלמרות כל הגילויים דיצי"מ וקרי"ס הצליח עמלק להכניס ספיקות באמונה. וכמבואר בתו"א (הנ"ל) כעין הבן שאובד הקשר שלו עם אביו, וזה מסתעף מהעדר הרגש מפני קטנות המוחין שלו כמבואר בקונט' התפלה (כנ"ל).

תיקון ע"י ספירת העומר

והנה העבודה דספירת העומר הוא נכלל באנא בכח, שזהו מ"ב, שתוכנו הוא עליית הניצוצות של ז"א שנפלו בקליפות נוגה של הז' ארצות [כולל גם הז' מדות הרעות] ששייכת לשם ב"ן, כפי שנמצאת בי"ע במ"ן דלעו"ז. ועלייתם נפעל ע"י בחינת "שמע" כמבואר בתניא ס"פ מז.

וע"י הכוונה הנכונה של יציאת מצרים בעת קריאת שמע נפעלת כפי שנתבאר בלקו"ת פ' חוקת (ע' 112): "רפ"ח ניצוצין ושם ב"ן בגימט' "שם" (340) והם מתעלים לשרשן בע' רבתי [דתיבת "שמע" בק"ש] וליכלל בטעם נסתר של "שמ-ע" ז"ת דס"ג".

והבירור הוא ע"י שם מ"ה (שענינה ביטול) ביטול הישות וגסות רוח של עמלק, ובמילא ביטול הפירוד בין מוחין ומדות, ולהתעלות ע"י חכמה לשלימותה.

ועפ"ז יומתק מ"ש בליל יצי"מ לפני הד' קשיות, "כאן הבן שואל מה" וכמבואר בקבלה שהרמז כאן הוא שם "ב"ן" שואל היינו הממשיך משם "מ"ה" והיינו כנ"ל תיקון היחוד בין המדות (דנוגה ששרשם שם ב"ן) עם שם מ"ה שענינו חכמה, ביטול ומוחין.


*לע"נ) אמי מורתי מרים לאה ע"ה בת ר' יהודה ליב, מצאצאי המקובל הרה"ק ר' מאיר מרגליות זצ"ל, מתלמידי הבעש"ט. לכבוד היארצייט שלה ביום ל"ג בעומר [תשמ"ה-תש"ע].

חסידות
קבלת התורה בכפייה בזמן מ"ת ופורים
הרב יוחנן מרזוב
רב ור"י דישיבת וקהילת בית מנחם מענדל במידוראוד פלאטבוש

ידוע תורת רבינו הזקן על מאחז"ל (שבת פח, א) על פסוק קיימו וקיבל היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר, כי בשעת מ"ת כפה עליהם הר כגיגית כו' ומכאן מודעה רבה לאורייתא, אלא דהדר וקיבלוה בימי אחשורו, ומקשה "מפני מה נחשב מה שכפה עליהם הר כו' יותר אונס ממעשה דאחשורוש"? ותירץ: דהגזירה היה רק נגד היהודים, ואם היו כופרים ח"ו לא היו עושים להם כלום, ומ"מ מסרו נפשם על קידוש השם, וזה היה מכח עצמם, משא"כ במ"ת שכפה עליהם הר הוא בחי' אהבה עליונה וכמים הפנים נתעוררו ג"כ לאהבה, אבל לא היה באתערותא דלתתא מצד עצמם כמו בזמן גזירת המן.

ויל"ע בהקס"ד דבזמן אחשורוש קיבלו התורה באונס, דאיזה אונס היה שם? ולכ' הפי' הוא דתשובה וקבלת התורה בזמן הגזירה הו"א שלא היה מרצונם הטוב כ"א מחמת אונס מפחד הגזירה, ותשובתם היה כדי להנצל מהגזירה (עיין חסידות מבוארת ח"ב דף י הערה 4).

כפייה ע"י עשיית לא טוב או ע"י מניעת הטוב

וקשה דבהדיא פסק רמ"א ביו"ד סי' רלב ס"כ "לא מקרי אונס .. אא"כ היה מגיע לו איזה רעה .. אבל אם לא היה מגיע לו טובה .. אין מקרי אנוס". הרמ"א מיירי לעניין שבועה ומקורו ממהרי"ד סי' קסא דמיירי לענין כפיה בגט דהביא דעת ר"ת "דאם נחבש ע"י גוים בשביל מס או דבר אחר יכולים לומר לו לא נעזב לך מתפיסה אם לא תגרש, ואין זו כפייה כיון שאין עושה לו דבר רע כי אם למנוע מלעזור לו", היינו שיש עשיית רע ויש מניעת טובה, ועשיית רעה הו"ל כפייה, ומניעת טובה לא נחשב כפייה כלל, וא"כ קשה מה היה הכפייה בזמן אחשורוש הרי המן ואחשורוש לא גזרו על היהודים כדי להשיבם בתשובה שלימה, כ"א שנאו היהודים (עיין מגילה יד, א לגבי אחשורוש והמן כו') ורצו להשמיד ולהרוג ר"ל, ואילו נימא שהיהודים יראו לנפשם דאם לא יעשו תשובה לא ינצל דאם לא יעשו תשובה לא ינצלם הקב"ה זה לא הוה כפיה מצד הקב"ה כלל, דאם לא יעשו תשובה היה ח"ו מונע מאתם טובה והצלה ח"ו ודומה להיהודי שיושב בכלא של גויים והיהודים רוצים להצילו בתנאי שיגרש אשתו דלא הוה כפייה כלל, וה"נ בנד"ד דהמן ואחשורוש רוצים להרוג היהודים ר"ל והקב"ה אומר להם תעשו תשובה ותקבלו אל תורה, ואני אצילכם מידם, דלא הו"ל כפייה כלל כ"א מניעת טובה והצלה אם לא ישמעו לו ואיך מדמה בהמאמר הא דכפה אליהם הר כגיגית דהוי עשיית רע, להא דאחשורוש, דהו"ל מניעת טובה והצלה?

ונ"ל דהנה בתוס' שם (פח,א. ד"ה מודעה רבה לאורייתא) הקשה "דאמר בנדרים (כה,א) שכרת משה ברית ע"י ישראל על התורה והמצוות והשביעם על כך .. ואור"ת דעפ"י הדיבור היה, והוי כבעל כרחם, אבל בימי אחשורוש קיבלו לדעתם מאהבת הנס". והר"י תירץ באו"א (הובא במהרי"ד דלעיל) "דהתם נמי הוי יראים מהקב"ה שלא יכניסם לארץ שהיה להם ליכנס לאלתר" והקשה מרי"ד דחזינן מדברי הר"י דאפי' מניעת טובה הו"ל כפיה שהרי עדיין לא נכנסו לארץ ואינו שלהם ונחשב להם שבועה זו כדי שלא להפסיד הארץ ככפיה, ותי' בג' אופנים:

א. דאכן פליגי ר"י ור"ת דלפי הר"י מניעת טובה הו"ל כפייה, ולר"ת מניעת טובה אינה כפיה ורק עשיית רעה הו"ל כפייה, ולכן ר"ת לשיטתיה בסוגי' דמ"ת תי' דבערבות מואב היה כפיה ממש, "שלא סר כוח האונס" (כדפי' המרי"ד בשרש סג) מהא דכפה עליהם הר כגיגית.

ב. דמהר"ם כשהביא דברי הר"י דלעיל הוסיף דפחדו ישראל "שמא יניעם במדבר" "ויש לדקדק למה הוסיף על דברי ר"י להזכיר פחד דשמא יניעם במדבר, שלא הזכיר ר"י כלל, והלא חייב אדם לומר בלשון רבו, אלא ודאי .. משום דאם לא היו יראים אלא שמא לא יכניסם לא"י לא הוה חשיב כאונס, כיוון דלא הוה אלא מניעת הטוב .. ומשום כך כתב חששא דשמא יניעם במדבר שהוא אונס מפחד העונש .. טורח הדרך ויגיעה".

ג. ועוד נלע"ד דבר פשוט דאפי' ר"י עצמו מודה, שאני התם שכבר ניתנה להם מורשה, ועליהם נאמר והבאתי אותם גו' ואם לא היה מכניסם לארץ היה חשוב אונס" היינו דמניעת כניסתם לארץ קחשיב לר"י עשיית רע שהרי כבר זכו בא"י ושלהם הוא נוטל אבל בעלמא מודה ר"י דמניעת טובה לא קחשיב כפייה.

ולכ' צ"ע: א) דלפי תי' הג' למה הוצרך מהר"ם לשנות מלשון הר"י בתירוצו והרי חייב אדם לומר בלשון רבו דווקא (וגם בלי ההוספה דשמא יניעם במדבר הו"ל עשיית רע בזה שלא יכניסם לארץ). ב) איך יתכן לומר שכבר זכו בארץ לפני חזקה וכיבוש וכיו"ב?

ונ"ל עפ"י מש"כ בלקו"ש חט"ו תולדות (ב) דעל הפסוק "לזרעך נתתי את הארץ" (לך לך טו,יח) קאמר במד"ר (פמ"ד, כב) "מאמרו של הקב"ה מעשה שנאמר לזרעך נתתי, אתן .. אין כתיב כאן אלא נתתי", אבל רש"י שם פי' "אמירתו של הקב"ה כאילו היא היא עשויה", והיינו שלפי' המדרש כבר חל קניין הארץ ע"י אמירת הקב"ה דחשיב מעשה קניין (ומחדש דקדושת הארץ הו"ל דין נפרד מבעלות הארץ וזהו שנעשה אח"כ בכניסתם לארץ) אבל רש"י פליג וס""ל דהו"ל "כאילו" ניתנה אבל לא הו"ל כקניין בפו"מ.

ונ"ל שבתירוצו השני מיישב המהרי"ד שיטת המהר"ם גם אליבא דרש"י דס"ל שעדיין לא קנו בנ"י א"י וא"כ מניעת כניסתם לארץ לא הו"ל כפייה ורק ע"י שהוסיף שיראו שמא יניעם במדבר זהו הכפיה, אבל בתירוצו הג' שרוצה ליישב הדין דמניעת טובה לא הו"ל כפייה גם אליבא דר"י מוכרח לפרשו אליבא דדעת המדרש דאמרית הקב"ה הו"ל מעשה קנין בארץ.

ולפי כ"ז יש ליישב דעת רבינו הזקן די"ל שקבלת התורה בימי אחשורוש הו"ל כפייה דהרי לפי דרכו של הר"י עפ"י תי' הא' והב' במהר"י ועפ"י דעת רש"י כדלעיל היא דמניעת טובה הו"ל כפייה וידוע דרכו בקודש בתו"א וחסידות להביא שיטות גם כשאינם עפ"י הלכה שהרי או"א דברי אלקים חיים [והנה עיין תשובת רי"ש סימן רלב "מעשה דראובן קדש נערה במרמה, והנערה צעקה לפניך, וצוית לתופשו שעבר על הסכמת הקהילות, שלא יקדש אדם אשה אלא בקבל עשרה .. ה"ה כאילו נאנס לגרש" ושם הרי היה מניעת טובה שהרי ויכלו להחזיקו בתפיסה משום שעבר על תקנת הקהל והוציאו ע"מ לגרש, ולכ' מוכח שס"ל דמניעת טובה הו"ל כפייה, ויש לדחות דא"ל שרק שם דמיירי שנתן מודעא בטל הגט "שאנס זה אין מספיק לבדו לבטל הגט מדין גט מעושה, היכא שלא מסר מודעא מתחילה כיוון שלא נתפס על שגרש מ"מ כשמסר מודעא מתחילה .. אפי' קצת אונס מועיל להחשיבו מודעא" א"כ בנד"ד לא מצינו שעשו ישראל מודעא א"כ זה שמנע מהם טובה לאו ככפייה ייחשב].

כפייה ע"י אונס הריגה

עוד נ"ל לתרץ עפ"י מש"כ התרומת הדשן (בפסחים סי' עג) דהביא תירוץ הר"י הנ"ל ומפרש "דהתם טעמא הוא כדמסיק ושמא ינעים במדבר שהיו גולים בה, וכמה פעמים צעקו והיו מלינים מחמת רעב, ופשיטא דכה"ג חשיב אונס נפשות". עיי"ש שמדבריו יוצא שפליג על מהרי"ק הנ"ל, וס"ל דמהר"ם פירוש קמפרש דברי ר"י דמהו האונס של יניעם במדבר דהיא אונס נפשות דלשאר במדבר הו"ל פקו"נ, דס"ל למהר"י דרק "אונס נפשות" הו"ל אונס ולכן מפרש דיניעים במדבר הו"ל אונס נפשות. ונ"ל שלא השיג על ר"ת וגם לרמ"א שפסק להלכה שמניעת טובה לא הוה כפיה, מ"מ י"ל בדיני נפשות הוה כפיה, דהיינו דרק אם חבוש בבית אסורים אמרינן דפני שמסיבה אחרת יושב ורק מונע ממנו טובה להוציאו אינו כפיה שהרי יכול להשאר בית האסורים, אבל אם זוממין עליו גויים להורגו ויכול להצילו ומונע מלעשות עד שיעשה רצונו (לדוג' שיתן גט) זה לכפייה יחשב וא"כ י"ל דזהו שיטת רבינו הזקן בהמאמר די"ל דזה שעשו תשובה כדי להינצל מגזירת המן הו"ל כפייה, דהגם דאם לא יצילם הו"ל כמניעת הטוב אבל בדיני נפשות גם במניעת הטוב מלעזור לו להציל נפשו הו"ל כפייה.

מ"מ עדיין צ"ע הלשון במאמר חייב אנש לבסומי בספר מאמרי אדה"ז (תקע"א קכה) "וזה פלא לכאורה דהרי דימי אחשורוש היה אונס יותר כי המן ביקש להשמיד את כל היהודים כו'". וזה שינוי מהלשון בתו"א שלפנינו ששם הלשון "מפני מה נחשב מה שכפה כו' יותר אונס ממעשה דאחשוורש (וכן הלשון בתקע"א באותו ד"ה נוסח אחר דף קלו) היינו דעפ"י מש"כ בתו"א הקושיה היא דלמה נחשב מ"ת יותר אונס מפורים משמע ששניהם שווין, אבל לפי מש"כ בתקע"א הנ"ל משמע דס"ל שמעשה פורים הו"ל אונס טפי, וצ"ע דהרי בשניהם חששו לחייהם, ומאי אכפת לן אם ייהרגו על ידי ההר או ע"י שונאי היהודים במאה עשרים ושבע מדינות, האם המיתה ע"י ההר הו"ל "מיתה יפה" יותר, ואילו בזמן מ"ת היה הכפייה רק על הגדולים ולא על הקטנים שאינם בני קבלה כלל, משא"כ בימי פורים שרצו להשמיד גם הקטנים וזהו שדייק "כי המן ביקש להשמיד את כל היהודים".

חסידות
בעניין ביאור השלוש דרגות שבמחשבה
הת' מ"מ שוחאט
תלמיד במתיבתא

בסה"מ ה'תש"ד בד"ה "וידבר אלוקים . . לאמר" אות א',מסביר כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ שיש שלוש דרגות במחשבה: מחשבה שבמחשבה, דיבור שבמחשבה ומעשה שבמחשבה. וז"ל: ויש בזה סדר מסודר, דתחילת הופעת המושכל היא במחשבה עצמה שנק' מחשבה שבמחשבה שהיא מח' המושכל עצמו בלי שום הסבר דברים, ואח"כ מלבישו בדברי הסבר שהוא דבור שבמח', ואח"כ מסדרו בסגנון דברים המתאימים לההשכלה ההיא והוא שמדייק בלישנא באותיות מכוונות והוא הנק' מעשה שבמח' היינו ההרהור בדברים מסודרים, עכלה"ק. דהיינו שדיבור שבמחשבה הוא רק להלביש המושכל בדברי הסבר, אך סידור המילים ולתאם את הסגנון ואת התיבות למושכל והדיוק שבתיבותזה מעשה שבמח'.

אך הנה בהמשך המאמר (אות ב')כותב "אמנם דיבור שבמח' הוא שחושב את הענין בהסבר דברים ובדברים מסודרים שמסדר הדברים איך יהיו נשפעים אל הזולת" ובאות ב' כותב וז"ל "ורק בהמדריגה השניה דמח' שהוא דיבור שבמח' הנה שם נעשים האותיות ניכרות ומוסיף עליהם בכדי להדגיש את ההשכלה שתבוא בביטוי מדוייק או גורע מהם בכדי שלא יטעו באמיתת ההשכלה" דהיינו שעכשיו מסביר שלא רק שבדיבור שבמח' זה שמוסיפים דברי הסבר על המושכל (כנ"ל באות א')אלא שגם דיבור שבמחשבה זה איפה שמסדר המושכל באותיות מכוונות בביטוי מדויקשזה בעצם מה שכתב באות א' על מעשה שבמחשבה כנ"ל.

ובהמשך לזה כותב: "ולא מעשה שבמחשבה היינו הרהור" דהיינו שהגדר של מעשה שבמח' זה הרהור ולא הסידור של הדברים.

ואבקש מהקוראים להעיר לי בזה.

חסידות
הרגו בתענית [גליון]
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק

בגליון הקודם (תתקצז עמ' 87) כתב הרב ש.ה.ה. אודות מה שכתב רבנו הזקן בתניא פ"א בענין מה שאמר דוד המלך "ולבי חלל בקרבי שאין לו יצה"ר כי הרגו בתענית": והנה לא הסתפק לומר שהרגו, אלא הוסיף הרגו בתענית, ולכאורה הא מנ"ל, ובירושלמי לא כתב איך הרגו. ונמצא כדברי אדמו"ר בספר בעלי הנפש (שערי הקדושה ד"ה וע"כ צריך), וז"ל: "אבל דוד היה יצרו חזק וקשה והיה צריך לעשות עמו מלחמה בכל יום וכיון שראה שלא היה יכול לעמוד בו עמד עליו והרגו. יש מי שפירש הרגו בשקים ובתעניות. ויש מי שפירש שפירש מן האשה לגמרי כי ראה שמתוך ההיתר הסיתו אל האסור. ובין כדברי זה ובין כדברי זה כיון שראה את יצרו מתגבר עליו שם את פניו להכניעו ונלחם עמו עד שהכניעו והכריתו". וכ"כ הרשב"ץ במגן אבות (פ"ד מ"א) על המשנה איזהו גבור וכו' (הביאו אדמו"ר בהערות לתניא שם).

אך בזהר חדש תיקונים כ"ב (עז, א) כתב "וצריך למעבד קיצוץ ביה למהוי בר נש בלא יצר כגוונא דדוד דקציץ ליה מניה והרגיה בגרסתיה, הה"ד ולבי חלל בקרבי". היינו שהרגו על ידי לימודו, וכן ראיתי בהערת כ"ק אדמו"ר מביא מספר הבהיר אות קצו, ושם גם כתב שהרגו בגירסתו שלא היה שותק לילה ויום בלימוד התורה והיה מחבר תורה שלמעלה.

ויש לעיין אם כן מדוע בחר אדמו"ר לומר שהרגו בתענית והיכן מצא מקור לזה", עכ"ל.

והנראה בזה לבאר בהקדם מ"ש בלקוטי דיבורים (ח"ד עמ' 1212) ובס' השיחות ה'תש"ד (עמ' 123) סיפור שכ"ק אדמו"ר מהר"ש יעץ לחסיד אחד ביחידות שיתענה שש מאות תעניות, והחסיד התפלא. אמר לו אדמו"ר מהר"ש "וואס מיינסטו פאסטן הייסט ניט עסן פון נץ החמה ביז דער שקיעה? דאס הייסט דארן", תענית איז א עבודה, טראכט אלע טאג 15 מינוט אדעתא דנפשי' וועגן זיך, בלום פיך מלדבר" וכו', עיי"ש.

והיינו שבעצם תענית [מלשון עינוי] הוא עבודה שמתבטא בכמה תחומים, כגון המנעות מאכילה ושתיה, תענית דיבור 'ע"י בלום פיך מלדבר' כנ"ל, וכן כל סוגי אתכפיא שבמחדו"מ - והיינו שתיבת 'תענית' אינו מוגבל רק לגבי המנעות אכילה ושתיה בלבד, אלא שהיא ביטוי לכל סוגי העבודה של אתכפיא במחדו"מ.

ולפי"ז י"ל דמ"ש רבנו הזקן דמה שאמר דוד "ולבי חלל בקרבי שאין לו יצה"ר כי הרגו בתענית" הכוונה היא לכל סוגי העבודה של אתכפיא כולל גם מה שכתב הראב"ד בספר בעלי הנפש הנ"ל: "יש מי שפירש הרגו בשקים ובתעניות, ויש מי שפירש שפירש מן האשה לגמרי כי ראה שמתוך ההיתר הסיתו אל האסור. ובין כדברי זה ובין כדברי זה כיון שראה את יצרו מתגבר עליו שם את פניו להכניעו ונלחם עמו עד שהכניעו והכריתו".

ומה דאיתא בזהר ובספר הבהיר 'שהרגו בגירסתו שלא היה שותק לילה ויום בלימוד התורה', י"ל שמלבד שעצם לימוד התורה מחליש ומכחיש והורג את היצה"ר, הרי זה 'שלא היה שותק לילה ויום בלימוד התורה' הוא גם ענין של 'תענית' כדאיתא בתניא פ"ל (לח, ב): "בענין עסק לימוד התורה ללמוד הרבה יותר מחפצו ורצונו לפי טבעו ורגילתו ע"י מלחמה עצומה עם גופו" - שכל זה נכלל בתיבת 'תענית' שכתב רבנו הזקן, וא"ש.