הנה בדין אם מותר להושיט ידו עם חפץ מרה"י לרה"ר למעלה מי' שהוא מקום פטור, התוס' (בד"ה כאן) כתבו בהדיא שהוא מותר, ואף דאם שדי ליה אח"כ לרה"ר חייב כיון דמה שנח ידו ביחד עם החפץ לא מקרי הנחה וכהסברא שביאר אדה"ז בסי' שמ"ז סעי' ז', מ"מ מותר לו להושיט למקום פטור, ובפשטות משמע דזהו גם שיטת רש"י שהרי כתב "דלאו איסורא עבד" וכן סב"ל להריטב"א וכו', ובקונטרס אחרון שם סי' שמ"ח ס"ק ב' כתב בהדיא בהושיט ידו למעלה מי': "מ"מ כיון שלא עשה איסור בפועל כמ"ש רש"י ותוס' לא קנסינן ליה" הרי דנקט דזהו ג"כ שיטת רש"י, ולא כהפמ"ג במשבצות זהב שם בדעתו. (וכבר תמהו עליו האחרונים כפי שהוקשה שם דאיך אפ"ל דלרש"י יש איסור לכתחילה הרי כתב בהדיא כאן דלאו איסורא עביד, ודחקו דכוונת רש"י שאינו איסור ממש כפי שכתוב בשיעור י"ח).
ועי' בתפארת ישראל לקמן פי"א משנה ג (יכין אות י"ח) שכתב ג"כ דזורק למעלה מי' כזורק באויר שמותר לכתחילה, אבל בשערי הציון סי' שמ"ה אות מ"ז כתב דמסתבר דאסור דילמא שדי לה לרה"ר.
והרשב"א כאן חולק על התוס' שהקשה על התוס' דא"כ ה"ז כחוכא ואטלולא דמותר לו לחזור ידו בדרך למעלה מי' ועוד איך קאמר דתיפשוט דרב ביבי הרי כאן לא יבוא לידי איסור חטאת כיון שיחזור ידו דרך למעלה מי' ולכן פירש וז"ל: ולי נראה דאפילו להוציא למעלה מעשרה אסור לכתחלה דחיישינן דילמא שדי להו, וכדאמרינן בסמוך אידי ואידי למטה מעשרה ולאו ככרמלית דמיא ולא קשיא כאן מבעוד יום כאן משחשיכה, דאלמא דאע"ג דלאו ככרמלית דמיא אפילו הכי קנסוה כשהוציאה משחשיכה או משום דשדי להו או משום דלמא אתי לאפוקי לכתחלה מרשות היחיד לרשות הרבים, והכי נמי למעלה מעשרה אע"ג דלא קנסינן ליה מכל מקום אסור לעשות כן משום דלמא משתלי ושדי, וכל שכן דאי שרית למעלה מעשרה אתי לאפוקי למטה מעשרה ולאו גזירה לגזירה היא דאי לא הא לא קיימא הא, ורבינו הרב נ"ר כתב דלכתחלה אסור משום דדמיא למוציא למעלה מעשרה דאסור כדאמרינן בפרק הזורק (צ"ז א') אמר ר' אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב עכ"ל, וכ"כ המאירי כאן: "אסור לו לאדם להוציא ידו מלאה פירות לרה"ר אפי' דרך חלון ולמעלה מי' שהוא אויר מקום פטור כדי שיתרחק מן העבירה שמא ישכח ויבא לידי איסור שבת אם בשוגג אם במזיד אם יפלו הפירות מידו לרה"ר או שמא יניחם הוא וכו' עכ"ל.
ועכשיו יש לבאר הסוגיא לפי שיטת התוס' וז"ל (בד"ה ואיבעית אימא לעולם לא תפשוט): נראה לר"י דל"ג לעולם לא תפשוט דאע"ג דאיכא שינויא אחרינא דלא תיקשי שני ברייתות אהדדי עדיין איכא למיפשט דרב ביבי מבני בית המדרש מדלא משני איפכא מכלל דלא התירו ולרשב"א נראה דשפיר גריס ליה דממאי דלא משני איפכא ליכא למיפשט דסברי בני בית המדרש דלא התירו דהא דלא משני איפכא לפי שאין נראה סברא לעולם לומר משחשיכה לא קנסוה מבעוד יום קנסוה דאי משחשיכה לא קנסוה שוב אין לומר מבעוד יום קנסוה דהוי כחוכא ואטלולא ואע"פ שאין שייך טעם משחשיכה לומר כמבעוד יום ולעיל ה"פ מדלא משנינן הכי לפי שאין נראה להם סברא לומר כן והוצרכו לומר משחשיכה קנסו מבעוד יום לא קנסו כדי לדחות שלא לפשוט בעיא דאביי א"כ תפשוט בעיא דרב ביבי אע"ג דאיכא למידחי בשינויא קמא ואי בעית למפשט דאביי נאמר כשינויא בתרא וזיל הכא קמדחי ליה כו' מ"מ חדא מינייהו מיפשטה ממה נפשך והשתא א"ש דקאמר ואב"א לעולם לא תפשוט לא דאביי ולא דרב ביבי עכ"ל.
פירוש לדבריהם: דהר"י אינו גורס לעולם לא תפשוט שהרי בכל אופן יש לפשוט מבני הישיבה שלא הזכירו סברא כלל לומר דמבעוד יום קנסוהו כיון שלא יבוא לידי איסור דאורייתא משא"כ בחשיכה לא קנסוהו משום שיוכל לבוא לידי איסור דאורייתא, ונמצא דהתירוץ כאן בשוגג וכו' הוא רק לתרץ הסתירה בין הברייתות ולא איכפת לן אם נפשוט. משא"כ הרשב"א גריס לא תפשוט ופירש דלעיל כוונת הגמ' לפשוט מגוף הברייתות מב' התירוצים, כי בתירוץ הב' ודאי לא שייך לתרץ דמבעוד יום קנסוהו ומשחשיכה לא קנסוהו דזהו חוכא ואטלולא, ובמילא ודאי מוכרח לתרץ דמבעוד יום לא קנסוהו ומשחשיכה קנסוהו, וכוונת הגמ' דאי נתרץ כתירוץ הא' תפשוט לחידושו של אביי שעשאוהו ככרמלית, ואם נתרץ תירוץ הב' דלאו ככרמלית תפשוט דרב ביבי שלא התירו, ואף שבכל אחד אפשר לדחות כתירוץ השני, מ"מ נפק"מ עכ"פ דאי נוכיח מאיזה מקום שלא כאביי וידו לאו ככרמלית, אז נוכל לפשוט דרב ביבי כפי תירוץ הב', ואם נוכיח מאיזה מקום דהתירו לרדות וא"כ עכצ"ל כתירוץ הא' במילא נפשוט חידושו של אביי דהוה כרמלית, וע"ז ממשיך הגמ' ואי בעית אימא לתרץ הסתירה באופן אחר, דלפי זה אין לפשוט כלום, הן חידושו של אביי וגם אין לפשוט בעי דרב ביבי, וזהו מה שממשיך הרשב"א לפי פירושו (בד"ה בשוגג) דאיירי מבעוד יום בכדי שלא נוכל לפשוט כלום מתירוץ זה.
והנה יש פלוגתא בזה בין המהרש"ל ומהרש"א, דדעת המהרש"ל שם דכל מה שהוצרך הרשב"א להעמיד "מבעוד יום" הוא רק משום שוגג, דאם איירי מחשיכה ומ"מ בשוגג מותר להחזירו, תפשוט גם ברדיית הפת באם הדביק בשוגג מותר לרדות, ולא ניחא להו לחלק כמ"ש רש"י דשם הוא שבות גמור משא"כ הכא, ולכן הוצרכו להעמיד דאיירי מבעוד יום ולכן לא קנסוהו, אבל ברדיית הפת דאיירי מחשיכה דאף שהוא שוגג הרי זה פשיעה (כמבואר לקמן בתוד"ה וכי) אפ"ל דאסור לרדות.
משא"כ בנוגע למזיד, מודים התוס' לרש"י דאין לפשוט מכאן לרדיית הפת דלא התירו, דברדיית הפת ודאי יעבור איסור משא"כ הכא, וראיית המהרש"ל הוא מהמשך קושיית התוס': "וא"ת משנויא קמא נמי נפשוט בעיא דרב ביבי דלא התירו דלמטה מי' אסור להחזירה ואפילו מוקמי' מבעוד יום הא פירשתי דאי מבעו"י לא התירו כ"ש משחשיכה? וי"ל דאין לפשוט דהתם מה שלא התירו משחשיכה אע"ג דאתי לידי חיוב חטאת היינו משום מבעו"י דלא שייך טעם זה אבל גבי רדיית הפת לעולם אימא דהתירו" וביאור דבריהם דלכאורה מה השייכות של קושיא זו הכא? דקאי בהמשך לדברי הרשב"א שפירש לעיל כוונת הגמ' דאם נימא כתירוץ ראשון כאן למטה וכו' תפשוט דאביי דהוה כרמלית, ואי נימא כתירוץ שני תפשוט דרב ביבי, וע"ז מקשה שגם לפי תירוץ הראשון יש לפשוט בעיא דרב ביבי, כי אפילו נימא דאיירי מבעוד יום הא צ"ל כן גם משחשיכה משום חוכא ואטלולא וא"כ נפשוט משחשיכה? דבשלמא לולי סברת הרשב"א הי' אפשר לומר לפי תירוץ הראשון דאיירי רק מבעוד יום, (וכפי שהובא בשיעור י"ח לפי רש"י) ובמילא אין כאן איסור חטאת ואינו שייך להך דרב ביבי, אבל לפי הרשב"א דאם מבעוד יום אסור כ"ש משחשיכה א"כ נפשוט משחשיכה דאסור לרדות? וע"ז תירצו דאי אפשר לפשוט דשאני התם דכיון דאסרו מבעוד יום במילא הוכרחו לאסור גם משחשיכה משום חוכא ואטלולא, משא"כ ברדיית הפת דלא שייך חוכא ואטלולא וכמ"ש המהרש"א דרק אם אי אפשר להחזיר ידו יש חוכא ואטלולא כיון שיש צער לעמוד בידו פשוטה וכו', משא"כ ברדיית הפת דליכא צער לא שייך זה עיי"ש.
ודייק המהרש"ל דמזה שלא הקשו התוס' קושייתם הכא על מזיד גופא דנפשוט מהכא שלא התירו לרדות, ויתרצו ג"כ תירוצם דאין לפשוט מהכא דשאני שהוצרכו לאסרו משום מבעוד יום בכדי שלא יהי' כחוכא ואטלולא הרי מוכח מזה דבמזיד לא קשה כלל דתיפשוט, ועכצ"ל דסב"ל כרש"י דבמזיד לא שדי ליה כיון שהוא איסור חמור של סקילה משא"כ בפת על כרחך יאפה, והקשו רק משינויא קמא דאיירי בשוגג דקנסוהו למטה מי' דשם אין האיסור חמור במילא שדי ליה כמו בפת וא"כ נפשוט כו' .
אבל המהרש"א הביא הר"ן שכתב דהתוס' אינם מחלקים בין מזיד למזיד כרש"י (וכ"כ הר"ן בחידושיו, ומשמע מדבריו שם שפירש בהדיא מ"ש התוס' דאיירי מבעוד יום משום מזיד) כי אפילו הכא בודאי שדי ליה ולא יוכל לעמוד בן כל הזמן וכו', ולכן פירש המהרש"א דלכן הוכרחו התוס' לומר דאיירי מבעוד יום דלכן אין לפשוט ממזיד דהכא לרדיית הפת כיון דלא אתי לחיוב חטאת, ומפרש דהא שהמשיכו התוס' להקשות דמ"מ נפשוט כיון דאם מבעוד יום אסור כ"ש מחשיכה, הנה כוונתם הוא להקשות גם לפי תירוץ זה, וזהו מה שכתבו "משינויא קמא נמי וכו'" היינו שהקושיא הוא הן מהכא מבמזיד והן משינויא קמא, וע"ז תירצו דכיון דכל זה הוא משום מבעוד יום דהוה חוכא ואטלולא שוב אין לפשוט מזה לפת דשם לא שייך חוכא ואטלולא כנ"ל, וזהו משום דלא סבירא להו כסברת רש"י לחלק במזיד ולכן הקשו דניפשוט ממזיד.
אמנם לפי המהרש"ל צריך לומר דמ"ש "נמי" היינו לא רק מתירוץ הב' אלא גם מתירוץ הא', וכפי שנתבאר לעיל שמקשה על פירושו דלעיל בהא דקאמר דלפי תירוץ הראשון נפשוט רק דאביי וכו', אבל לא קאי על תירוץ זה כיון שהתוס' לא הזכירו מזה.
ולפי מסקנת הרשב"א מבואר, דכל מה שהקשה הגמ' ותפשוט בעי דרב ביבי שייך רק בתירוץ הב' דקאמר בהדיא דמבעוד יום מותר וחשיכה אסור, דכיון דאסרו משחשיכה מצד עצמו א"כ תפשוט בעי דרב ביבי, משא"כ בשאר התירוצים דאיירי מבעוד יום ולהכי אסרו גם מחשיכה במילא אין לפשוט.
והגרע"א פירש דהמהרש"א סב"ל להיפך מהמהרש"ל דבנוגע לשוגג שפיר מחלקים התוס' כמו רש"י, ומשום זה אי"צ להעמיד מבעוד יום וכל מה שחולק על רש"י הוא רק בנוגע למזיד, ולכן תמה שהמהרש"א סותר א"ע מהכא ללעיל דגריס "בשוגג ומבעוד יום" עיי"ש היטב ברע"א, אבל מלשון המהרש"א שכתב ד"קאי נמי אמזיד" לכאורה לא משמע כן אלא שהרשב"א חולק על רש"י הן משום שוגג והן משום מזיד ועי' בזה.
ויש לבאר פלוגתא הנ"ל מ"ש המהרש"ל דלרש"י יש לחלק משוגג דהכא לשוגג דפת דשם הוא שבות גמור וכו' והרשב"א חולק דאין לחלק [ולפי הגרע"א במהרש"א גם התוס' סב"ל שיש לחלק כנ"ל], דזה תלוי בפלוגתת הראשונים בגדר האיסור דרדיית הפת שהר"ן והרמב"ן במלחמות כאן נחלקו אם הוא שבות גמור או סתם איסור משום עובדין דחול (ועי' מהר"צ חיות דשבות גמור היינו שנגזר ע"י בי"ד הגדול בימי נחמי' ועוברים על זה בלא תסור, משא"כ אם אינו שבות גמור ה"ז איסור שנתוסף אח"כ ע"י רבנן עיי"ש בארוכה) דהר"ן הביא ראיות דאינו שבות גמור ואסור רק משום עובדין דחול, ולכן סב"ל לדינא דאם אפה ונגמר בהיתר ושכח להוציאו מותר לרדות אפילו בלי שינוי אם צריך לסעודת שבת, (וכן פסק אדה"ז בסי' רנ"ד סעי' ט') משא"כ לפי הרמב"ן ה"ז שבות גמור עיי"ש בארוכה. דלפי"ז אפ"ל דרש"י הוא כהרמב"ן והתוס' סב"ל כהר"ן דגם רדי' אינו איסור שבות אלא איסורא סתם משום עובדין דחול, ולכן סב"ל דאם אמרינן הכא דבשוגג לא קנסוהו נימא גם שם שמותר לרדות כיון שהוא שוגג ורדי' אינו איסור גמור.
והנה בשיעור י"ח הובא דברי מהרש"ל שכתב דתירוץ הראשון מתאים הן אי נימא ככרמלית הן אי נימא לאו ככרמלית, ותירוץ השני מתאים רק אי נימא לאו ככרמלית, דרק אז אפ"ל דמבעוד יום מותר להחזירה וכמ"ש רש"י, וקשה ממ"ש הרשב"א כנ"ל דלפי תירוץ הא' אפשר לפשוט כאביי ולפי תירוץ הב' אפשר לפשוט בעי דרב ביבי, הרי מפורש כאן בדבריו דמתירוץ הא' כאן למטה מי' כו' מוכח כאביי דהוה ככרמלית ולא כהמהרש"ל?
ואפשר לומר דזה תלוי איך מפרשים תירוץ הא' "כאן למטה מי' וכאן למעלה מי'", דרש"י פירש בפשטות דאם הוציא ידו למטה מי' אסור דאיסורא קעביד ולכן קנסוהו שיהא כרמלית אבל אם הוציא ידו למעלה מי' לא קנסוה דלאו איסורא עביד כיון שהוציא ידו למקום פטור, ולפירוש זה שייך לתרץ כן גם אם לאו ככרמלית הוא והוא קנס מצ"ע, ובזה איירי המהרש"ל.
אבל הרי התוס' הקשו על פירוש זה דלמעלה מי' לכתחילה נמי מותר להוציאה? [ומהברייתא משמע שמחדש דאף שעשה שלא כהוגן מותר להחזירה] ולכן פירשו באופן אחר, דתרווייהו מיירי שהוציאה למטה מי' ועביד איסורא, והפירוש כאן למעלה מי' הוא דמותר להחזיר ידו לרה"י ע"י למעלה מי' שהוא מקום פטור, והובא ביאור אדה"ז בקו"א דכל מה שכתבו התוס' שמותר להחזיר למעלה מעשרה הוא רק אי נימא דהוה כרמלית בלי קנס משא"כ אי נימא משום קנס לא שייך לחלק עיי"ש. ובמילא אפ"ל שהרשב"א בתוס' סב"ל כפירוש זה ולכן כתב דמתירוץ הא' שפיר עכצ"ל דככרמלית דמיא, דאם אינו כרמלית לא שייך התירוץ כלל.[1] משא"כ מהרש"ל קאי לפי רש"י דלעולם הוא משום קנס ואסור לו להחזיר למעלה מי' וכפי שנת' בשיעור י"ח שיטת רש"י, לכן שפיר כתב דתירוץ הא' מתאים הן אי נימא דהוה כרמלית והן אי נימא דהוה קנס שקנסוהו רק אם הוציא ידו למטה מי.
ובתוד"ה מי קנסוה הנה המהרש"ל גריס בשוגג או מבעוד יום והמהרש"א כתב שאי"צ להגיה דלפי מ"ש התוס' לקמן בד"ה בשוגג דמיירי מבעוד יום משמע דזהו רק משום דלאו ככרמלית אבל אם ככרמלית אפילו בשוגג ומבעוד יום ביחד אסור.
ביאור הדבר הוא, דטעמו של המהרש"ל הוא שהתוס' מביא הכא נפק"מ רק מה שמבואר בהדיא בגמ', וכיון שבסוגיין ישנם ב' תירוצים ב"לאו ככרמלית", הא' כאן מבעוד יום כאן מחשיכה והב' כאן בשוגג כאן במזיד, הרי מוכח דלפי תירוץ הא' אם ככרמלית גם מבעוד יום אסור ולתירוץ הב' גם בשוגג אסור, אבל לא נתבאר בגמ' אם יהיו ביחד ב' קולות בשוגג ומבעוד יום דאם ככרמלית דמיא גם אז אסור ולכן גריס בשוגג או מבעוד יום, וע"ז כתב המהרש"א דלפי מ"ש התוס' אח"כ בד"ה בשוגג שהתירוץ דבשוגג איירי מבעוד יום וזהו אי לאו ככרמלית מותר, הרי מוכח דאם ככרמלית אפילו בב' קולות ביחד אסור.
ובפשטות נראה לפרש שהמהרש"ל סב"ל דמ"ש התוס' שם ונפק"מ בשוגג וכו' הם מדברי הר"י דלא גריס אח"כ לעולם לא תפשוט, אלא דבאמת יש לפשוט מסברת בני בית המדרש וכו' ולפי"ז הרי יכול לפרש התירוץ דכאן בשוגג וכו' דאיירי מחשיכה כיון דבכל אופן אפשר לפשוט, ולכן קאמר דנפק"מ דאם ככרמלית אסור או בשוגג או מבעוד יום, אבל אם ישנם ב' הקולות יחד י"ל דאפילו אם ככרמלית לא וכנ"ל, ורק הרשב"א לשיטתו דגריס לעולם לא תפשוט מהברייתות הוצרך לפרש שם דאיירי מבעוד יום, משא"כ המהרש"א כתב דאין צורך להגיה דאפ"ל שהוא לפי הרשב"א.
ואי נימא כן דמהרש"ל למד שהוא לפי דעת הר"י, לכאורה יתיישב קושית הגרע"א דמהרש"ל סותר א"ע שם למ"ש הכא דמבעוד יום קאי על שוגג וכו' די"ל דזהו רק לפי הרשב"א, אבל דברי התוס' לעיל סב"ל שהוא מדברי הר"י ועוד יתבאר בזה אי"ה.