E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

בתוד"ה פשט (ב)

יום ב' ז"ך אלול
שבת
בתוד"ה פשט (ב)
הרב גערליצקי, בית מדרש אהלי תורה
מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר

בתוד"ה פשט בא"ד כתבו ליישב קושייתם דלמה מחלק בין הוצאה דעני להוצאה דבעה"ב וז"ל: ונראה לר"י דאיצטריך לאשמעי' משום דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה"י לרה"ר מה לי מוציא מרה"י לרה"י ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעה"ב ולא בעה"ב מעני ותדע מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה וכו' והיינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרווייהו חד לעני וחד לעשיר, וכן בכל תולדות דאבות מלאכות לא חיישינן שיהא במשכן אלא אבות בלבד ובתולדות דהוצאה בעי' שיהא במשכן וכו' עכ"ל.

והקשה המהרש"א דבכדי להוכיח דהוצאה מלאכה גרועה היא אין צריך לומר משום תרי קראי, דהרי גם ממה דבעינן קרא אחד על הוצאה מספיק להוכיח דמלאכה גרועה היא, דבשאר מלאכות אי"צ שום קרא אלא דבזה שהיתה במשכן ידעינן שהוא מלאכה, וכן כתבו בהדיא התוס' בשבועות ב,א, וז"ל: ור"ת מפרש דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי אם מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ומה לי לרשות הרבים לכך הוצרך לפרש כל ענינים דעני ודעשיר ותדע דמלאכה גרועה היא מדאמר בריש הזורק (שבת דף צו: ושם) הוצאה גופא היכא כתיבא ודריש לה מויכלא העם מהביא כו' וקאמר אשכחנא הוצאה הכנסה מנלן סברא היא מה לי אפוקי מה לי עיולי ולשאר אבות לא בעינא קרא אלא מחייבינן כל דהוו במשכן והוצאה היתה במשכן וכו', ולשאר תולדות לא חיישינן דלהוו במשכן אלא אאב לחודה אבל תולדות דהוצאה בעי בפרק הזורק (שם דף צו:) או סברא או דלהוו במשכן כגון מכניס וזורק ומעביר ומושיט והיינו משום דמלאכה גרועה היא ואין להאריך כאן יותר עכ"ל. וא"כ למה הוכיחו כאן מהא דיש תרי קראי דוקא? ועי' גם לקמן צו,ב, בתוד"ה הוצאה שהקשו למה צריך קרא על הוצאה ותירצו דמלאכה גרועה היא עיי"ש, הרי דגם מקרא אחד יש להוכיח כן, וכן איתא בכמה ראשונים, והמהרש"א כתב שיש ליישב דברי התוס' הכא ולא פירש.

ולכאורה יש לתרץ דמ"ש התוס' ותדע וכו' לא קאי להביא ראי' דהוה מלאכה גרועה, אלא ותדע דאי אפשר ללמוד הוצאות עני ועשיר זה מזה שהרי גם הקרא כתב ב' לימודים הרי מוכרח שהם ב' סוגים שונים, (וכבר נת' הטעם בשיעור ב' מהפנ"י דהמעלה בהוצאה דעני הוא שלוקח הדבר לעצמו והוה חשוב, והמעלה בהוצאה דבע"ב דע"י ההוצאה נגמר הדבר לגמרי עיי"ש) אלא שהמהרש"א לא רצה לפרש כן -שלכן הקשה דגם מקרא אחד ידעינן דהוה מלאכה גרועה- ואולי י"ל הטעם דכיון שחידשו התוס' דהוצאה מלאכה גרועה בודאי יש להביא ראי' על זה מקרא וכמ"ש התוס' בשבועות, ולכן פי' המהרש"א דזה גופא כוונתם הכא ב"ותדע". (ועי' בקובץ על י"ד במהרש"א הארוך), גם העיר א' התלמידים שי' דהמשך דבריהם מה שכתבו וכן בכל תולדות דאבות וכו' משמע יותר דגם מזה מוכח דהוה מלאכה גרועה, וכפי שפירש המהרש"א.

והנה חילוק זה בין הר"ת בשבועות כנ"ל, והר"י הכא אינו רק בנוגע להוכיח דהוה מלאכה גרועה (לפי מהרש"א) אלא פליגי גם אם ישנם ב' קראי על הוצאה או לא, דהר"י סב"ל דלכו"ע ישנם ב' קראי הך דלקמן צו,ב, ויעבירו קול וגו', ואל יצא איש ממקומו, כי פירש בתוס' עירובין יז,ב (בד"ה לאו שניתן) דלכו"ע ילפינן מאל יצא איש ממקומו דהיינו להוציא הכלי מרה"י לרה"ר ללקוט המן, וכוונת הגמ' שם מי כתיב אל יוציא וכו' הוא שלכן כיון שהלשון מתאים לאיסור תחומין לכן לוקין עליו אף שניתן לאזהרת מיתת בי"ד, וכ"כ הר"י בתוס' פסחים פה,ב, בד"ה הוצאה בא"ד וז"ל: ואומר ר"י דאיצטריך [ב' קראי] חד להוצאה דעני וחד להוצאה דבעל הבית ומשום דהוצאה מלאכה גרוע היא איצטריך למיכתב בתרוייהו ולהכי חשיב להו נמי בריש מסכת שבת (דף ב.) בתרתי לפי שכתובות בשני מקראות וכו' עכ"ל, ולשיטתו קאי בתוס' דילן, (וכ"כ סתם תוס' בעירובין יז,ב, בד"ה לאו עיי"ש, וסתם תוס' הוא הר"י), דהיינו דאפילו התורה הוצרכה לחדש הוצאה דעני והוצאה דעשיר בפ"ע, דלפי"ז פשוט למה גם התנא חילקם לשנים, וראיית הר"י הוא מהגמ' פסחים שם דקאמר: "המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח, הוצאה כתיב ביה כשבת. מה שבת - עד דעבד עקירה והנחה, אף הכא נמי - עד דעבד עקירה והנחה", והוצאה בשבת כתיבא בפסוק דאל יצא איש וגו' אלמא דלכו"ע ילפינן מכאן מלאכת הוצאה.

אבל ר"ת סב"ל שיש רק קרא אחד להוצאה הך דלקמן צו,ב, ולא סב"ל שישנם ב' קראי חד לעשיר וחד לעני, כי אם הי' סב"ל כן ודאי הי' מבאר בזה למה התנא הזכיר שניהם במתניתין כפי שהוא בתורה, ומשמע דסב"ל דאף דמלאכה גרועה היא לא הוצרכה התורה לכתוב שני סוגי הוצאות כי נדע זה בדרך ממילא, רק התנא דדרכו לפרש יותר את דבריו הוא פירש הוצאה דעני ודעשיר.

ועי' בחי' הרמב"ן כאן שחולק ג"כ על הר"י וז"ל: אבל לי ודאי נראה דלא צריכי תרי קראי להוצאה ופלוגתא דתנאי היא, ומאן דסבר תחומין דאורייתא מפיק לה מויכלא, ואל יצא איש ממקומו לתחומין בלבד הוא דאתא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן, ומאן דסבר תחומין לאו דאורייתא מפיק לה מאל יצא קרי ביה אל יוציא, ויכלא לא משמע ליה דלא גמר העברה העברה מיה"כ אלא בחול קאי ומשום דשלימה מלאכה, א"נ לכ"ע מויכלא, ואל יצא אל יוציא ליכא דדריש הכי אלא ר' יונתן בלחוד הוא דקשיא ליה התם ודחייה רב אשי לגמרי לכ"ע, ולמ"ד תחומין לאו דאורייתא לאזהרת יוצאי המן אתא, ותדע דמחד קרא הוא דנפקא לן דהא ע"כ למ"ד תחומין דאורייתא ולא דריש אל יצא אל יוציא צריך אתה לומר ששתי הוצאות מויכלא, והפירוש שהזכרנו בזה למעלה מן התוספות פירוש משובש ודחוק הוא, דכיון דמקרא ומסורת אל יצא ולתחומין אתא אל יוציא מנ"ל, ועוד דא"כ לא נפיק מלאו שניתן לאזהרת ב"ד לעולם.

-וממשיך הרמב"ן- ויש מפרשים דלהכי אצטריכו תרי קראי דאי כתיב אל יצא ולא כתיב ויעבירו הוה אמינא דלית ביה כי אם מלקות להכי כתיב ויעבירו להודיענו דהוי מלאכה במשכן והיא בכלל שאר מלאכות כדמפרש בירושלמי דכתיב אל יעשו עוד מלאכה (למלאכת) [לתרומת] הקדש, ואי לא כתיב אלא ויעבירו הוה אמינא דלאו לענין איסור נקראת מלאכה אלא כמו והמלאכה היתה דים דמפרש בפרק במה טומנין דהכי קאמר דשלימא לה עיבידתא אבל השתא דכתיב אל יצא דאסר לן הוצאה מהשתא דרשינן אל יעשו עוד מלאכה דמלאכה גמורה היא עכ"ל. ועי' גם בתוס' הרא"ש שהביא יש מפרשים זה.

דאופן הא' -שהוא פירוש הרמב"ן עצמו- הוא דתלוי אם סבירא לן דתחומין דאורייתא אז קרא דאל יצא בא רק לתחומין ויעבירו וגו' קאי על מלאכת הוצאה ולמ"ד תחומין לאו דאורייתא יליף מאל יצא מלאכת הוצאה וסב"ל דויעבירו הי' ביום חול ולא גמר דז"ש דהי' ביוהכ"פ וכו' והכוונה הוא רק שלא יביאו עוד משום שנשלם המלאכה אבל אינו לומד מכאן מלאכת הוצאה, (ומוסיף גם די"ל דלכו"ע למדים הוצאה מויכלא וגו' בלבד, ומ"ד תחומין דאורייתא יליף מכאן איסור תחומין ולמ"ד תחומין דרבנן לאזהרת יוצאי המן אתא וכ"כ בחי' הרשב"א בשם הרמב"ן, (וצריך ביאור).

ובדעת ר"ת לכאורה אינו ברור אם סב"ל כהרמב"ן או כהיש מפרשים, אלא דבודאי לא סבירא ליה כהר"י שישנם ב' פסוקים בהוצאה לעני ולעשיר דלכן לא פירש שלכן שנה התנא עני ועשיר וכפי שנת'.

והנה בחי' הרשב"א כאן כתב: "והר"מ ז"ל היה אומר שאין שני מקראות להוצאה דעני ועשיר, וכן יש שפירשו כדבריו שאילו כן בתרתי חשבינן להו והוו להו ארבעים מלאכות שלמות.. ורבינו תם ז"ל הביא ראיה לדבריו מדגרסינן בירושלמי בפירקין (ה"א) אמר רבי יוסי עני ועשיר אחד הם ומנו אותם חכמים שנים, ומשמע דהכי פירושה אחד הם דהוצאת שניהם ממקרא אחד נפקן ואפילו הכי מנו אותן במתניתין בשנים לפי שהן הוצאות משתנות וכו'". וכוונתו שהרמב"ם (הל' שבת פי"ב ה"ח) הביא רק הפסוק דויכלא העם, ולפי מה שנתבאר בשיעור ב' לכאורה אפ"ל שיש חילוק בין אופן הא' לאופן הב' בעוד נקודה, דלאופן הא' הוא דין בעיקר מצד פעולת הגברא שמוציא מרה"י לרה"ר, משא"כ לאופן הב' הוא מלאכה בהחפץ, היינו דזה גופא שהחפץ נשתנה ממקומו שנעקר ממקום אחד והונח במקום אחר זה גופא נעשה מלאכה בגוף החפץ ע"ד שהוא בשאר המלאכות שהחפץ משתנה, ולכן רק לפי אופן הא' [שנתבאר שהיא שיטת התוס'] צריך ב' קראי כדעת הר"י, משום שיש לחלק כנ"ל בהחשיבות בין עני לעשיר (כדביאר הפנ"י) דזה תלוי מצד הגברא, משא"כ לאופן הב' שהוא בעיקר שינוי מצד החפץ, אינו נוגע כאן אם הוא עני וצריך להחפץ לעצמו או שהוא רק סילוק כבבעה"ב כיון שבכל אופן יש שינוי בעצם החפץ, ולכן סב"ל דמספיק קרא אחד, אבל זהו רק בנוגע להפסוקים בתורה, אבל התנא מ"מ הביא ב' הוצאות כי התנא צריך לפרש יותר וכו', ואפ"ל כן לשיטת הרמב"ם.

אלא שיש להקשות דבהל' שגגות פי"ד ה"ב הביא הרמב"ם הפסוק דאל יצא איש ממקומו וז"ל: אבל אם טעו [בי"ד] והורו ואמרו המוציא מרשות לרשות הוא שחייב שנאמר אל יצא איש ממקומו אבל הזורק או המושיט מותר, או שעקרו אב מאבות מלאכות והורו שאינה מלאכה, הרי אלו חייבין עכ"ל, הרי מוכח שהרמב"ם אכן סב"ל שיש ב' קראי? ואולי אפ"ל בזה קצת עפ"י מה שאמר הרבי בשיחת קודש אחו"ק תשמ"ה (הנחה בלה"ק סי' כ"ד - כ"ה) דדרכו של הרמב"ם להביא דרשות פשוטות אף שלפי האמת ישנם דרשות אחרות עיי"ש טעם הדבר, (וראה יד מלאכי כללי הרמב"ם ומרגליות הים סנהדרין לד,ב ועוד) וא"כ אפ"ל דבהל' שבת ששם הוא עיקר דיני הוצאה מביא דרשה האמיתית דויעבירו וגו', משא"כ בהל' שגגות לגבי הוראת בי"ד הביא קרא זה שמפורש שם אל יצא וגו', אבל לכאורה הכא דוחק לומר כן.

ויותר נראה לומר דגרסינן ברשב"א "ור"ת" (כפי שתיקנו בכמה מהדורות) ולא "והר"מ" וזהו מ"ש הרשב"א אח"כ ורבינו תם ז"ל הביא ראיה לדבריו כו' היינו דר"ת הביא ראי' לשיטתו שיש רק קרא אחד, וזה מתאים להתוס' שבועות הנ"ל דלפי ר"ת יש רק קרא אחד על מלאכת הוצאה, ומהלשון שיש רק קרא אחד משמע יותר דסבר כפי' הרמב"ן עצמו.

ומ"מ אכתי יש מקום לומר כפי שנתבאר לעיל לפי הרמב"ם בגדר מלאכת הוצאה, שאין צריכים ב' קראי לעני ועשיר, כיון שהעיקר הוא השינוי במקום החפץ, די"ל דהרמב"ם סב"ל כהיש מפרשים הנ"ל דמאל יצא לבד הו"א שהוא לאו בעלמא ואינו מלאכה (כמו בתחומין ומחמר וכו') ומויעבירו כו' ילפינן שזהו מלאכה כשאר המלאכות, ולאידך גיסא בלי קרא דאל יצא ה"א דהא דקרי לי "מלאכה" קאי על מלאכת המשכן אבל לא דגוף ההוצאה מרה"י לרה"ר הוה מלאכה, ולכן לאחר דיש גם קרא דאל יצא וגו' מצרפינן שניהם יחד ואמרינן דהוה מלאכה גמורה, ואי נימא כן א"ש דבהל' שבת (שם) הדגיש: "הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא, ואף על פי שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו, הרי הוא אומר בתורה (שמות ל"ו) איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה וכו' עכ"ל, דמשם ידעינן דהוה מלאכה וכהיש מפרשים, ובהל' שגגות הביא הקרא שכתוב שם האיסור דאל יצא.

ובנוגע לקושיית המהרש"א הנ"ל[1], הנה הטעם דהוצאה מלאכה גרועה היא ביארו התוס' דמה לי מוציא מרה"י לרה"ר או מוציא מרה"י לרה"י, ז.א. דמלאכה זו אינה מובנת עפ"י הסברא, והוה חידוש ולכן לא נוכל ללמוד הוצאה של עני מעשיר וכן להיפך, (כדביאר מהר"ם דאין לך בו אלא חידושו) והנה זה ברור לכו"ע דאם לא הי' קרא מפורש על איסור הוצאה לא היינו יודעים זה מעצמינו לומר שזהו מלאכה אף שהי' במשכן [כמובן בפשטות דלא כל דבר שהיו עושים במשכן הוה מלאכה] דהרי מרה"י לרה"י מותר להוציא, (ולכן התוס' דלקמן צו,ב, א"ש לכו"ע דבודאי בלי קרא לא היינו אומרים דהוה מלאכה, משום דהוה מלאכה גרועה) אלא סב"ל להר"י דאם הי' כתוב רק קרא אחד שאסור להוציא מרה"י לרה"ר הי' מקום לומר דלאחר שגילתה התורה קרא דהוצאה מרה"י לרה"ר הוה מלאכה, חידשה עי"ז התורה דנעשה למלאכה רגילה, ולא נימא עוד מה לי מרה"י לרה"י למרה"י לרה"ר כי שפיר נחלק ביניהם בסברא שהם רשויות שונות זה מזה וכו', וא"כ כיון דהוה מלאכה רגילה שוב יוקשה למה חילק התנא בין הוצאה דעני לעשיר כיון שבשניהם מוציא מרה"י לרה"ר? וגם למה צריך שכל התולדות דהוצאה יהיו במשכן, הרי בפועל נתחדש שהוצאה הוה מלאכה רגילה? ולפי סברתו הוצרך להוכיח דרק משום שיש ב' קראי להוצאה ידעינן שזה אינו, דהיינו דאפילו לפי האמת כשכבר ידעינן מהתורה מלאכת הוצאה נשארה מלאכה זו בגדר "חידוש" -מלאכה גרועה- כי גם לפי האמת אין לחלק בין מוציא מרה"י לרה"י למוציא מרה"י לרה"ר, ומטעם זה גופא הוסיפה התורה קרא שני לב' סוגי ההוצאות כנ"ל, כיון דהוה חידוש ידעה התורה שלא נלמוד הוצאה דעני מעשיר וכו', ובמילא א"ש למה בפועל מנה התנא הוצאה דעני לחוד ודעשיר לחוד, וגם למה צריך שהתולדות יהיו בהמשכן דוקא.

משא"כ ר"ת סב"ל בפשיטות דאפילו לאחר שיש קרא אחד להוצאה, אמרינן דה"ז חידוש -מלאכה גרועה- כי סב"ל דבודאי ליכא סברא כלל לחלק בין מוציא מרה"י לרה"י למוציא מרה"י לרה"ר, וזהו ג"כ מה שביאר ר"ת בשבועות דבעינן שכל התולדות דהוצאה יהיו במשכן כיון דאמרינן אין לך בו אלא חידושו, אלא דמ"מ סב"ל לר"ת דהתורה עצמה לא הוצרך לחלק בין הוצאה דעני לעשיר ולכתוב ב' קראי כי מצד התורה לא נטעה בזה כלל לחלק ביניהם, כיון דסו"ס הם אותו הפעולה, , ותירוצו של ר"ת בשבועות הוא כיון דהוצאה מלאכה גרועה לכן התנא דדרכו לפרש יותר שלא נבוא לידי טעות מנאן בפני עצמם.

היוצא מכל זה שהר"י ור"ת פליגי בתלתא: א) הר"י סב"ל דאם הי' רק קרא אחד לא היינו אומרים אחרי כך דהוה מלאכה גרועה, וזהו מה שכתב הר"י ותדע דהוה מלאכה גרועה מדאיצטריך תרי קראי, דרק משום זה אמרינן דהוה מלאכה גרועה, דלולי זה היינו נוקטים דהוה מלאכה רגילה ולא היינו אומרים אח"כ סברת מה לי מוציא מרה"י לרה"י וכו', ורק משום שישנם ב' קראי אמרינן לפי האמת דהוה מלאכה גרועה, משא"כ ר"ת סב"ל דלפועל יש רק קרא אחד להוצאה, ומ"מ ודאי ה"ז מלאכה גרועה לפי האמת כיון דמעולם לא נחלק בסברא בין מוציא מרה"י לרה"י וכו', נמצא דגם בקרא אחד בלבד נקטינן דהוה מלאכה גרועה לפי האמת. ב) אף דלשניהם הוה מלאכת הוצאה לפי האמת מלאכה גרועה, מ"מ סב"ל להר"י דאפילו מן התורה היינו מחלקים בין הוצאת עני לעשיר ולכן הוצרכה התורה לכתוב בשניהם, ור"ת סב"ל דמצד התורה לא נטעה לחלק ביניהם, וגם ע"י קרא אחד ידעינן שניהם כנ"ל, ורק התנא דדרכו לפרש יותר חילק ביניהם שלא נטעה לחלק. (ועי' ב'דובר משרים' במהרש"א הארוך אות ט שביאר הר"י ע"ד הנ"ל), ג) להר"י ישנם ב' קראי ולר"ת קרא אחד.

מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר

בתוד"ה שבועות שתים, עי' הביאור במהר"ם דאם נפרש אזרוק ולא אזרוק שהוא בעתיד נרוויח שלא נצטרך לומר דרבי סב"ל בדין זה כר"ע דמחייב גם בעבר ובדין ידיעות הטומאה סב"ל דוקא כר' ישמעאל דגם העלם מקדש וכו' חייב אלא דסב"ל לגמרי כשיטת רב ישמעאל עיי"ש, ומ"ש שאינו שונה אלא דבר וחילופו עי' מהר"ם שזה כולל כל האופנים, משא"כ לפי תירוץ הר"י לא נתכוון אלא לאכלתי כיון שיש שם רבותא שלא כרבי ישמעאל, ועי' פנ"י שביאר שקושיית התוס' בנוגע ליציאת השבת דליתני מושיט וכו' שייך רק על מתניתין דשבועות ששם לא תנא "בפנים ובחוץ" במילא שייך לחשוב גם תולדות אלו, אבל במתניתין דהכא דתנא בפנים ובחוץ דוקא דהיינו עני ובעה"ב, אין זה שייך למושיט וכו' ששם שניהם ברה"י וכן מעביר וכו', וכן אם נפרש כרש"י בשבועות בפנים היינו הכנסות וחוץ הוצאות ג"כ אין זה שייך למשנה זו, ולכן הקשה התוס' הקושיא דוקא הכא דקאי על מתניתין דשבועות.

והנה במה שהקשו התוס' דלמה לא נקט התנא במתניתין גם מושיט ומעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר וכו', [ותירצו דנקט רק הכנסה כיון שהוא דומה ממש להוצאה, משא"כ שאר התולדות עיי"ש], נתלבטו האחרונים במ"ש התוס' שיש תולדה ד"מעביד מרה"י לרה"י דרך רה"ר", דלכאורה איפה מצינו תולדה כזה? ובחי' החתם סופר רצה לומר שצריך לתקן הגירסא בתוס', לגרוס מעביר מקודם, ואח"כ מושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר, ומ"ש מעביר כוונתם למעביר ד"א ברה"ר עיי"ש, אלא שהעיר מעירובין לג,א, בתוד"ה והא שכתבו שם (לגבי טלטול העירוב מרה"י לרה"י דרך רה"ר) בתו"ד וז"ל: ונראה דלאו מושיט הוא אלא מעביר את העירוב רחוק לד' אמות וחייב אפילו זה כנגד זה כדאיתא בהזורק (צז,א) א"ר אלעזר המוציא משא למעלה מי' חייב שכן משא בני קהת ומקום עקירתו והנחתו הוי רה"י, עכ"ל, הרי דגם הכא סב"ל להתוס' דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב, [ואין לשבש הגירסא] וצריך ביאור מהו המקור לתולדה זו? ויש בזה ב' מהלכים, ובתחילה נבאר מהלך הראשון שהוא דרכו של הגרע"א.

והנה דעת הגרע"א בכ"מ (עירובין שם ולקמן ה,ב) דכוונת התוס' הוא למעביר ד"א ברה"ר, וסב"ל להתוס' דלא בעינן שהעקירה וההנחה יהיו ברה"ר, אלא אפילו אם עקר ברה"י והניח ברה"י והעביר ד"א בינתיים חייב, וי"ל שטעמו הוא דכיון דבעירובין נקט התוס' בלשונם שהעביר חוץ לד"א כנ"ל, הרי מוכח דכוונתם משום מעביר ד"א, דאי נימא דאין זה משום מעביר ד"א אלא עצם ההעברה מרה"י לרה"י דרך רה"ר ע"ד מושיט למה צריכים שיהי' ד"א באמצע ברה"ר.

ולפי דבריו יש לפרש כוונת התוס' עפ"י המבואר בסוכה מג,א, דאיתא שם דיו"ט הראשון שחל להיות בשבת תיקנו רבנן שלא לקיים מצוות נטילת לולב, ואמר רבה הטעם שמא יעבירנו ד"א ברה"ר בשבת, וזהו גם הטעם דשופר וכן במגילה, וכתב רש"י וז"ל: ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים - הוא הדין דמצי למימר: ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא שברוב מקומות וענינים אמרינן יש לחוש להעברת ארבע אמות, ואין לחוש להוצאה, כגון אם היה מונח בכרמלית או בקרפף או בגינה, דאין כאן איסור הוצאה דאורייתא, ויש כאן איסור העברה ברשות הרבים, או הגביהו על מנת ליטלו ולא להוציאו, ונמלך להוציאו - פטור משום הוצאה אם לא עמד לפוש בינתים, כדאמרינן במסכת שבת (ה, ב) עכ"ל, והתוס' שם (ד"ה ויעבירנו) הביאו כל דברי רש"י וכתבו על טעם הב' וז"ל: וטעם זה לא יתכן דגבי העברה נמי אם מתחילה נטלו על מנת שלא להעבירו ארבע אמות אע"פ שהעבירו אחרי כן לא מיחייב אם לא עמד לפוש בינתים, וטעם ראשון נראה וכו' עכ"ל, הרי מוכח שהתוס' הכא סבירא להו כרש"י במעביר ד"א דאפילו אם העקירה והנחה היו בכרמלית [דבפשטות אין לחלק בין עקירה להנחה] ה"ה חייב.

והמאירי שם כתב וז"ל: שעיקר הגזרה היא בהוצאה מרה"י שלו והכנסה לרה"י של בקי דרך רה"ר, וכיון שאינו מניחה ברה"ר אין כאן לא חיוב הוצאה ולא חיוב הכנסה אלא חיוב העברה, ואעפ"י שחיוב העברה צריך הנחה ועקירה, מאחר שעקר מרה"י זו והניח לרה"י זו והעביר ארבע אמות בין זו לזו חייב, עכ"ל. היינו דהמאירי סב"ל במעביר ד"א ברה"ר שהוא חייב אפילו אם אין העקירה וההנחה ברה"ר עצמו, אלא דאפילו אם הם ברה"י כיון שהעביר ד"א ברה"ר חייב, ובמילא י"ל שזהו גם שיטת התוס' הכא ובעירובין כנ"ל. וכוונתם למלאכת מעביר ד"א ברה"ר.

והנה אף דלכאורה משמע דשיטת רש"י והמאירי חד הם, מיהו י"ל דפליגי, דלפי המאירי חייב רק אם העקירה והנחה הי' ברשות היחיד, אבל בכרמלית לא, משא"כ לרש"י אפילו אם עקר בכרמלית חייב, ובס' תוצאות חיים להג"ר מנחם זעמבא הי"ד (סי' א') ביאר דעת המאירי עפ"י מה דאמרינן דבעינן עקירה והנחה במקום ד' דוקא, שהביאור בזה הוא דרק אם החפץ מונח במקום חשוב, נחשב שהוא מונח שם לגמרי ובטל לרשות זה, ולכן כשעקר משם ה"ז עקירה גמורה מאותו הרשות, אבל אם לא הי' מונח על מקום חשוב, לא נחשב שהחפץ ממש מונח שם ואינו בטל לרשות זה לגמרי, ולכן אין העקירה משם נחשבת לעקירה, וכן י"ל סב"ל להמאירי בנדו"ד, דרק אם החפץ הי' מונח ברשות היחיד שהוא רשות עפ"י תורה שיש שם דינים מיוחדים כו', אז ה"ז נחשב שהחפץ בטל שם ובמילא יש כאן עקירה, אבל אם הי' מונח בכרמלית שעפ"י תורה הוא מקום פטור שאינו נחשב לרשות כלל ואינו קובע שום דינים כו' לא שייך שהוא בטל למקום זה ובמילא אין העקירה משם נחשבת עקירה. משא"כ רש"י (ותוס' שם) אינו מחלק בזה וסב"ל דאפילו מכרמלית הוה עקירה.

ולפי"ז יש ליישב קושיית רע"א בעירובין לב,ב, ששם בתוד"ה הכא כתבו דאם העירוב הי' מונח בכרמלית אינו חייב אח"כ כשמעביר ברה"ר כו', ובגליון הש"ס בעירובין שם ציין להתוס' בסוכה מג,א, הנ"ל, ובפשטות כוונתו להקשות דבעירובין שם כתבו דעקירה מכרמלית אינו עקירה ובסוכה שם הסכימו לדעת רש"י, והרי רש"י כתב דאפילו מכרמלית ה"ז עקירה? (ועי' גם לקמן ברע"א ה,ב, בזה) וצ"ל שהתוס' בסוכה היא שיטה אחרת מהא דעירובין ששם כתבו בהדיא דעקירה בכרמלית אינה עקירה לגבי ד"א , וכידוע בכללי התוס' שאין מקשים סתירה מתוס' שבחד מסכת למסכת אחריתא כי אפשר שהם בעלי תוס' שונות.

אבל בחי' הגרע"א שם אכתי הקשה דכיון שהתוס' גופא כתבו שם גופא אח"כ (כנ"ל בדף לג,א) דאפילו אם עקר והניח ברה"י חייב כנ"ל, הרי דסבירא להו דלא בעינן עקירה והנחה ברה"ר, א"כ מאי שנא כרמלית עיי"ש? ולפי הגרמ"ז ניחא די"ל דהתוס' דעירובין סב"ל כשיטת המאירי דבעינן עקירה והנחה דוקא ברשות שהוא רשות עפ"י תורה ולא במקום פטור, ובמילא אתי שפיר, ולפי"ז מובן דגם הכא בתוס' דילן ליכא הכרח דסב"ל כמ"ש בסוכה דאפילו בכרמלית הוה עקירה, די"ל דסב"ל הכא כשיטתם בעירובין דרק עקירה והנחה ברה"י הוה עקירה לענין מלאכת העברת ד' אמות.

ע"כ