E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלית (ב)

יום ב' כ"ד חשון
שבת
בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלית (ב)
הרב גערליצקי, בית מדרש אהלי תורה
- ביאור הסוגיא לפי רש"י -

אביי שאל אם ידו של אדם הפשוטה לרשות הרבים הוה כרמלית ואסור להחזירה לרה"י או לא, ונת' בשיעור הקודם דלפי הר"י והרשב"א השאלה היא אם הוה כרמלית מצד עצמה משום דמיחזי כב' רשויות [ולא משום קנס] או לא, ולרש"י אם הוה כרמלית משום קנס עיי"ש הביאור בפרטיות.

וממשיך בהסוגיא: "תא שמע: היתה ידו מלאה פירות[1] והוציאה לחוץ. תני חדא: אסור להחזירה, ותני אידך: מותר להחזירה. מאי לאו בהא קמיפלגי; דמר סבר: ככרמלית דמיא, ומר סבר: לאו ככרמלית דמיא? - לא, דכולי עלמא ככרמלית דמיא, ולא קשיא; כאן - למטה מעשרה, כאן - למעלה מעשרה. ואיבעית אימא: אידי ואידי למטה מעשרה, ולאו ככרמלית דמיא, ולא קשיא: כאן - מבעוד יום, כאן - משחשיכה, מבעוד יום - לא קנסוה רבנן, משחשיכה - קנסוה רבנן. - אדרבה, איפכא מסתברא: מבעוד יום, דאי שדי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת - ליקנסוה רבנן; משחשיכה, דאי שדי ליה אתי בהו לידי חיוב חטאת - לא ליקנסוה רבנן! ומדלא קא משנינן הכי, תפשוט דרב ביבי בר אביי, דבעי רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור, התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא התירו? תפשוט דלא התירו! - הא לא קשיא, ותפשוט. ואיבעית אימא: לעולם לא תפשוט, ולא קשיא; כאן - בשוגג, כאן - במזיד. בשוגג - לא קנסוה רבנן, במזיד - קנסוה רבנן. ואיבעית אימא: אידי ואידי בשוגג, והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי. מר סבר: קנסו שוגג אטו מזיד, ומר סבר: לא קנסו שוגג אטו מזיד".

ועי' בתוס' הרא"ש שכתב וז"ל: סוגיא זו תמוהה דמעיקרא קאמר ת"ש ובעי למיפשט דהך בעיא דאביי פלוגתא דתנאי היא, ודחי לה שתפשוט דלכו"ע ככרמלית דמיא? ונראה דהך אמורא דאמר דכולי עלמא ככרמלית דמיא איהו נמי אמר אי בעית אימא אידי ואידי למטה מעשרה ובני הישיבה אמרו לו שתי אוקימתות כאחד דאיכא לאוקמיה דלכו"ע סברי ככרמלית דמיא או סברי דלאו ככרמלית דמי ולא תפשוט הא דאביי עכ"ל. ועי' גם מהרש"ל שהקשה כן דאיך דחי הך פשיטותא ואמר דפשטינן מינייהו טפי? ותירץ כנ"ל שהוא תרצן אחד דקאמר דמברייתות אלו אין הכרח כלל לאביי כיון דאפ"ל דכו"ע ככרמלית או כו"ע לאו ככרמלית וכן איתא במהר"ם.

והמהרש"ל ממשיך להקשות דכיון שהוא תרצן אחד, א"כ למה לו לתרץ אוקימתא שני' באופן אחר דלאו ככרמלית כאן מבעוד יום וכו', הרי באוקימתא הא' גופא הי' אפ"ל גם דכו"ע לאו ככרמלית כאן למטה מי' וכאן למעלה מי' ובמילא אין לפשוט מכאן כלום? [היינו דאפ"ל דלאו ככרמלית והוא קנס בלבד, ורק למטה מי' קנסוהו דאיסורא קעביד משא"כ למע' מי'] ותירץ דרצה להוסיף אוקימתא הב' כדי להראות מהו החילוק אם הוא משום כרמלית או משום קנס בלבד לגבי מבעוד יום וכו' דאם הוא משום כרמלית אפילו מבעוד יום אסור להחזירה (וכמ"ש רש"י בד"ה כאן משתחשך ובתוס') כיון דסו"ס הרי זה רשות בפ"ע משא"כ אם הוא משום קנס בלבד עיי"ש.

ויוצא לפי המהרש"ל דתירוץ הראשון מתאים הן אי נימא ככרמלית הן אי נימא לאו ככרמלית, דאם הוה ככרמלית ה"ז רק למטה מי' ולא למעלה מי' דאין כרמלית למעלה מי', או דרק למטה מי' קנסוהו דאיסורא עבד, משא"כ אם הושיט ידו למעלה מי' דהוה מקום פטור דלאו איסורא עביד לא קנסוהו, משא"כ תירוץ השני מתאים רק אי נימא לאו ככרמלית, דרק אז אפ"ל דמבעוד יום מותר להחזירה וכמ"ש רש"י כי ראם הוה ככרמלית גם מבעוד יום אסור, (ויש להקשות ע"ז ממ"ש התוס' בד"ה ואיבעית אימא בפירוש הרשב"א דקושיית הגמ' תפשוט כו' הוא מגוף הברייתות, דלפי תירוץ הא' אפשר לפשוט כאביי [היינו כחידושו של אביי דהוה ככרמלית] ולפי תירוץ הב' אפשר לפשוט בעי דרב ביבי, עד שתירץ באופן ג' דלפי"ז אין לפשוט לא הא ולא הא עיי"ש, הרי מפורש כאן בדבריו דמתירוץ הא' כאן למטה מי' כו' מוכח כאביי דהוה ככרמלית ולא כהמהרש"ל? וית' אי"ה).

והנה התוס' הקשו על פירוש זה דלמעלה מי' לכתחילה נמי מותר להוציאה? [ומהברייתא משמע שמחדש דאף שעשה שלא כהוגן מותר להחזירה] ולכן פירשו באופן אחר, דתרווייהו מיירי שהוציאה למטה מי' ועביד איסורא, והפירוש כאן למעלה מי' הוא דמותר להחזיר ידו לרה"י ע"י למעלה מי' שהוא מקום פטור, וכפי שביאר כאן דין זה בחי' הרשב"א דאע"ג דאמרינן (לקמן ח,ב) לגבי אסקופה ובלבד שלא יטול מבעה"ב ויתן לעני ואמרינן נמי ובלבד שלא יחליפו דאסור לגרום הוצאה מרה"י לרה"ר ע"י הנחה במקום פטור, וא"כ הכא איך מתירים לו להכניס מדבר המונח בכרמלית לרה"י ע"י מקום פטור? ומתרץ הני מילי ברשויות דאורייתא, אבל כאן דידו ככרמלית שהוא רק רשות מדרבנן מותר לכתחילה להכניס מכרמלית לרה"י ע"י מקום פטור עיי"ש, ועי' בזה עוד בחי' הר"ן ובחי' הריטב"א, עוד תירצו דאפילו אי נימא דאסור לעשות כן אפילו ברשויות דרבנן שאני הכא דידו אינה כרמלית ממש ובזה לכו"ע מותר.

אבל ברש"י לא משמע שפירש כהתוס' אלא בפשטות דתלוי אם הוציא ידו למעלה מי' או למטה מי', ואם הוציא ידו למעלה מי' י"ל דאוסר להכניס אפילו דרך למעלה מי', דהנה בשו"ע אדה"ז סי' שמ"ח סעי' א' פסק: "היה עומד ברשות היחיד והוציא ידו מליאה פירות לרשות הרבים בתוך עשרה (או אפילו לכרמלית) אסור להחזירה אפילו דרך מעלה מעשרה עד למוצאי שבת שקנסוהו חכמים להיות ידו תלויה כך עד למוצאי שבת על שעבר על דבריהם ועשה עקירה מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית", ובקו"א שם (סק"ב) ביאר הטעם שפסק דאסור להחזיר אפילו דרך למעלה מי', אף שהתוס' כתבו דמותר וז"ל: אבל מ"ש התוס' בתירוצם לא משמע הכי בדברי הפוסקים, ואף התוס' לא כתבו כן אלא להס"ד דככרמלית דמיא ולא משום קנס וכמ"ש ר"י בתוס' ד"ה מי כו' וכמו שסיימו כאן ולא קנסינן ליה אבל למסקנא קנסינן ליה עכ"ל.

היינו דמתי סב"ל להתוס' דמותר להחזירו למעלה מי' רק אי נימא דהוה כרמלית, דאז אפ"ל דכיון דאין כרמלית למעלה מי' והוה מקום פטור לכן מותר להחזירה למעלה מי' כיון דגדרו של האיסור הוא מצד דין כרמלית, אבל אי נימא דלאו ככרמלית דמיא והוא רק קנס בלבד י"ל דאין שום נפק"מ אם מחזירו למטה מי' או למעלה כיון שהמכוון הוא הקנס ובמילא בכל אופן אסור.

וכיון דרש"י סב"ל באביי דאי נימא דהוה ככרמלית ה"ז משום דקנסוהו, א"כ מובן דלפי תירוץ הא' דהוה ככרמלית ה"ז ג"כ משום קנס, וא"כ שפיר מובן דלפירש"י אם הושיט ידו למטה מי' אסור להחזירו אפילו דרך למעלה מי' כיון דקנסוהו וכדביאר אדה"ז.

והרשב"א הקשה על התוס' דמותר להחזירו דרך למעלה מי' וז"ל: ואינו מחוור בעיני משום דאקשינן בסמוך משחשיכה דאי שדי להו אתי בהו לידי חיוב חטאת לא ליקנסיה, ואם איתא דאפשר לאהדורה בכי האי גוונא, אמאי לא דהא אי בעי לאהדורה בכי האי גוונא מהדר ולא אתי לידי חיוב חטאת ודוחק הוא להעמידה בחור שאי אפשר להגביה עכ"ל, היינו דכיון דלעולם יכול להחזירו ע"י למעלה מי' בודאי כן יעשה ואיך קאמר אח"כ דאפשר לפשט מכאן בעיא דרב ביבי, הרי כאן ודאי לא יבוא לידי איסור חטאת שיחזירנו למעלה מי'? וכן הקשה הריטב"א ועוד.

ולפי מ"ש אדה"ז ניחא דבתירוץ השני קאמר שזהו משום קנס ולא משום כרמלית, ושם קאמר דתפשוט דרב ביבי, ובמילא כיון שהוא משום קנס ודאי אסור להחזירו גם למעלה מי' ושפיר קאמר תפשוט דרב ביבי, אבל הרשב"א וכו' אינם מחלקים בזה ולכן הקשו כנ"ל.

ובהא דסבר להתוס' דלמעלה מי' מותר להושיט ידו לכתחילה, אף דאם שדי ליה אח"כ לרה"ר חייב כיון דמה שנח ידו ביחד עם החפץ לא מקרי הנחה (וכהסברא שביאר אדה"ז בסי' שמ"ז סעי' ז' "לפי שהנחה על היד אינה חשובה הנחה אלא לחפץ שהונח עליה ממקום אחר אבל חפץ שהיה עליה בתחלה ברשות זו והושיטה לרשות ב' כיון שאין הושטה זו חשובה כאן הנחה ליד עצמה שהרי היא תלויה כאן באויר הוא הדין שאינה חשובה הנחה להחפץ שבה") מ"מ לא אסרו רבנן להוציא אלא לרשות אחרת ממש, משא"כ מקום פטור שאינו רשות כלל לא אסרוהו, ועי' גם בסוף סי' שמ"ז סעי' י' דאפילו לכתחילה מותר עיי"ש, ואף דכשהושיט ידו מרה"י לרה"ר מבעוד יום צריך להחזיר ידו לפני שתחשך דילמא שדי לה ויעבור על איסור דרבנן שאני התם שידו נמצא ברשות הרבים ושם גזרו רבנן משא"כ במקום פטור כנ"ל, ובפשטות משמע דזהו גם שיטת רש"י שהרי כתב "דלאו איסורא עבד" וכן סב"ל להריטב"א וכו'.

אלא דהפמ"ג במשבצות זהב סי' שמ"ח סק"א כתב דרש"י סב"ל שאסור לכתחילה, שהרי כשהביא שם המשנה דלקמן הזורק ד"א בכותל למעלה מי' טפחים כזורק באויר" הוסיף רש"י תיבת "ופטור" -משום שנח במקום פטור-, הלא הוסיף רש"י על המשנה תיבת "ופטור" ומשמע דפטור אבל אסור, ומשמע דאסור לכתחילה להוציא למעלה מי', כמו בזורק, אלא שהפמ"ג לא ביאר כוונת רש"י הכא שכתב "דלאו איסורא עביד", ואולי מפרש הפמ"ג כוונת רש"י שאין זה איסור גמור כמו בלמטה ולכן לא קנסינן ליה, וצ"ע בזה וכפי שהעיר הת' הנעלה אברהם שי' קאראליין[2].

והנה אי נימא כהפמ"ג מתורץ קושיית התוס' לפי רש"י דלמעלה מי' לכתחילה נמי מותר ומהברייתא משמע שהחידוש הוא אף שעשה שלא כהוגן מותר להחזירה? ולהנ"ל ניחא דגם רש"י סבר שהוא אסור לכתחילה [משום שמא יניח ברה"ר] אלא דלא קנסינן לי'.

אמנם אי נימא כפי דמשמע מפשטות לשון רש"י דלאו איסורא עביד דלכתחילה נמי מותר, (וכן כתב אדה"ז בקו"א שם דלרש"י מותר עיי"ש) יש לתרץ קושיית התוס' כמ"ש הריטב"א וז"ל: כאן למטה מעשרה כאן למעלה מעשרה. וא"ת למעלה מעשרה פשיטא דיכול להחזירה דמקום פטור הוא ומאי קמ"ל, י"ל דהיא גופה קמ"ל שאין אויר רשות הרבים אלא עד עשרה, א"נ דס"ד אמינא דכיון דקנסא הוא בהא נמי ליקנסיה וכו' עכ"ל, היינו דזה גופא קמ"ל שאין רה"ר למעלה מי' ולכן מותר להחזירה, אי נמי דסד"א כיון דקנסא הוא [כי הריטב"א סב"ל כרש"י דאפילו אם הוה כרמלית ה"ז משום קנס כפי שנת') בהא נמי לקנסיה עיי"ש, דהו"א דלא פלוג בקנס ולעולם קנסינן ליה קמ"ל דלא.

והנה מרש"י ד"ה בשוגג לא קנסוה שכתב ודרב ביבי לא תפשוט וכו' משמע דגריס כן בגמ' "ואי בעית אימא לעולם לא תפשוט" ולא כהר"י, ולפי"ז צ"ב כקושיית הר"י, דהרי מרש"י (בד"ה מבע"י) משמע שהוכיח מסברת בני הישיבה (ולא כהרשב"א שרצה להוכיח מגוף הברייתות) דכיון דלא חיישו להך סברא דמשחשיכה לא קנסוהו דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת אלמא דלא נמנעו חכמים מלהעמיד דבריהם וכו' וא"כ איך קאמר אח"כ ואי בעית אימא לעולם לא תפשוט כאן בשוגג וכו' הרי סו"ס אפשר לפשוט מבני הישיבה וכפי שהקשה התוס'? (ועוד דרש"י אינו יכול לפרש ע"ד הרשב"א בתוס' שההוכחה הוא מהברייתות עצמן ממה נפשך וכו' כפי שית' אי"ה).

עוד צריך ביאור: ב) מהו אריכות לשון הגמ' "מדלא קא משנינן הכי וכו'" ופירש"י "ומדלא חיישת להכי תפשוט בעיא דרב ביבי, דלא נמנעו חכמים מלהעמיד דבריהם מפני חשש שמא לא יעמוד האדם בהם ויעשה איסור חמור", למה לא אמר בקיצור כייון דקנסוהו משחשיכה תפשוט דר' ביבי דלא התירו? ג) בתירוצא קמייתא דלמטה מי' קנסוהו למה לא אמר ותפשוט דר' ביבי דלא התירו, ואף שנת' מהרא"ש ומהרש"ל שהוא תרצן אחד, אבל מ"מ נראה ברור שרצה לפשוט רק מתירוץ הב' מדלא משנינן איפכא, ובזה אפשר לומר משום דאפשר דאיירי מבעוד יום דוקא ולא שייך שיבוא לידי חיוב חטאת, אבל בפשטות איירינן כל הזמן שהוציא ידו משתחשך וכדפירש"י הואיל והתחיל באיסור?

ד) בהא דמסיק רש"י דממזיד אין לפשוט דלא התירו דכאן לא שדי ליה ושם ודאי יאפה, א"כ קשה איך רצה הגמ' לפשוט מכאן מעיקרא בעי דרב ביבי הרי יש לחלק כנ"ל? וביאר המהר"ם דסברא זו שכתב רש"י הוא רק בנוגע למזיד שהוא איסור חמור דשם אמרינן דבודאי לא שדי ליה, משא"כ בהסוגיא לפני זה דאיירי בשוגג [דבכלל איירי המסכת באיסור שבת בשוגג] שאין זה חמור כ"כ ובמילא שדי ליה, לכן אפשר לפשוט (וכ"כ הרשב"א ועוד ראשונים), אבל אכתי הקשה דסו"ס הרי יש לחלק ביניהם ואין לפשוט מהכא לרב ביבי כיון דכאן הוא ספק ושם הוא ודאי?

ועי' בתו"י שתירץ קושיא זו דאה"נ דכאן יש סברא לומר שקנסוהו דהוה שמא, אבל יש גם סברא לומר דלא קנסוהו כיון דהחזרת היד אינו איסור וכו' וברב ביבי אה"נ שיש סברא להתירו לרדות כיון דהוה ודאי איסור, אבל יש סברא שלא להתירו כיון דרדי' הוה שבות גמור, ובמילא שקולים הם ויש לפשוט זה זה.

ובחי' רע"א תירץ באופ"א דכאן בהוציא ידו אף שהוא ספק אם יעבור אבל יש סברא שלא לקונסו כיון דיעבור בקום ועשה דשדי ליה, וברב ביבי אף דבודאי יעבור אבל הוא בשב ואל תעשה שיאפה בדרך ממילא, וסב"ל להגמ' דספק קום ועשה, וודאי שב ואל תעשה שקולים הם ולכן רצה לפשוט עיי"ש, אבל ברש"י לא הוזכר מזה כלל.

ויש לפרש דכוונת רש"י שיש לפשוט רק מסברת בני הישיבה כנ"ל (ע"ד שכתב המהר"ם) וחדא קושיא מתורצת בחברתה, דמגוף הדין דקנסוהו אין לפשוט כיון שיש לחלק דכאן ספק שמא שדי ליה ושם ודאי, ולכן בפשטות גם אין להוכיח דבר ביבי מתירוץ הא', וכל מה שהוכיח הוא רק מסברת בני הישיבה דכשתירצו הברייתות כאן מבעוד יום למה לא הזכירו [גם] סברא הפכית דמבעוד יום קנסוהו כיון דלא אתי לידי חטאת משא"כ משחשיכה דאפשר דשדי ליה ואתי לידי חיוב חטאת לא קנסוהו, ומזה מוכח שלא חששו להך סברא כלל דחכמים נמנעים וכו' משום דאורייתא וא"כ תפשוט דר' ביבי, ואף שיש לחלק ביניהם כנ"ל, אבל אם סברא זו שחכמים חוששים מפני איסור דאורייתא נכונה ודאי הי' שייך לתרץ גם באופן הפכי דמבעוד יום קנסוה ומשחשיכה לא, וזהו מ"ש רש"י "ומדלא חיישת להכי" מוכח דסברא זו אינה אמיתית, ולכן לא רצה לפשוט מתירוץ הא' וגם הוצרך להוסיף מדלא משנינן איפכא.

ובזה באמת קאמר בגמ' "ותפשוט" שאותם בני הישיבה סב"ל בר' ביבי דלא התירו, אבל ממשיך אח"כ ואי בעית אימא לעולם לא תפשוט, ויש לפרש לפי רש"י דכוונת הסוגיא להוסיף ולומר דעכ"פ מגוף הברייתות אינו יכול לפשוט כלום, ובאמת הי' יכול לתרץ משום דבגוף הברייתות יש לומר איפכא דמבעוד יום קנסוהו ומשחשיכה לא קנסוהו שלא יבוא לידי חיוב חטאת, אלא דעדיפא ליה לומר דתרווייהו מיירי משחשיכה וכן כתב הריטב"א, וע"ז אומר דמגוף הברייתות יש ליישבם באופן ברור שיש חילוק ביניהם ואין לדמותם כלל, היינו דלפי עד עכשיו דאיירי בשוגג ומ"מ קנסוהו, אין החילוק גדול כ"כ כיון דבשוגג יש סברא חזקה דשדי ליה ואכתי יש סברא לדמותם, משא"כ עכשיו שחידש דהברייתא איירי רק במזיד ודאי יש לחלק ביניהם טובא שאין דין זה שייך כלל להך דרב ביבי כיון דבמזיד ליכא חשש דשדי ליה כמ"ש רש"י, ונמצא דהדין דקנסוהו דאיירי במזיד לא שייך כלל לשאלת ר' ביבי, גם ביאר רש"י דמשוגג דלא קנסוהו ג"כ אין לפשוט דרב ביבי דהתירו לו כיון דבפת יש שבות וכו', משא"כ הכא בשוגג ליכא איסור כלל, וחילוק זה שייך לומר רק הכא דנקט דבשוגג לא קנסוהו, לכן י"ל דמ"מ ברב ביבי לא התירו לו מצד שבות, משא"כ עד עכשיו דסב"ל דקנסוהו אפילו בשוגג א"כ כ"ש התם לא יתירו לא כיון דהוה שבות גמור.

וממשיך: ואי בעית אימא אידי ואידי בשוגג ופליגי אם קנסו שוגג אטו מזיד, דאפילו למ"ד דקנסו שוגג ושם אפשר דשדי ליה [א"כ יש לפשוט מזה דכ"ש ברב ביבי דלא התירו לו לרדות דהוה שבות גמור] כי אין לדמותו כלל לר' ביבי כיון דכל זה הוא משום מזיד, ששם נקטינן דלא שדי לי', לכן הוצרכו לקונסו גם בשוגג, משא"כ ברב ביבי דבודאי תאפה לא אסרוהו לכתחילה אפילו במזיד.

והנה הגמ' מסיק אח"כ בר' ביבי דהתירו לו לרדותה[3], והנה לפי רש"י שיש חילוק בין מזיד דהתם להכא, אפ"ל להלכה דכאן במזיד קנסוהו כיון דלא שדי ליה, ואם התירוהו שם גם בשוגג, בפשטות גם הכא לא קנסוהו כיון שהתירו שם אפילו שבות גמור שם וכן פסק אדה"ז בסי' שמ"ח דקנסוהו רק במזיד ולא בשוגג. (ולפי התוס' והרשב"א עוד ית' אי"ה).

ובדעת רש"י בנוגע למבעוד יום, הנה בפשטות לא הוזכר ברש"י כלל שקנסוהו מבעוד יום, ואדרבה רש"י כתב לעיל בד"ה מי קנסוה: "הואיל והתחיל באיסור" וכן דעת המאירי דמבעוד יום לא קנסוהו וכן כתב בחי' הר"ן בפשיטות כנ"ל עיי"ש, וכן נראה דעת אדה"ז להלכה שהרי לא הזכיר שם "מבעוד יום", וגם כתב שם טעם הקנס "על שעבר על דבריהם ועשה עקירה מרה"י לרה"ר" משמע דרק בזה אסור ולא מבעוד יום[4],.

אבל הר"ן כאן על הרי"ף כתב לפי רש"י דמזיד קנסוהו הן מבעוד יום והן מחשיכה, ולכאורה הרי רש"י עצמו כתב כנ"ל הואיל והתחיל באיסור? ואפ"ל דכל מה שכתב רש"י הוא רק משום דשם איירי בשוגג, ובשוגג מבעוד יום ודאי אין לקונסו, אבל לאחר שתירץ דהקנס הוא רק במזיד אפ"ל שזהו גם מבעוד יום, אבל אכתי אינו מבואר איפה כתוב כן ברש"י דבמזיד אסור אפילו מבעוד יום? ויל"ע, ושיטת התוס' יתבאר אי"ה.