הנה במה שהקשה הרשב"א על התוס' דאם מותר להחזירו דרך למעלה מי' וז"ל: ואינו מחוור בעיני משום דאקשינן בסמוך משחשיכה דאי שדי להו אתי בהו לידי חיוב חטאת לא ליקנסיה, ואם איתא דאפשר לאהדורה בכי האי גוונא, אמאי לא דהא אי בעי לאהדורה בכי האי גוונא מהדר ולא אתי לידי חיוב חטאת ודוחק הוא להעמידה בחור שאי אפשר להגביה, ועוד דאם איתא הוו מילי דרבנן כחוכא לא ליהדר מלמטה מעשרה אלא מגביה לידיה לעיל וליהדרה עכ"ל, הנה התוס' בערובין כ,א, ד"ה לא שקו"ט אודות דין המשנה (מובא לקמן יא,א) דלא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, היינו שלוקח מים מרה"ר ומוציא שם ראשו לשתות, ופירש"י דחיישינן דילמא יכניס הכלי לרה"י ויתחייב, אבל אם ראשו ורובו בחוץ מותר, והקשו התוס' (והרא"ש עירובין פ"י סי' ו' והריטב"א עירובין שם ולקמן יא,א, ועוד) דתיפוק ליה דחייב מדאורייתא שעוקר המים מרה"ר ונח בגופו שהוא ברה"י? ותירצו: "דשותה עביד עקירה והנחה בחד רשותא דמשקין נחין בתוך פיו שהוא מקום פטור ואע"ג דחוזרין ונבלעין [בגופו שהוא ברה"י] אין לחוש הואיל ונחו במקום פטור ואע"ג דבמקום שאין בו ד' על ד' אמרינן ובלבד שלא יחליפו, התם גזרינן דילמא אתי לאפוקי בהדיא אבל הכא אי אפשר כלל שלא ינוחו מעט בפיו קודם שיבלעם" היינו דסב"ל לרש"י ותוס' דאגד יד שמי' אגד ולכן הוה פיו מקום פטור כמו ידו, וכדעה הא' שבשו"ע אדה"ז סי' שמ"ז סעי' ז' (מובא בשיעור י"ז) דאינו רה"י כגופו כיון שהוא נמצא ברשות אחרת, וגם אינו כרה"ר דבתר גופא גרירה, וכיון דכאן כששותה ודאי יש הנחה במקום פטור לא חיישינן ולכן מן התורה מותר ואפילו מדרבנן ליכא איסור אלא משום דילמא יכניס את הכלי.
ואח"כ כתבו התוס': "אבל מפ"ק דשבת (ד' ג:) קשיא דקאמרינן התם אדרבה משחשיכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא קנסינן והשתא היכי אתי לידי חיוב חטאת הואיל ונחו בידו שהוא מקום פטור וי"ל דלא חשיב הנחה במקום פטור אלא בדבר שהוא נוטל ממקומו אבל התם שהכלי נח מאליו לא חשיב הנחה במקום פטור .. וא"ת אכתי אפשר דלא אתי לידי חיוב חטאת כגון שיתן מידו זאת לידו אחרת וי"ל דאיירי כשהנקב קטן שלא יוכל להכניס בו שתי ידיו", היינו דכיון דמבואר הכא דאם יש הנחה במקום פטור באמצע פטור א"כ הכא בסוגיין שנח ידו בינתיים במקום פטור, אפילו אם שדי ליה לא יתחייב כמו בשתיית מים? ותירצו ששם יש הנחה ממש שהמים נעקרו מרה"ר והונחו למקום חדש לפיו, ולכן ה"ז הנחה במקום פטור, משא"כ הכא שהוציא את ידו עם החפץ אף שנח ידו כיון שהחפץ לא הונח ממקום אחר על ידו אי"ז הנחה וכדביאר אדה"ז כנ"ל: "כיון שאין הושטה זו חשובה כאן הנחה ליד עצמה שהרי היא תלויה כאן באויר הוא הדין שאינה חשובה הנחה להחפץ שבה" ולכן אי שדי חייב, אבל חידשו התוס' דאם יקח מידו ויניחנו על ידו השני שהוא ג"כ מקום פטור באמת הרי זה הנחה ממש כיון שהונח על מקום חדש במקום פטור ואי שדי ליה פטור דדומה לשתיית המים, ומ"מ לא קשה ממתניתין דלמה אסור להעני להניח על יד בעל הבית הפשוטה לחוץ הרי יש הנחה על מקום פטור ושוב אין כאן מלאכה, כדביאר אדה"ז שם (בסוגריים בסעי' ז') דזהו משום גזירה שמא יבוא לעשות בעצמו מלאכה שלימה עיי"ש, וכן סב"ל לאדה"ז בכ"מ ולכן הקשה שם "ומה שאסור לו ואפילו לאחר וכו'" דהיינו שהעני עצמו יניחנו בידו השני ויהי' הנחה במקום פטור ויוציא עיי"ש[1].
ולכאורה יל"ע לפי דעת התוס' דלמה אמרינן דאם יש שם הנחה חדשה פטור, הרי ידו הוא באויר ואינו מונח על הקרקע, ומאי שנא מהא דאמרינן לקמן צב,א, למ"ד דאגד יד לאו שמי' אגד דלא קשה עליו ממתניתין כיון שהוא למעלה מג' ופירש"י דבמילא אין כאן הנחה, דאף דלא שמי' אגד אבל כיון שגופו ברשות השני' אין כאן הנחה על הקרקע ולכן כשהושיט ידו פטור ורק אם הניח ידו למטה מג' חייב עיי"ש, וא"כ מאי שנא הכא? והביאור הוא דשם כל הטעם דידו רה"ר הוא משום שנמצא בתוך אויר רה"ר שהוא למעלה מקרקע רה"ר, היינו דעצם הרה"ר הוא למטה וידו בהאויר, לכן יש חסרון דאינו מונח, משא"כ הכא הרי ידו מצד עצמו הוא הוא כל המציאות של המקום פטור, כיון שידו לא נתבטל לרה"ר הרי הוא מקום פטור מצ"ע, במילא כאן ליכא חסרון אם הניח חפץ על היד דאינו מונח, דאדרבה הניח החפץ על מקום פטור ממש, (וע"ד שנת' לענין כרמלית) וכאילו נימא דידו הוה כעמוד גבוה ד' ואינו רחב ד' שהוא מקום פטור, ולכן ה"ז הנחה גמורה אם הניח עליו ממקום אחר, אלא דכשהושיט את ידו עם החפץ לכתחילה, אין זה הנחה כפי שנת'.
אלא דלכאורה צ"ע במ"ש אדה"ז שם לדעה הב' דידו הפשוטה ברה"ר הוה רה"ר וז"ל: (הגה"ה. ומה שהפושט ידו מרשות לרשות וחפץ בידו אינו חייב עד שיניח הוא החפץ על גבי קרקע או ליד חבירו העומד שם אבל אם חבירו נטלו ממנו אף הוא פטור אף על פי שהחפץ מונח בידו שהיא חשובה כאותה רשות לגמרי והרי הוציא מרשות לרשות זהו לפי שלא היתה עדיין הנחה לחפץ זה באותה רשות שהנחת החפץ ביד אינה חשובה הנחה הואיל והיה בה מתחלה כמו שנתבאר. ע"כ) עכ"ל, דמשמע מזה דגם לפי דעה זו אם יתן מידו הא' לידו הב' הפשוטה לרה"ר חייב כיון שיש כאן הנחה חדשה, ולכאורה תמוה לומר כן דהרי במתניתין משמע דרק אם הניחו ביד העני חייב ולא אם יניחנו בידו הב', ועוד דאדה"ז ממשיך לפיכך אם שלשל ידו למטה מג' חייב שיש כאן הנחה, ואי נימא כהנ"ל עדיפא מיני' הול"ל דאפילו אם נתנו לידו הב' חייב, ולכאורה הי' צריך לומר הטעם דהטעם דהעני אינו חייב כשפשט ידו עם הכלי ברה"י משום דידו הוא באויר ולא נייח על הקרקע ורק אם היד הוא ברשות גופו שהגוף הוא על הקרקע ה"ז הנחה כאילו הניחו ע"ג קרקע משא"כ הכא שגופו ברשות האחרת וכפי שנת' כוונת רש"י בהא דקאמר לעיל "ידו לא נייח" וצ"ע, ובהציונים שם העיר לקובץ הערות וביאורים גליון תתי"ח - תתי"ט ששם הקשה כן ועוד עיי"ש.
ולפי מה שתירצו התוס' דאיירי בנקב קטן שאי אפשר לו להשים שם ידו השני', נמצא גם דלא קשה קושיית הרשב"א הנ"ל דא"כ היכי קאמר תפשוט דר' דימי שהרי כאן יש לו ברירה להחזיר ידו למעלה מי', אמנם לפי התוס' הרי עכצ"ל דאיירי בנקב קטן שלכן אינו יכול להניחו בידו השני, ולפי"ז נמצא שהפירוש בגמ' הוא דתיפשוט בעי דרב ביבי מאופן כזה כאשר שיש נקב קטן, היינו דכיון דבהברייתא מבואר דאסור להחזירו בלי שום הפרש כלל, אף כשהוא גם בנקב קטן ושם אי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת, כיון שלא הי' הנחה במקום פטור, במילא מזה יש לפשוט, וא"כ לפי"ז א"ש דשם אי אפשר לו להחזיר ידו למעלה מי', ושפיר תיפשוט הא דרב ביבי.
אבל קושיא האחרת של הרשב"א דהוה כחוכא ואטלולא לכאורה אכתי קשה, דברוב הנקב הוא גדול נמצא שכל האיסור אינו ברוב פעמים, אלא דלפי מ"ש אדה"ז בקו"א (שהובא בשיעור י"ז) דכל מה שכתבו התוס' דמותר להחזירו למעלה מי' הוא רק אם גרסינן "דאסרוה" ואינו מטעם קנס דשם י"ל דכיון דאין כרמלית למעלה מי' מותר, אבל לפי מה דנקטינן דהוה קנס לא התירוהו רבנן כלל, וכן פסק להלכה עיי"ש, נמצא דלא קשה כלל ב' הקושיות דכיון שכל השקו"ט דלקמן הוא להצד דאינו כרמלית והוה משום קנס במילא י"ל דאיירי גם בנקב גדול ומ"מ אסור לו להחזיר את ידו למעלה מי', וכן אסרוהו להניחנו בידו השני' שיהי' הנחה במקום פטור ויכניסנו לרה"י, דא"כ איזה קנס הוא? וגם התוס' מודים לזה דאסור.
אמנם לפי"ז יל"ע דלמה הוצרכו התוס' לומר דאיירי בנקב קטן, שהרי לפי אדה"ז אפ"ל דכיון דלקמן הוא מצד קנס לא התירוהו לא להחזירו ע"י למעלה מי' וגם לא ע"י שיניחו בידו השני, ולאידך גיסא לתירוץ הראשון שאינו מצד קנס שפיר אפשר לו להחזיר ע"י למעלה מי' או ע"י ידו השני וצ"ע.
- סיכום הסוגיא -
הנה בתירוץ האחרון של הגמ' ואי בעית אימא לעולם לא קנסו ולא קשיא כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת וכו', פירשו הראשונים שזה בא בהמשך ללעיל מיני' "אידי ואידי בשוגג", וההפרש הוא דבתירוץ הקודם פי' דהברייתא דאסור להחזירה הוא משום דקנסו שוגג אטו מזיד, וכאן מתרץ דלכו"ע לא קנסו שוגג אטו מזיד, ובשוגג ליכא קנס כלל ומותר להחזיר את ידו לרשות שמשם הוציאו, והברייתא דאסור להחזירה היינו לחצר אחרת[2] שגזרו שלא לקיים מחשבתו דילמא בפ"א שדי ליה ברה"ר, אבל לאותה חצר לכו"ע מותר, אלא דמזה גופא מוכח דבמזיד קנסו, כיון דמפרשינן דלא קנסו שוגג אטו מזיד, מוכח דבמזיד קנסו (עי' רשב"א ועוד), וזהו פירוש הגמ' לכו"ע.
ולפי הפירושים הנ"ל מסתעף להלכה כמה שיטות: א) כיון דמבואר לקמן ברדיית הפת שהתירו לרדותה שלא יבוא לידי איסור סקילה, א"כ מאי שנא הכא דקנסו אותו? ולשיטת רש"י ניחא דרק שם התירו שבודאי תאפה, משא"כ הכא במזיד ליכא למיחש דשדי ליה, ונמצא מזה להלכה דבמזיד הכא קנסוהו לא כרדיית הפת, ובשוגג מותר להחזיר ידו דלא קנסוהו, אבל מ"מ אסור להחזירה לחצר אחרת שלא תתקיים מחשבתו, וזהו גם שיטת הרמב"ם (הלכות שבת פי"ג ה"כ) וז"ל: שכח ופשט ידו והיא מלאה פירות והוציאה מחצר זו להכניסה לחצר שבצדה ונזכר קודם שיכניס והרי ידו תלויה באויר רה"ר מותר להחזירה אליו לחצירו, אבל להכניסה לאותה החצר השניה אסור, כדי שלא יעשה מחשבתו שחשב בשעת שגגה, ואם הוציא ידו במזיד הרי זה אסור להחזירה אצלו אלא קנסו אותו שתהא ידו תלויה עד שתחשך עכ"ל, וכן פסק אדה"ז בריש סי' שמ"ח עיי"ש.
וכבר נת' דברש"י הכא לא מצינו שיש איסור גם מבעוד יום, ובפשטות האיסור הוא רק משחשיכה וכדמוכח ממ"ש אדה"ז שם: "היה עומד ברשות היחיד והוציא ידו מליאה פירות לרשות הרבים בתוך עשרה (או אפילו לכרמלית) אסור להחזירה אפילו דרך מעלה מעשרה עד למוצאי שבתא שקנסוהו חכמים להיות ידו תלויה כך עד למוצאי שבת על שעבר על דבריהם ועשה עקירה [דהיינו משתחשך] מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית, במה דברים אמורים כשעשה כן במזיד אבל בשוגג לא קנסוהו חכמים ומותר להחזירה לאותה חצר שהוא עומד בה אבל אסור להושיטה לחצר אחרת"[3] .
ב) שיטת הראשונים (ראה ר"ן וחי' הר"ן וברא"ש ורשב"א ועוד) שפי התוס', דלא סבירא להו לחלק כרש"י בין מזיד דהכא להתם דשניהם הם ודאי, א"כ קשה דאם התירו ברדיית הפת איך מבואר הכא דקנסוהו במזיד, וכתבו שלכן כתבו התוס' דאיירי מבעוד יום ששם לא אתי לידי חיוב חטאת לכן אין לדמותם זה מזה דשם תאפה כיון שהדביק בשבת, משא"כ הכא הוציא ידו מבעוד יום, ולפי"ז כתבו להלכה לפי תוס' דהכא אם הוציא ידו משחשיכה לא קנסוהו כמו דמסיק ברדיית הפת דשווים הם, והא דמבואר דבמזיד קנסו קאי רק על מבעוד יום בלבד, וצ"ל שראשונים אלו שכתבו שיטה הב' לפי תוס' כנ"ל, כנראה לא הי' להם המשך דברי התוס' לפי הרשב"א, אלא רק דברי התוס' דאיירי מבעוד יום ולא יותר, ולכן למדו לפי התוס' שאסור רק מבעוד יום ולא משחשיכה, ולא סבירא להו כלל מסברת חוכא ואטלולא.
וז"ל המחבר בסי' שמח: היה עומד ברשות היחיד והוציא ידו מלאה פירות לרשות הרבים בתוך עשרה, בשוגג, מותר להחזירה לאותו חצר ואסור להושיטה לחצר אחר; ואם במזיד, אסור אפילו להחזירה לאותו חצר. ויש אומרים דהני מילי כשהוציא' מבעוד יום, אבל אם הוציאה משחשיכה מותר להחזירה שמא ישליכם מידו ויבא לידי חיוב חטאת. במה דברים אמורים כשהוציאה לרשות הרבים, אבל אם הוציאה לכרמלית בכל גוונא מותר להחזירה עכ"ל, ודעה הב' היא היא שיטת הראשונים לפי התוס' וכן כתב הרא"ש כנ"ל, (ודעה הא' אף דלכאורה יש מקום לפרש דכוונתו דלעולם אסור להחזירה במזיד לאותה חצר הן מבעוד יום והן מחשיכה, אבל אדה"ז כתב שם בפירוש בקונטרס אחרון שהוא פסק כדעה הא', הרי מוכח מזה דסב"ל דדעה הא' סב"ל דאסור רק מחשיכה בלבד וכנ"ל).
ג) שיטת הרשב"א שבתוס' דילן שכתב בהדיא דאי אפשר לומר דמבעוד יום אסור ומשחשיכה מותר דהוה חוכא ואטלולא, והמהרש"א ביאר דזה קאי [גם] על התירוץ דהכא דאיירי במזיד, דלא סב"ל לחלק כמ"ש רש"י בין מזיד דהכא להתם, אלא דדומים הם כנ"ל, הרי יוצא לפי"ז דלפי הרשב"א במזיד קנסוהו הן מבעוד יום והן מחשיכה משום חוכא ואטלולא, ומ"מ אין לפשוט מזה להך דרב ביבי כיון דכאן הי' עיקר הקנס משום מבעוד יום, דלא אתי לידי חיוב ובדרך ממילא הוצרכו לאסור גם משחשיכה משום חוכא ואטלולא, משא"כ ברדיית הפת דלא שייך סברת חוכא ואטלולא כיון דליכא צער (כדביאר המהרש"א) התירוהו משחשיכה, ונמצא מזה דאף דמסקינן דשם ברדיית הפת התירו לרדות, כאן קנסוהו הן מבעוד יום והן משחשיכה, וכוונת הגמ' בתירוץ בתרא דבמזיד קנסוהו כנ"ל קאי על שניהם וזהו שיטה הג'.
אמנם אי נימא כהמהרש"ל שהתוס' חולקים על רש"י רק בנוגע לשוגג דאם התירו הכא מחשיכה גם שם התירו ואין לחלק ביניהם, דגם רדיית הפת אינו שבות גמור וכו' ולכן פירשו דהברייתא דלא קנסוהו איירי מבעוד יום שלא פשע לכן התירוהו, משא"כ ברדיית הפת שהדביק משחשיכה פשע לכן אין לפשוט דדילמא שם לא התירוהו, משא"כ מהברייתא דבמזיד דקנסוהו לא קשה כלל דניפשוט וכסברת רש"י דשם ודאי וכאן לא שדי ליה, וכל מה שהוצרכו לחדש דמשום חוכא ואטלולא אסור משחשיכה אטו מבעוד יום קאי רק על לעיל בתירוצא קמא דאיירי בשוגג [כיון שהוא איסור קל שדי ליה כמו בפת], נמצא מזה דלפי המהרש"ל גם הרשב"א יכול לפרש תירוץ הג' דהברייתא דקנסוהו איירי במזיד ורק מחשיכה בלבד, משא"כ מבעוד יום לא קנסוהו, כיון שבכל אופן אין לדמותו לרדיית הפת, ונמצא מזה לפי המהרש"ל גם בדעת הרשב"א אפ"ל דסב"ל להלכה כשיטה הראשונה, ולפי"ז ליכא שיטה ג' ורק לפי המהרש"א דמה שכתב הרשב"א הך דחוכא ואטלולא קאי גם על מזיד צריך לומר שיש שיטה ג'.
וכבר הוזכר שהגרע"א הקשה שהמהרש"ל והמהרש"א סותרים דבריהם לעיל בתוד"ה מי קנסוה לפי שיטתם הנ"ל בתוד"ה בשוגג, דהנה כבר נת' שהגרע"א פירש דהמהרש"א סב"ל להיפך מהמהרש"ל דבנוגע לשוגג שפיר מחלקים התוס' כמו רש"י, ומשום זה אי"צ להעמיד מבעוד יום וכל מה שחולק על רש"י הוא רק בנוגע למזיד ולכן הקשה הגרע"א דלפי המהרש"ל דמבעוד יום הוא משום שוגג הרי מוכרח לומר דבשוגג רק מבעוד יום מותר אבל לא מיירי משחשיכה, דאם איירי גם מחשיכה דמותר אכתי נפשוט מזה לרדיית הפת דהתירו, וא"כ מוכח מזה לפי שיטתו דאם הוא ככרמלית דאז חמור יותר אף בשוגג ומבעוד יום ביחד אסור, משא"כ לפי המהרש"א דמבעוד יום הוא רק משום מזיד, שקנסוהו משום מבעוד יום, אבל בנוגע לשוגג אכתי אפ"ל דאיירי משחשיכה דאפילו אז מותר כיון דגם מזה אין לפשוט בעי דרב ביבי כיון דרדיית הפת הוה שבות גמור, ובמילא אפ"ל דהברייתא דמותר להחזירה בשוגג, איירי בחשיכה (וכ"ש מבעו"י) וזהו אם לאו ככרמלית, ואם ככרמלית דמי [שהוא חמור יותר] אסור משחשיכה אפילו אם הוא שוגג, או אסור במזיד ומבעוד יום כיון שיש כאן רק קולא אחד, אבל אכתי נימא דבב' קולות ביחד בשוגג ומבעוד יום גם אז מותר אף אם הוה ככרמלית, וא"כ קשה לעיל שמהרש"ל לשיטתו הי' צריך לגרוס לעיל "מבעוד יום" כיון דלפי פירושו דלקמן יש לו הוכחה שאם ככרמלית אסור בשוגג ומבעוד יום [דאל"כ אין חומרא מצד כרמלית] והמהרש"א לשיטתו הי' צריך לגרוס "או מבעוד יום"? והגרע"א נשאר בצ"ע.
והנה בנוגע להמהרש"ל כבר נת' די"ל דסב"ל דמ"ש התוס' שם ונפק"מ בשוגג וכו' הם מדברי הר"י דלא גריס אח"כ לעולם לא תפשוט, אלא דבאמת יש לפשוט מסברת בני בית המדרש וכו' ולפי"ז הרי יכול לפרש התירוץ דכאן בשוגג וכו' דאיירי מחשיכה כיון דבכל אופן אפשר לפשוט, ורק הרשב"א לשיטתו הוא שפירש דאיירי מבעוד יום, וזהו טעמו של המהרש"ל, משא"כ המהרש"א כתב דאין צורך להגיה דאפ"ל שהוא לפי הרשב"א, אלא דלפי המהרש"א קשה קושיית הגרע"א כנ"ל, ולפי מה שנתבאר שמלשון המהרש"א עצמו שכתב ד"קאי נמי אמזיד" משמע שגם בשוגג חולק על רש"י א"ש נמצא דמ"ש הרשב"א דאיירי מבעוד יום ה"ז קאי גם על שוגג דאיירי רק מבעוד יום ולא איירי משחשיכה בכדי שלא נוכל לפשוט, א"כ צריך לומר ג"כ דאם הוא ככרמלית גם בב' הקולות ביחד אסור כמו שנת' לפי המהרש"ל, וא"ש גירסת המהרש"א, אבל אכתי צ"ב מנלי' להמהרש"א שחולק גם על שוגג? וילע"ע.
ע"כ