במ"ש התוס' (בד"ה שבועות): "וא"ת וגבי שבת אמאי קתני שתים שהן ד' ותו לא ליתני נמי מושיט ומעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רה"ר דחייב כדאמר לקמן" שנתלבטו הרבה איפה מצינו תולדה כזו, ונת' (בשיעור הקודם) פירושו של הגרע"א שכוונתם למעביר ד"א ברה"ר וחייב אף אם העקירה והנחה הי' ברה"י וכמ"ש בסוכה מג,א, לגבי גזירת שמא יעבירנו ד' אמות, וזהו גם כוונתם הכא.
כדאי להעיר שזהו רק לשיטת רש"י והמאירי וכו' דבמעביר ד"א לא בעינן עקירה והנחה ברה"ר דוקא, אבל ברמב"ם הל' שבת פי"ב ה"ט כתב וז"ל: אין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל, מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ויעקור מרשות זו ויניח ברשות שניה, אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר או שהוציא פחות מכשיעור פטור, וכן המעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה ויניחנו בצד אחרת עכ"ל, הרי מוכח דסב"ל דבמעביר ד"א בעי עקירה והנחה ברה"ר עצמו עיי"ש.
הרי יוצא לנו מזה שיש פלוגתא בראשונים באופן החיוב של ארבע אמות ברה"ר, דלרש"י ולהמאירי אינו צריך שהעקירה וההנחה יהי' ברה"ר דוקא, דרש"י סב"ל דאפילו אם העקירה (ובפשטות גם ההנחה) הי' בכרמלית חייב אם העביר ד"א ברה"ר, וכן המאירי כתב בהדיא דאפילו אם העקירה וההנחה הי' ברה"י חייב, אבל לשיטת הרמב"ם בעינן עקירה והנחה ברה"ר דוקא, וכן הוא שיטת עוד ראשונים לקמן צז,א.
ויש לבאר פלוגתתם עפ"י ביאור גדר המלאכה ד"מעביר ד"א ברשות הרבים", דיש לפרשו בב' אופנים: א) עצם המלאכה היא העברת חפץ ד' אמות ברה"ר, וכל אמה ואמה היא חלק מהמלאכה, ואין בזה ענין של שינוי רשויות, והעקירה והנחה היא רק תנאי מצד שלימות הדבר מצד דכן הוא הדרך, ואינו דומה להוצאה דשם המלאכה הוא שינוי רשות של החפץ, וזהו גם ע"י עקירה והנחה, דעוקרו מרשות זה ומניחו ברשות אחר, דבזה העקירה וההנחה הם חלק מעצם המלאכה דרק ע"י עקירה והנחה ה"ז נקרא הוצאה. ב) כמ"ש בעל המאור לקמן ר"פ הזורק, וכ"כ הר"ן במתניתין לקמן דף ע"ג דמעביר ד"א הוא תולדה דהוצאה כי ד"א של האדם הוא רשותו, וכרה"י דמיא ואם מוציא החפץ מחוץ לד"א ה"ז כמוציא מרה"י לרה"ר עיי"ש. דלפי"ז נמצא דגם מלאכת מעביר ד"א ברה"ר יסודו הוא שינוי רשויות ע"ד בהוצאה, ולפי"ז נמצא דאין כל אמה ואמה גורם החיוב, כי עיקר גורם החיוב- הוא מה שמוציאו מסוף ד"א לחוצה הימנו, וכמו במלאכת הוצאה כשהחפץ הוא רחוק מהדלת של רה"י שבפשטות כל מה שהולך משעת העקירה עד הדלת אינו חלק מגוף המלאכה.
דלפי"ז יש לבאר דרש"י והמאירי סב"ל כאופן הא', דעצם המלאכה היא העברת החפץ ד"א ברה"ר והעקירה וההנחה היא רק תנאי צדדי משום דרך וכו', ולכן סב"ל דלא איכפת לן איפה עקר או הניח, דאפילו אם זה הי' בכרמלית או ברה"י חייב, כיון דעצם המלאכה היא גוף ההעברת ד"א, משא"כ הרמב"ם סב"ל כבעל המאור והר"ן דמעביר ד"א דהילכתא גמירי לה הוא כמו הוצאה, וכשם דהוצאה בעינן שהעקירה תהי' ברה"י וההנחה ברה"ר דזהו מעצם מלאכת הוצאה, שעוקרו מרשות זה ומניחו ברשות אחר, (ובפרט לפי מה שנתבאר בשיעור ב' בשיטת הרמב"ם די"ל דעצם המלאכה היא רק העקירה והנחה, ושינוי הרשות פועל שיש כאן עקירה והנחה בהחפץ, כי אם זה ברשות אחד אי"ז נקרא שינוי מקום החפץ עיי"ש) במילא כן הוא גם במעביר, דכל גדר איסורו מה שהוא מוציא מסוף ד"א לחוץ מרה"י לרה"ר ולכן בעינן שהעקירה וההנחה יהיו רק ברה"ר. ועי' רמב"ם שם ה"ח: "וכן למדו מפי השמועה שהמעביר ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע, הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב" דמשמע כנ"ל[1].
והנה ע"פ מה שנתבאר בשיטת המאירי, יש לבאר ג"כ מה שכתב המאירי בדף ג,ב, לענין ידיעה בחצי שיעור וז"ל: שאף לדעת האומר בעלמא יש ידיעה לחצי שיעור, [היינו דידיעה החטא באמצע שיעור המלאכה מפסיק המלאכה ופטור מקרבן כי צריך שיהי' העלם אחד כל הזמן, ראה לקמן עא,ב] מודה הוא בזו [במלאכת הוצאה] שלא אמרו כן, אלא כשעשה איסור בהעלמה כגון כתב אות אחת או אכל חצי זית חלב, שאעפ"י שאינו חייב איסור מיהא איכא, אבל הוצאה שאינה עיקר מלאכה ולא מעשה, עיקר החיוב בהנחה הוא והכל נגרר אחריה, ואעפ"י שאמרו שהמעביר שתי אמות בשוגג ושתים במזיד ושתים בשוגג פטור, מ"מ העברה דומה למעשה יותר מן ההוצאה. עכ"ל.
הרי מוכח בזה בהדיא שהמאירי מחלק בין מלאכת הוצאה למלאכת מעביר ד"א, וזה מבואר עפ"י הנ"ל, דדוקא בהוצאה דיסודו הוא שינוי רשות החפץ, הנה כל זמן שלא הניח חסר כאן בעצם המלאכה ולא עבר עדיין על איסור תורה, במילא אין ידיעתו מפסקת החיוב דה"ז כמו שנודע לו לפני המלאכה, משא"כ במעביר ד"א דכנ"ל סב"ל דאין בזה ענין של שינוי רשות, אלא עצם ההעברה היא האיסור, וכל אמה ואמה ה"ז חלק מן האיסור, וה"ז כמו ידיעה בחצי שיעור ממש, שנודע לו באמצע המלאכה כמו בכתב אות אחת וכו', לכן כאן סב"ל לרבנן דיש ידיעה לחצי שיעור והוא פטור ועי'.
והנה עד כאן נתבאר כוונת התוס' [מהלך הא'] כפי' רע"א דבמ"ש "מעביר מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים", כוונתם למעביר ד"א וכשיטת המאירי, אבל ממה דהכא לא הזכירו התוס' כלל הענין דד"א משמע שמתכוונים לענין אחר, ועוד דאי נימא דכוונת התוס' להקשות ממעביר ד"א למה לא הקשו בפשטות מסתם מעביר ד"א ברה"ר כדמצינו בכל מקום בש"ס, ולמה הוצרכו להקשות באופן שהעביר ד"א מרה"י לרה"י וכו'?
אמנם כשמעיינים בהראשונים מוכח דלשיטת התוס' יש מלאכה בפני עצמה ד"מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר", ולזה אי"צ ד"א דוקא וכמו במושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר דאי"צ ד"א ברה"ר, דהנה לקמן צז,א, איתא: מרה"י לרה"י ועובר ברה"ר עצמה ר"ע מחייב וחכמים פוטרים, מדקאמר ברה"ר עצמה פשיטא למטה מעשרה פליגי, ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה פליגי הוא דמחייב למעלה מי' לא מחייב? והאמר ר"א המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת, אלא לאו בזורק ולמטה מעשרה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא מחייב ש"מ בקלוטה כמי שהונחה פליגי עיי"ש, הרי מבואר כאן בהדיא דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב.
ועי' חידושי הרשב"א לקמן צז,א: וז"ל: ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא מחייב והא אמר רבי אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב. פירוש לאו למימרא שהמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ולא הניחו ברשות הרבים שיהא חייב, אלא הכי קאמר במאי אילימא במעביר דוקא אבל לא בזורק ומשום דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי, אלא דמעביר הוא דחייב ומשום דסבירא ליה לרבי עקיבא דמהלך כעומד דמי, אם כן אפילו למעלה מעשרה נמי וכרבי אלעזר, ובתוספות מצאתי במסכת עירובין (ל"ג א') דמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב ודייקי לה מהא, ואינו מחוור לי כלל, ושם הארכתי בפרק בכל מערבין גמ' נתנו באילן בסייעתא דשמיא עכ"ל.
דרוב הראשונים שם פירשו כוונת הגמ' דאין זה לפי ההלכה אלא בדרך אם תמצי לומר, דהיינו אי נימא דר"ע סב"ל כבן עזאי דמהלך כעומד (כלקמן ה,ב) דאז חייב שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה, וכתבו שם שהתוס' פירשו כוונת הגמ' לפי האמת דאפילו לדידן חייב, ומשמע מדבריהם משום שהתוס' סב"ל שכן הי' משא בני קהת שלאחר שאהרן ובניו כיסו כל הכלים, היו בני קהת נכנסים בפנים המשכן ונוטלים הכלים לשאת, וגם אח"כ בעת החני' לאחר שהקימו המשכן נכנסו בני קהת והניחו הכלים, נמצא שהי' כאן מלאכה במשכן מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר, ובזה אי"צ ד"א ברה"ר דוקא, כי שם המלאכה הוא מרה"י לרה"י דרך רה"ר, וזהו גם הביאור בהתוס' כאן.
וראה רש"י (במדבר י, כא): "הקימו את המשכן - בני גרשון ובני מררי, שהיו קודמים להם מסע שני דגלים, היו מקימין את המשכן, כשהיה הענן שוכן, וסימן החנייה נראה בדגל מחנה יהודה והם חונים, ועדיין בני קהת באים מאחריהם עם שני דגלים האחרונים, היו בני גרשון ובני מררי מקימין את המשכן, וכשבאים בני קהת מוצאים אותו על מכונו, ומכניסין בו הארון והשלחן והמנורה והמזבחות, וזהו משמעות המקרא והקימו מקימי המשכן אותו עד טרם בואם של בני קהת", וראה לקו"ש ח"ח ע' 12 בשוה"ג: " שלכן אין ראי' גם מבני קהת עצמם שנכנסו למשכן כשהי' כבר על מכונו להכניס בו הכלים (פרש"י בהעלותך י, כא)".
אבל הרשב"א והריטב"א חולקים, דהריטב"א בעירובין כתב שבני קהת לא היו נכנסים להמשכן לקחת הכלים אלא אהרן ובניו היו מוציאים הכלים למחנה לוי' שהוא רה"ר ושם התחילו לשאת, וכן כשהיו חונים היו מניחים מבחוץ ואהרן ובניו היו מכניסים בפנים וכל הלימוד ממשא בני קהת הוא רק דלמעלה מי' כלמטה מי', והרשב"א והריטב"א בשבת כתבו שהיו פורקים את המשכן קודם ושוב ליכא רה"י ואח"כ היו נוטלים את הכלים עיי"ש, וליכא מלאכה דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר.
[וז"ל הריטב"א שבת שם: ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה הוא דמיחייב למעלה מעשרה לא מיחייב והא אמר ר' אליעזר המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת, מכאן למדו רבותינו בעלי התוספות ז"ל שהמוציא מרשות [היחיד] לרשות היחיד והעבירו דרך רשות הרבים חייב ואע"פ שלא עמד ברשות הרבים כלל, ולא נהירא לרבינו הרמב"ן ז"ל דלא אשכחן דחייב לרבנן אלא בעוקר ברשות היחיד ומניח ברשות הרבים או בהיפך ותדע דאי לא [לא] לישתמיט תנא דמתני' כד תני פלוגתא דר' עקיבא ורבנן דזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע דליתני דבמעביר כי האי גוונא דברי הכל חייב, שזה חידוש שלא שמענוהו בשום משנה ולא שום ברייתא, והא דאמרינן הכא אילימא במעביר [הכי קאמר אילימא במעביר] וקסבר ר' עקיבא מהלך כעומד דמי כבן עזאי, וכו' והא דר' אלעזר ודאי דברי הכל היא, דההיא לא איירי במעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אלא במעביר ארבע אמות ברשות הרבים, תדע דלא קאמר שכן היתה עבודת הלויים [אלא שכן משא בני קהת, דכיון] שעליהם עבודת הקדש, עליהם לשאת בכתף, ונושאי המקדש היו ואינם נכנסים לפנים לישא המקדש עד שאהרן ובניו פורקים את המשכן, וכדכתיב (במדבר ד') זאת עשו להם וחיו ולא ימותו וכתיב ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, וכשהיו חונים היו מניחים את המקדש מבחוץ ואהרן ובניו היו מכניסין בפנים הקדש וכליו, ולא ילפינן ממשא בני קהת אלא דלמעלה מעשרה כלמטה מעשרה למה שאדם מעביר בגופו דרך רשות הרבים כיון דבגופו מהלך ברשות הרבים עכ"ל].
ולפי"ז יוצא דכוונת התוס' הוא לתולדה בפ"ע "מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר" ולפי"ז אפ"ל הטעם דנקטו התוס' הכא בקושייתם מלאכה זו דמעביר מרה"י לרה"י כו' ולא סתם מעביר ד"א? די"ל ע"פ המהרש"א (שהובא בשיעור ב') מבעל המאור דמעביר ד"א אפשר ללמוד מהוצאה כיון דענינו הוא שמוציא מרה"י לרה"ר, ואי"צ התנא להביאו, ורק מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר הוא ענין אחר והי' צריך להביאו.
ולפי"ז אפ"ל ששיטת התוס' הכא ובעירובין אינו כהמאירי וכשיטתם בסוכה דבמעביר ד"א ברה"ר לא בעינן עקירה והנחה ברה"ר, די"ל דסב"ל כשיטת הרמב"ם הנ"ל דבמלאכה זו בעינן עקירה והנחה ברה"ר דוקא, ובמילא מתורץ גם קושיית רע"א בעירובין (שהובא בשיעור ג) דמאי שנא רה"י מכרמלית עיי"ש, ולהנ"ל ניחא דבשלמא אם התוס' שם נתכוונו למעביר ד"א דאי"צ עקירה והנחה ברה"ר א"ש קושייתו א"כ מאי שנא כרמלית, אבל לפי מה שנתבאר דכוונתם למלאכת מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר, הנה בזה בעינן רה"י דוקא כמשא בני קהת ולא מכרמלית וכהדין במושיט דבעינן מרה"י לרה"י דרך רה"ר דוקא.
והא דבעירובין כתבו התוס' שהוא חוץ לד"א (ונתבאר די"ל דזהו מקורו של רע"א), פירשו כמה מפרשים (ראה מהרש"א שם ועוד) ששם רצו התוס' לפרש הגמ' שם דאינו משום מושיט אלא משום מעביר וחייב אפילו בב' דיוטות, לכן פירשו דאיירי באופן כזה שמעביר העירוב חוץ לד"א, כי אם הוא בתוך ד"א אי"צ להעביר אלא מושיט ואז חייב רק בדיוטא אחת, ולכן נקטו באופן כזה.
ויש להוסיף חילוק בשיטת התוס' אי נימא כרע"א שהוא משום מעביר ד"א או שהוא מלאכה בפני עצמו בנוגע לזורק ד"א ברה"ר והעקירה והנחה הי' ברה"י, דאם התוס' סב"ל במעביר ד"א שהוא אפילו אם העקירה והנחה הי' ברה"י א"כ ה"ה לזורק דמאי שנא והרי הך הילכתא דד"א נתקבלה הן במעביר והן בזורק, אבל אם הוא מלאכה בפני עצמה כנ"ל ה"ז רק במעביר ולא בזורק, דאין ללמוד זורק ממעביר, וכמו שכתב הרשב"א לקמן (ד,ב, בד"ה הא דאמרינן) בהדיא בשם התוס' (דהרשב"א שם קאי לפי שיטת התוס' דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב עיי"ש) וז"ל: הא דאמרינן דכולי עלמא לא ילפינן זורק ממושיט. הקשו בתוספות נהי דלא ילפינן זורק ממושיט ממעביר מיהא ליליף דחייב מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אפילו למעלה מעשרה, כדאמרינן בפרק הזורק (צ"ז א') בעי רב חסדא למטה מעשרה פליגי וכו', ופשטה ניהליה ר' המנונא מרשות היחיד לרשות היחיד ועובר ברשות הרבים עצמה רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים, מדקאמר ברשות הרבים עצמה מכלל דבלמטה מעשרה פליגי ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה מחייב למעלה מעשרה לא מחייב והאמר רבי אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת כו', אלמא במעביר כי האי גוונא חייב, וזורק ודאי ממוציא ילפינן לה כדאמרינן בריש פרק הזורק (צ"ו ב') מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבא, והא דאמרינן התם כל ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמירי להו, היינו בין בזורק בין במעביר ברשות הרבים עצמה אבל זורק מרשות היחיד לרשות הרבים ילפינן ממוציא, והכי נמי הוה לן למילף זורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ממעביר דמאי שנא, ותירצו דלא ילפינן ממוציא אלא זורק מרשות היחיד לרשות הרבים דזריקה זו היתה במשכן, אבל מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים לא היתה במשכן ולא ילפינן לה ממוציא, ואין לנו לחייב בתולדה דהוצאה אלא אותן שהיו במשכן וכו' עכ"ל, ועד"ז כתב בתוס' הרא"ש שם עיי"ש. היינו דילפינן זורק רק ממוציא מרה"י לרה"ר וכו' משום דזורק מרה"י לרה"ר הי' במשכן (וכ"כ המהרש"א לקמן צו,ב, אבל עי' מהר"ם שם) משא"כ מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר הוא רק במעביר ולא בזורק עיי"ש.
אלא דזהו רק לפי שיטה של התוס' לקמן דכל תולדה בעינן שיהא במשכן אפילו יש בו סברא, משא"כ לפי התוס' הכא דסברא גרידא מספיק ולכן כתבו דהכנסה אי"צ להיות במשכן, א"כ אפ"ל ג"כ בזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב אף שלא הי' במשכן מצד הסברא דמה לי מעביר מה לי זורק, ובכל אופן אכתי יש לברר ב' שיטות אלו של התוס'. ע"כ