במ"ש התוס' בד"ה ומאי שנא - "בזו כנגד זו איירי דבדיוטא אחת שנא ושנא דאיכא איסור חיוב חטאת דמושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר א"נ בדיוטא אחת וכגון שאין מפסיק שם רה"ר", לכאורה אם אין שם הפסק כלל מהו הפירוש בהברייתא שהוציא ידו לחוץ? ופי' המג"א (סי' שמ"ח ס"ק ד') כוונת תירוצם הב' שיש כרמלית ביניהם ולא רשות הרבים, וע"ז הקשה הגמ' מאי שנא לאותו חצר או חצר אחרת ותירץ התם איתעבידא מחשבתו וכו', הרי יוצא מזה להלכה דאסור להחזירה לחצר אחרת אפילו בכרמלית ולכן הקשה על המחבר דלמה פסק שם כנ"ל דבכרמלית מותר? ותירץ משום דסב"ל כתירוץ הראשון של התוס' דאיירי ברה"ר דוקא אלא בזו כנגד זו, אבל מ"מ נשאר בקושיא דלמה לא הזכיר גם דיעה שני' דבכרמלית אסור לפי תירוץ הב' של התוס'?

ואדה"ז שם בקו"א הקשה על המג"א ופירש כוונת התוס' באופן אחר דלעולם לא איירי כאן בכרמלית ביניהם, אלא שאין הפסק כלל בין הרה"י, אלא שיש גדר גבוה וכו' ובכדי להניחו לרה"י האחר צריך להוציא ידו לרה"ר ולהניחו ברה"י ששם ליכא גדר וכו', ורק באופן כזה אסרוהו לחצר אחרת, וא"ש דגם לפי תירוץ הב' אם לא הוציא יד לרה"ר אלא לכרמלית לכו"ע לא גזרו להניחו לרשות האחרת דאין גוזרים גזרה לגזירה כיון דכרמלית הוא מדרבנן וכאן הוה הגזירה דילמא שדי ליה וכו' וא"ש.

ועי' בתוס' הרא"ש שתירץ ג"כ כתוס' אלא שכתב חידוש גדול וז"ל: ובזו כנגד זו מיירי דאי בדיוטה אחת שנא ושנא דאיכא איסור חיוב חטאת דמושיט מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים, אי נמי אפי' בדיוטא אחת וכגון שאלו שתי חצרות דבוקות לרשות היחיד מאחוריהן ואין רשות הרבים מפסיק כ"א כנגד החצר אבל הבית שאחורי אותה חצר סמוך לרשות היחיד אחר דבכי האי גוונא לא מחייב מושיט אלא כעין העגלות שבמשכן שהיו פתוחות לכל רוח לרשות הרבים עכ"ל, היינו דאף דבין החצרות בדיוטא אחת מפסיק רה"ר, אבל כיון שבין הבתים שבפנים ליכא הפסק אין זה מלאכת מושיט דבעינן שיהא דומיא דהעגלות שהי' רה"ר בין כל רוחב העגלות עיי"ש, ולפי פירוש זה ג"כ לא קשה קושיית המג"א מכרמלית כיון דכאן הוציא ידו לרה"ר.

ועי' רש"ש שהעיר דאפילו בדיוטא אחת אין זה מושיט מדאורייתא שהרי כתבו התוס' לעיל ג,א, ד"ה בעשותה דבעינן שיניחנו ביד השני דוקא וכאן ליכא שני? וכוונתם דדומה למושיט מדרבנן וע"ז הקשו התוס' דמאי מקשה הגמ' מאי שנא? ולכן כתבו "איסור חיוב חטאת" ולא חיוב חטאת ממש עיי"ש.

בגדר מלאכת אפיה זריעה וכיו"ב

הנה בכלל במלאכות שבת, הנה פעולת האדם והתוצאה באים כאחד, דמיד שהוא פועל בא התוצאה, וכגון חרישה קצירה מעמר דישה וכו' כתיבה דכאשר האדם כותב הנה מיד יש כאן תיבה שנכתבה, וכן בהוצאה וכו' כו', (כדמני ליה התנא לקמן עג,א) מיהו ישנם כמה מלאכות שפעולת האדם הוא בתחילה והתוצאה באה אח"כ, לדוגמא אופה ומבשל כו' דמעשה האדם היא הנחת פת בתנור אבל התוצאה שהפת נאפה באה אח"כ, וכן בבישול, ועד"ז בזורע דמעשה האדם היא להניח גרעינים בקרקע, אבל לוקח משך זמן (ג' ימים וכו') עד שהם נשרשים בקרקע, וקודם לזה ה"ה כאילו מונחים בכדא שלא פעלו כלום, ועד"ז הוא במלאכת נטיעה, ועפ"ז יש להסתפק במלאכות אלו: א) אם עצם המלאכה היא רק פעולת האדם וההמשך שבא בדרך ממילא אינו מעצם המלאכה, ב) או נימא שכל המשך התוצאה הוה ג"כ חלק מעצם המלאכה.

והנה בסוגיין מבואר בהדיא בנוגע למלאכת אפי' דאם הדביק פת בתנור ואח"כ רדה פטור, ולקמן עג,א, במתניתין הוכיח הרש"ש מכאן גם בנוגע למלאכת זורע, דאם זרע בשבת, וקודם שנשרש לקט את הגרעינים מהקרקע באופן שלא פעלו כלום, שהוא פטור, כפי שהדין הוא במלאכת אפיה דאם רודה הפת לפני שנאפה ה"ה פטור, וממשיך ג"כ להוכיח לאידך גיסא לפי שיטתו שהם דומים זה לזה, דכשם שבזריעה חייב אף אם התוצאה באה בימות החול, כיון דעד ג' ימים אי"ז פועל כלום, עד"ז הוא באפיה, דאם הדביק פת בתנור בשבת בסוף היום, והפת נאפה במוצאי שבת ה"ה חייב דמאי שנא מזורע, דהחיוב הוא רק על פעולתו בשבת, אף שהתוצאה היתה בימות החול עיי"ש.

אבל המנ"ח (מצוה רח"צ) חולק על זה וסב"ל דזורע ואופה הם ב' מלאכות נפרדות, דבזורע גדר המלאכה היא רק הנחת הגרעינים בקרקע ותו לא, דרק זה נקרא זורע, ולכן אפילו אם אחר כך ליקט הגרעינים, אין זה מועיל כלום לפוטרו כיון שהמלאכה כבר עשה, ודומה לכותב ב' אותיות ואח"כ מוחק דחייב, וזה גופא הוא הטעם דלא איכפת לן שההשרשה באה בימות החול, כיון דההשרשה לא נכלל בגדר המלאכה, וגדר המלאכה היא רק הנחת הגרעינים במקום הראוי להשרשה, משא"כ באופה ומבשל, גדר המלאכה הוא מה שהפת נאפה, והמאכל נתבשל, דכל זה הוא בעצם גדר המלאכה, ולכן אם רודה לפני שנאפה פטור, וכן אם מדביק פת בשבת בסוף היום ונאפה במוצ"ש ג"כ פטור, כיון דהאפיה שהיא בעצם המלאכה לא נעשה בשבת, עיי"ש שהאריך בזה.

ובאמת ה"ז גם פלוגתא דקמאי דבשו"ת הלכות קטנות (למהר"י חגיז) ח"א סי' רס"ו כתב וז"ל: מאי שנא דמבשל ואופה בעינן כשיעור בשבת, והזורע משהשליכם ע"ג קרקע חייב? תשובה: מסתברא דבמבשל ואופה עדיין גמרו ביד אדם שצריך להגיס בקדירה ולחתות בגחלים, אבל זורע הכל בידי שמים עכ"ל, וזהו כשיטת המנחת חינוך, אבל בשו"ת קול גדול (לבעל תוס' יוהכ"פ) סי' ע"ה כתב וז"ל: והנלענ"ד דלעולם דמי זורע לפת ואי סלקו קודם שישרשו אינו חייב משום זורע וכו' ואף דלא משכחת זורע בשבת דבו ביום אי אפשר שישרישו, זה אינו דכיון שהוא מתכוין אדעתא דזריעה וסוף סוף נעשה מחשבתו ונשרש בקרקע חייב משום זורע וכו' דאם סלקו קודם שישרישו נפטר מידי סקילה דומיא דפת עכ"ל, (וממשיך לבאר דמ"מ אין כאן חסרון דהתראת ספק, דגם הכא שייך תירוץ התוס' שכתבו הכא לענין אפיה דאם יעבור בלי שום מעשה אחרת ה"ז התראת ודאי, ורק במקום שצריך לעשות מעשה אחרת בכדי לעבור ה"ז התראת ספק וכן הכא), וזהו כשיטת הרש"ש דזריעה ואפי' דומים הם כפי שנת'.

עוד מצינו בזה מאחרונים דשקו"ט בענין זה, דבחלקת יואב להגאון מקינצק ח"א סי'י' דן ג"כ בארוכה בנוגע למלאכת זורע אם לאחר השבת ליקט הגרעינים אם חייב או לא, וכתב שם גם דהא דפשיטא להו להאחרונים (המנ"ח וכו') בנוגע לאפי' דאם הדביק פת בסוף השבת ונאפה במוצ"ש שהוא פטור, אין הדבר כן והוא חייב, ומביא ע"ז מהירושלמי בפירקין (ה"ו) בדעת ב"ה שחולק על ב"ש וסב"ל דאם התחיל לעשות מלאכה בערב שבת והמלאכה נגמרת בדרך ממילא בשבת שזה מותר, ומבאר הירושלמי טעם דב"ה: "בית הלל ילפין מלאכת היתר ממלאכת איסור אילו עשה כן בשבת שמא אינו אסור ודכוותה עשה כן מבעוד יום מותר", ומפרש כוונת הירושלמי דכשם שאם מתחיל בשבת ונגמר במוצ"ש חייב אלמא דאזלינן בתר התחלת מעשה האדם, כן הוא להיפך דאם התחיל בע"ש מבעוד יום מותר, ומוכח מהירושלמי דאם נגמר במוצ"ש חייב, והאבני נזר או"ח סי' מ"ח האריך לחלוק עליו שאין זה כוונת הירושלמי דאיך מביא ראי' ממוצ"ש שדין זה אינו מבואר בשום מקום, וממ"נ אם הוא סברא פשוטה דאזלינן בתר מעיקרא א"כ בדרך ממילא ידעינן סברא זו גם להיתר וכו' ואכמ"ל עיי"ש בארוכה.

עוד הביא החלקת יואב ראי' ממ"ש הרא"ש בביצה פ"ב סי' י"ז בהא דהמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה, שהתוס' פירשו הטעם דבשעה שהוא מסתפק ה"ה מחליש האור, אבל הרא"ש הוכיח מלקמן כט,ב, שאסור להסתפק משמן שבשפופרת אף ששם אינו מכחיש האור, שהטעם משום שהוא ממהר כיבוי אח"כ, ומדייק החלקת יואב דמסתמא איירי אפילו באופן שיש כאן שמן לדלוק כל השבת, מ"מ חייב כיון דבמוצ"ש יכבה, אלמא דאזלינן בתר מעשה האדם אף אם התוצאה היא בחול ואכמ"ל. והפמ"ג בפתיחה כוללת נסתפק בזה אם הדביק פת בסוף השבת ונאפה במוצ"ש אם חייב ומסיים דנראה שהוא פטור.

והנה בשיטת המנ"ח שיש הבדל בין זורע לאופה כנ"ל נתבאר לעיל מבעל הלכות קטנות טעם החילוק, וכוונתו י"ל דכיון דלמדים מלאכות שבת ממלאכות המשכן שלכן נסמכו זה לזה, והפירוש בזה בפשטות הוא דממה שסמכה התורה מלאכת שבת למלאכת המשכן ילפינן שכל מלאכה שהיתה לצורך בנין המשכן הוה מלאכה לענין שבת וכפי שביאר אדה"ז בסי' ש"א סעי' א' עיי"ש, במילא אנו דנים מהות המלאכות כמו שהיו נעשות במשכן, וכיון דבאפי' ובישול בכלל יש המשך פעולת האדם גם אח"כ להגיס הקדירה למהר הבישול או לחתות הגחלים באפי' וכו' לכן אמרינן דכל זה נכלל בעצם המלאכה, משא"כ בזריעה שהאדם רק שדי הגרעינים והשאר נעשה בידי שמים, לכן אמרינן דרק פעולת הזריעה עצמה הוה המלאכה ולא ההשרשה, ולכן אפילו אם ליקטו אח"כ חייב, ויש להוסיף בזה עוד דכל מלאכה שהתוצאה נעשית מיד מסתבר דכל זה הוה חלק מהמלאכה, משא"כ בזריעה שהתוצאה נעשית לאחר כמה ימים מסתבר שאין זה נכלל בהמלאכה אלא הוא ענין בפני עצמו.

ועד"ז לפי מ"ש בבעלי התוס' פ' תשא (עה"פ אך את שבתותי תשמורו) הלימוד באופ"א קצת וז"ל: אעפ"י שצויתי לכם על מלאכת המשכן לא ניתנה שבת לדחות בעבודה, ומכאן יש ללמוד שכל מלאכות שבמשכן אסורות לעשות בשבת עכ"ל, (וכ"כ באגלי טל בהפתיחה), היינו דהתורה אמרה דמלאכות בשביל בנין המשכן אינו דוחה שבת, ובמילא ידעינן דכל הדברים שהן מלאכות אצל המשכן הן מלאכות האסורות בשבת, והנה כשהתורה אמרה שלא לאפות או לבשל וכו', הנה בפשטות כיון שהמעשה והתוצאה הוא בשבת, במילא מסתבר לומר דכל זה נכלל בגדר המלאכה הן המעשה והן התוצאה, משא"כ כשהתורה אמרה שלא לזרוע, הנה שם ידעינן שההשרשה היא בחול, ומ"מ אסור לזרוע, הנה זה גופא מגלה דרק עצם הזריעה היא היא המלאכה ולא ההשרשה.

והנה בס' אפיקי ים (ח"ב סי' ד' ענף ג') כתב שיש לו ראי' מכרעת לשיטת המנ"ח דאם הדביק פת בתנור בשבת סמוך לחשיכה ונאפה במוצ"ש שהוא פטור, והוא מסוגיין דמקשה היכי דמי אי בשוגג ולא אידכר למאן התירו ואלא לאו דאהדר ואידכר מי מחייב והא תנן כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן שגגה וסופן שגגה וכו', הרי מוכח מכאן בהדיא דאף אם ההדבקה היתה בשוגג אם אח"כ בעת האפי' נזכר ה"ה פטור מקרבן דבעינן שיהא גם סופו שגגה, הרי מוכח דגם המשך האפי' הוה חלק מעצם המלאכה דאל"כ מה איפכת לן אם נודע לו אח"כ, הרי הי' שוגג בעת ההדבקה וא"כ מוכח מזה גם אם נאפה במוצ"ש פטור כיון דגם זה הוה חלק מעצם המלאכה, וסיים שם שזו ראי' שאין עלי' תשובה עד שמתפלא על האחרונים שחקרו בזה.

ונ"ל דאין להוכיח מדין זה בעניננו, ובהקדם דברי הנמ"י ב"ק כב,א, דמקשה לר' יוחנן דסב"ל אשו משום חציו כאילו האדם עצמו פועל האש בכחו כמו בחץ, א"כ למה מותרים להדליק נר בערב שבת והולך ודולק גם בשבת הלא זה נחשב שהאדם פועל זה גם בשבת? ומתרץ וז"ל: לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק חץ, שבעשה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא, דאי חשבינן ליה הוה לן למפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה, וה"נ אילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסים דידיה כו' ואמאי מחייב הרי מת ומת לאו בר חיובא הוא אלא לאו ש"מ דלאו כמאן דאדליק השתא בידים חשבינן ליה אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה, וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב עכ"ל. היינו דאה"נ דאשו משום חציו אבל הרי דנים כאילו כל פעולתו כבר נכלל מעיקרא בעת זריקתו ומחמת זה מחייבים לו, ועד"ז הכא דדנים שכל ההדלקה כבר נעשה בתחילה בע"ש. (וראה בזה לקו"ש ח"א ע' 125).

ומקשים עליו האחרונים מלקמן קב,א, דמבואר דבזורק מרה"י לרה"ר וקודם ההנחה נזכר שהוא פטור כיון דבעינן תחילתו וסופו בשגגה, ולפי הנמ"י שביאר דבזורק נחשב כאילו נגמר הכל בשעת זריקה א"כ כיון שהי' שוגג בעת הזריקה יתחייב חטאת ומה איכפת לן שנודע לו אח"כ?

אלא הביאור הוא דאף להנמ"י הרי ליכא חיוב בפועל עד גמר המעשה, דהרי בזורק חץ להרוג ולבסוף לא הרגו ודאי אינו חייב, וכן בזורק בשבת אם לפועל לא נח דקלטתו כלב וכו' ה"ה פטור (וראה ב"ק ע,ב) ובמילא מובן דכוונת הנמ"י הוא דבגמר המעשה כשחל החיוב בפועל, אמרינן שזה נכלל בהזריקה ומתחייב מצד הזריקה, ונמצא שחיובו הוא מצד הזריקה אלא שיש תנאי שיהא גמר המעשה דאז חל החיוב בפועל, וכל זמן דלא נגמר המעשה אינו חייב, וי"ל דדין זה דבעינן שיהא גם סופו שגגה אינו רק בנוגע לעצם האיסור דבעינן שישגוג בו, אלא גם בנוגע להתנאי דגמר החיוב בפועל, והוא דין מסויים בקרבן חטאת דבעינן שישגוג גם אז.

ועד"ז נראה לומר לפי שיטה זו (של מהר"ם בן חביב והרש"ש) דבאמת עצם המלאכה של אפי' הוא רק מעשה האדם בלבד, דאסרתו התורה לעשות מעשה זו של הדבקה בתנור שעל ידו יהי' הפת נאפית, היינו דגוף האיסור הוה רק המעשה, אלא שיש תנאי דבעינן שיהא כן בפועל שיהא הפת נאפית, כי אם לפועל לא נאפית נמצא שמעשהו הקודם לא הי' מעשה של אפי', וי"ל דזהו הביאור בשיטת מהר"ם בן חביב והרש"ש דסב"ל דאפילו אם נאפה בחול חייב, כיון דהמשך האפי' אינו עצם המלאכה אלא לגלות על המעשה דמעיקרא ולכן לא איכפת לן אם הי' בחול.

אבל בנוגע לתחילתו וסופו בשגגה י"ל ששם שאני ובעינן שישגוג אפילו בעת האפי' כיון דאז חל החיוב בפועל, ולפי"ז יש לתרץ גם קושיית האפיקי ים הנ"ל דאף דהמשך האפי' אפ"ל גם בחול כיון דזה אינו מעצם המלאכה, אבל כיון דסו"ס בעינן גמר המעשה דאז חל החיוב בפועל לכן צריך שישגוג גם אז, וכפי שנת' דבחטאת יש דין מיוחד דאפילו בזה צ"ל שוגג, ועי' בכל זה היטב.

ע"כ