הנה לשיטת רש"י חשיב במתניתין ב"שהן ארבע" רק העקירות, דעי"ז אפשר דאתי לידי חטאת אם ימשיך לגמור, ובעשיר יש ב' עקירות בהוצאה, ובעני יש ב' עקירות בהכנסה וזה חשיב במתניתין, ואף דגם הנחה בלבד אסור מדרבנן, כפשוט, וכמבואר בגמ' דרק אם לא עשה מעשה כלל ה"ז פטור ומותר, וכמ"ש רש"י במתניתין, מ"מ לא חשבם התנא במתניתין כי רוצה לנקוט להדגיש העקירות, בכדי שלא יבואו עי"ז לאיסור דאורייתא ממש, ועי' פנ"י די"ל דמתי מפרש רש"י כן, רק לפי המסקנא בדף ג,א, דקאמר דקא חשיב פטורי דאתי לידי חיוב חטאת שמפרש רש"י דהיינו שבפעולתו עכשיו יכול לבוא לידי חטאת וזהו רק בעקירות, אבל בהסוגיא לפני זה, בדף ב,ב, גם רש"י למד כפירוש הריב"א דחשיב זה שעושה שינוי הרשות, שכן א"ש יותר הא דקאמר "וכי תימא מהן לחיוב ומהן לפטור", כי לפי"ז הרי זה דומה יותר לשאר הבבות שבמתניתין בשבועות, דכאו"א יש לו תולדה בפני עצמו, כגון שבועה שאוכל ותולדתו שאכלתי, שבועה שלא אוכל ותולדתו שלא אכלתי וכו' וכן בשאר הבבות, דבמילא גם בהוצאה כן הוא שלעשיר יש חיוב ויש פטור בעקר והוציא, וכן בעני יש חיוב ויש פטור בהכניס והניח, משא"כ אי נימא דעקירות חשיב הרי "שהן ארבע" קאי רק על הבעה"ב שעשה ב' העקירות" ולכן י"ל ברש"י כפי שגרסו התוס' דמהן לחיוב ומהן לפטור שיש כאן חיוב לעשיר ופטור לעשיר, חיוב לעני ופטור לעני, (כי גם לגירסתנו ברש"י אינו מרווח כ"כ דכשם שהתחיל לומר בתחילה שיש חיוב של בעה"ב, הי' צריך לומר כן גם אח"כ שיש כאן פטור שני של בעה"ב ולמה אמר "של הוצאה") ולפי התוס' לא גרסינן ברש"י ענין העקירות כלל, כיון דעכשיו סב"ל כהריב"א.
ולפי"ז יש לתרץ קושיית המהר"ם ברש"י ד"ה דקתני יציאות, שהקשה לשיטת רש"י הרי בלאו הכי ליכא ח' דינים לפי רש"י בלי הכנסות ולמה צריך לומר משום שמפרש הכנסה עיי"ש מה שתירץ שהוא בדרך ואם תמצי לומר וכו', (וכמ"ש התוס' דרק לפי פירוש הריב"א אפ"ל כן עיי"ש), אבל לפי הנ"ל ניחא בפשטות, כיון דהכא גם רש"י סב"ל כהריב"א, וכן תתורץ קושיית התוס' למה לא הקשה לעיל כי משני במתניתין דקתני תולדות "והא יציאות קתני" וכפי שתירצו התוס', ולהנ"ל דעכשיו גם רש"י סב"ל כן א"ש שלא הקשה זה על מתניתין, והא שפירש במתניתין דעקירות קא חשיב משדום דשם קאיה לפי מסקנת הסוגיא
והנה בס' לחם שמים (להיעב"ץ) במתניתין וברש"ש לקמן ג,א, ועוד כתבו דעקירה אסור מן התורה כדמצינו (יומא עד,א) דחצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי, דבפשטות הפירוש הוא שהתורה אסרה משום סייג[1] שלא יבוא להשלים השיעור, עד"ז הכא כיון דבעקירה יש חשש שמא יגמרנה במילא יש כאן איסור מן התורה (אלא דאינו חייב עד שיעשה כולו) ועפי"ז מבארים דא"ש במתניתין לפי רש"י דקא חשיב רק איסורי דאורייתא ולא הוצאה והנחה בלי עקירה וכו' דזה אינו אסור אלא מדרבנן דלא שייך עי"ז לעשות כולה. (אלא דהיעב"ץ רוצה לומר דרק אם בעה"ב עקר והוציא אסור מן התורה שמא יגמרנה אבל עקירה בלבד בביתו לא שייך לאוסרו התורה שהרי מותר לטלטל בביתו עיי"ש).
אבל ברש"י במתניתין וברא"ש מפורש דעקירה לבדה ואפילו עקירה עם הוצאה לבדה אינו אסור אלא מדרבנן, והוא איסור מדבריהם, וצריך להבין באמת למה לא שייך כאן לאוסרו משום חצי שיעור אסור מן התורה? שהרי גם הכא שייך לאוסרו משום סייג כמו בחצי שיעור?
ולכאורה הי' אפשר לתרץ עפ"י מ"ש בשו"ת חכם צבי סי' פ"ו שדן שם לענין חצי שיעור בבל יראה ובל ימצא דהפנ"י הקשה דלשיטת התוס' (פסחים כט,ב) דאין לוקין על ב"י משום דה"ז לאו הניתק לעשה דתשביתו, א"כ למה פליגי ב"ש וב"ה בריש מסכת ביצה בשיעור דב"י וב"י בשאור אם בכזית או בכותבת, הלא אין נפק"מ בזה כלל, כיון דמלקות לעולם ליכא ואיסור מן התורה הוא אפילו בפחות מכשיעור ולמאי נפק"מ? וכתב דחצי שיעור הוא רק באיסורי אכילה בלבד דבזה כתיב "כל חלב" -דהוה מידי דאכילה- אפילו פחות מכשיעור (יומא עד,א) משא"כ בשאר איסורים, ולפי"ז הי' א"ש גם כאן בהוצאה דלא שייך האיסור דחצי שיעור.
אבל עי' לקמן עד,א, רש"י ד"ה וכי דאם אופה בפחות מכשיעור אסור מן התורה משום חצי שיעור, הרי דרש"י סב"ל בהדיא דח"ש אינו רק באיסור אכילה ולא כהחכם צבי וא"כ אכתי קשה כנ"ל, ועי' גם רמב"ם ריש הל' גזילה דאסור לגזול כל שהוא מן התורה, וכ"כ בריש הל' גניבה וביאר במגיד משנה שם: "ודין שוה פחות מפרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין", וראה גם בהל' גזילה לאדה"ז שכתב: "אסור לגזול או לגנוב כל שהוא דין תורה בין מישראל בין מנכרי בין גדול בין קטן. .. ואף על פי שפחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון ואין צריך להשיבו הרי חצי שיעור אסור מן התורה לכתחלה", הרי דחצי שיעור אינו רק במידי דאכילה, וראה בקונטרס אחרון או"ח סי' ש"ב ס"ק א' (ריש ד"ה והנה) דאם מלבן קצת אסור מן התורה משום חצי שיעור, ובסי' ש"מ סעי' א' לגבי גוזז שערה אחת, וסעי' ד' לגבי כותב אות אחת. (הובא כל זה בלקו"ש חי"ד ע' 13 הערה 16) [2] .
עוד תירץ החכ"צ באופן אחר דחצי שיעור אסור רק אם האדם עובר ע"י מעשה אבל בב"י דהוא בלי מעשה ליכא איסור מה"ת, דרק אם עושה מעשה מחשיבו גם בפחות מכשיעור עיי"ש, ואדה"ז בקו"א לסי' תמ"ב כתב ע"ז שהוא "טעם נכון", אבל אין זה תירוץ להכא שהרי גם כאן הוא עוקר ומוציא ע"י מעשה ולמה לא נימא דח"ש אסור מן התורה?
והביא בזה לתרץ בלקו"ש חי"ד ע' 14 ( ממפענ"צ סוף ע' קפה ואילך, וראה גם שפ"א ריש מסכתין ובשו"ת בנין ציון ח"ב סי' קי"ג ועוד) דמתי אמרינן דחצי שיעור אסור מן התורה רק אם הוא חצי שיעור, ז.א. שעושה אותו ה"איכות" הפעולה של שיעור שלם אלא דחסר ב"כמות" הדבר, בזה ילפינן דחצי שיעור אסור מן התורה, משא"כ בנדו"ד אם עקר בלבד כו', הרי אין כאן פעולת הוצאה כלל וחסר כאן כל האיכות של ההוצאה, דהוצאה הוא עקירה והוצאה והנחה, ואם אינו מניח חסר האיכות של המלאכה, בזה לא אמרינן דחצי שיעור אסור מן התורה, משא"כ לקמן עד,א, דאופה פחות מכשיעור הרי יש כאן כל פעולת האיכות של האפי', אלא דחסר בכמות השיעור, בזה אמרינן שהוא אסור מן התורה. וכאן זה נקרא חצי מלאכה ולא חצי שיעור, וכן בגוזז שערה אחת וכותב אות אחת שאי"צ פעולה אחרת, אלא דפעולה זו עצמה צריך להיות יותר בכמות, בזה אמרינן דח"ש אסור מן התורה.
והנה כל זה אמרינן גם לפי פירוש הפשוט ב"חזי לאיצטרופי" דהיינו דזהו טעם למה באמת אסרה תורה חצי שיעור כנ"ל שהוא משום סייג דחיישינן דילמא יאכל עוד חצי כזית, וכן פירש הצל"ח בפסחים מד,א, (הובא בלקו"ש ח"ז ע' 110 הערה 37) ובזה תירץ שיטת הרמב"ם שהביא (בריש הל' חמץ ומצה) איסור חמץ מן התורה בכל שהוא שנאמר לא יאכל מ"מ, ותמהו דתיפוק ליה משום דבכל התורה כולה חצי שיעור אסור מן התורה? ותירץ הצל"ח דנפק"מ אם אכל חצי כזית חמץ ברגע האחרון של פסח דלא שייך לצרף עוד חצי כזית אח"כ בפסח, דמצד חצי שיעור אינו עובר מן התורה כיון דלא חזי לאיצטרופי, ולכן הביא הרמב"ם "לא יאכל" ללמדנו שעובר גם אז על לא יאכל, הרי מבואר דהצל"ח מפרש חצי לאיצטרופי דחיישינן דילמא יצרף כו', וזהו טעם האיסור, ולכן אם לא שייך לצרף באמת ליכא איסורא דח"ש, (וכן פי' הפמ"ג בפתיחה כוללת), דלפי ביאור זה אינו מובן כ"כ ההפרש בין חצי שיעור לחצי מלאכה כיון דמ"מ שייך גם בזה לאסרו משום סייג שלא יגמור המלאכה, אבל מ"מ אמרינן דבהא דחידשה התורה סייג זה דאיירי באוכל פחות מכשיעור (כמובא ביומא שם), הנה חידוש זה אמרה התורה רק כשחסר בהכמות אבל ישנה האיכות, אבל לא בדליכא האיכות כלל.
אמנם לפי המבואר בלקו"ש ח"ז שם ובההערות שם (וחכ"ז ע' 95 ורשימות חוברת י"ב וחלק י"ד פ' ואתחנן) בביאור הדין דחצי שיעור אסור מן התורה ה"ז מובן עוד יותר, שהביא פירוש הרוגוצוב'י בפלוגתת ר' יוחנן ור"ל, דפליגי אם השיעור פועל האיכות או רק הכמות, היינו דר"ל סב"ל דשיעור כזית פועל דרק אז יש כאן שם אכילה, ופחות מזה אין זה אכילה וכלשונו שם דאכילה אמר רחמנא וליכא, ולכן סב"ל דח"ש מותר מן התורה כיון דאין כאן פעולת האכילה כלל וחסר כאן כל האיכות של הדבר, משא"כ ר' יוחנן סב"ל דגם בפחות מכזית יש כאן האיכות של "אכילה" והכזית פועל רק שיעור הכמות בכדי שילקה ולכן כיון דגם בח"ש יש כאן אכילה לכן אסור, דלפי זה מפרש דחצי לאיצטרופי אינו טעם של האיסור אלא סימן על האיסור, היינו דכיון דאם יעשה פעולה זו עצמה בעוד חצי כזית לוקה [ואינו צריך לעשות פעולה אחרת] נמצא דגם בחצי כזית יש איכות של האכילה, ולכן אסור מן התורה עיי"ש היטב, היינו ד"חזי לאיצטרופי" אינו "טעם" של האיסור אלא "סימן" דגם פחות משיעור הוה איסור, [ולפי"ז כתב שם בההערות לא שייך לתרץ כהצל"ח כיון דלא בעינן שיוכל לצרף בפועל עוד חצי כזית, אלא דזהו הוכחה דחצי שיעור אסור בעצם].
דלפי"ז א"ש בפשטות למה עקירה בלא הנחה אינו אסור מצד חצי שיעור, כיון דנתבאר דכל טעמו של ר' יוחנן הוא כי גם בפחות מכשיעור יש כאן כל האיכות של האיסור, דיש כאן שם אכילה, אבל באופן דחסר כאן האיכות לא שייך לומר שהוא אסור מה"ת, ועד"ז כאן דכל זמן שאינו מניח חסר כאן האיכות של מלאכת הוצאה ולכן אינו אסור מן התורה.
והנה הרמב"ם הל' שבת פי"ב ה"ט כתב: "אין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל, מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ויעקור מרשות זו ויניח ברשות שניה, אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר או שהוציא פחות מכשיעור פטור", הרי שהביא ביחד הדין דעקר ולא הניח או הניח ולא עקר עם הוציא פחות מכשיעור שהוא פטור, וכתב בקובץ שם דמזה מוכח דסב"ל להרמב"ם דגם הוציא פחות מכשיעור אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן כמו בעוקר ואינו מניח, ומבאר הטעם לפי החכ"צ הנ"ל דח"ש אינו אסור אלא באיסור אכילה עיי"ש, אבל הרי כבר הובא לעיל מ"ש הרמב"ם בריש הל' גזילה שיש איסורא דח"ש בגזילה אף דאינו איסור אכילה וא"כ צריך ביאור בשיטת הרמב"ם דלמה לא שייך כאן בהוציא פחות מכשיעור האיסור דח"ש מה"ת? וכשיטת רש"י לקמן עד,א, כנ"ל.
ובשפת אמת במתניתין רצה לפרש להיפך דהרמב"ם סב"ל דהן חצי שיעור והן חצי מלאכה אסור מן התורה ולכן הביא שניהם בחדא מחתא, ועי' גם רמב"ם ריש פי"ח, אבל קשה לפרש כן, שהרי הרמב"ם בריש הל' שבת (פ"א ה"ג) כתב כל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור ה"ז אסור מדרבנן עיי"ש, וכ"כ בלקו"ש חי"ד שם בהערה 16 שהרמב"ם חולק על רש"י דאפילו חצי שיעור אינו אסור מן התורה בשבת עיי"ש.
וכתב בזה בס' תוצאות חיים (להג"ר מנחם זעמבא הי"ד) סי' ח' לבאר, דהנה ברשב"ם ב"ב נה,ב, כתב: "במסכת שבת תנן - המוציא אוכלין חייב בגרוגרת דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא חשיבא הוצאת דבר חשוב בפחות מכגרוגרת", היינו דשיעורים בשבת הם משום "מלאכת מחשבת" דאם חסר בהשיעור, אין זה מלאכת מחשבת, (ולכן לא מספיק שיעור כזית במידי דאכילה אלא בעינן כגרוגרות דאז ה"ז שיעור חשוב) ויש לחקור בהא דחידשה התורה דבשבת בעינן "מלאכת מחשבת" אם הפי' דזהו רק דין בהחיוב דאם אינו מלאכת מחשבת אינו מתחייב, או אפשר לומר דבשבת חידשה התורה דאם חסר במחשבת אין זה מלאכה כלל דחסר בעצם המלאכה, וה"ז בדוגמא לעקר ולא הניח.
ומצינו בענין זה שיטת הגרע"א בהך דב"ק כו,ב: היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא ידע ונפלה והזיק, לענין נזקין חייב דאדם מועד לעולם, לענין שבת שהוציא מרה"י לרה"ר פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה והוא לא ידע, והקשה רע"א בשו"ת סי' ח' דלמה צריך לפוטרו בשבת משום מלאכת מחשבת, תיפוק ליה דבכל התורה כולה ג"כ מתעסק [שלא ידע כלל שעושה האיסור] פטור וכן הכא?
ומתרץ דמשום פטור דמתעסק ה"ז פטור רק בקרבן דילפינן מאשר חטא בה פרט למתעסק דזה כתוב אצל קרבן, אבל עבירה יש כאן, וא"כ אם זה קרה בשבת כיון דלפועל עשה מלאכה במילא נימא קים ליה בדרבה מיניה ויהא פטור מתשלומין, דקלב"מ הוא אפילו אם עשה מלאכה בשוגג ואינו מתחייב מיתה כדילפינן בב"ק לה,א ולכן הביא הפטור דמחשבת דעי"ז נמצא דאין כאן מלאכה כלל וכאילו לא עשה כלום לענין שבת ובמילא לא שייך לומר קלב"מ ולכן חייב בנזקין עיי"ש, הרי מוכח דרע"א סב"ל דבלי מלאכת מחשבת אי"כ שם מלאכה כלל ולא רק שהוא פטור מהחיוב.
ובתוצאות חיים מבאר דזהו פלוגתא בין רש"י והרמב"ם דלקמן עג,ב, מבואר דאף דרק זורע הי' במשכן, מ"מ גם נוטע הוא אב מלאכה, כיון דהיינו זורע ממש אלא דזהו בזרעים וזהו באילנות, אבל זומר שחותך הרעים בכדי שיגדל, כתב ברש"י שם ד"ה כולן דזהו רק תולדה, אבל הרמב"ם בהל' שבת פ"ז ה"ד כתב דגם זומר הוא אב, וצריך ביאור בפלוגתתם? כן צריך ביאור בשיטת רש"י דלמה נוטע אף דלא הי' במשכן הוא אב וזומר הוא תולדה?
ומבאר עפ"י הנ"ל, דהנה יש כאן מעשה ויש כאן מחשבת האדם, ובמעשה פעולת זומר הוא ההיפוך של זורע ונוטע כיון שהוא חותך, אלא דמחשבתו הוא בכדי שיצמיח וכו', ושיטת רש"י היא ד"מחשבת" הוא דבר נוסף על המלאכה, והמלאכה עצמה היא הפעולה לבדה, ולכן כיון דפעולת זומר חלוק לגמרי מנוטע כו' לכן סב"ל דאין זה אלא תולדה, אף שמחשבתו הוא להצמיח, משא"כ הרמב"ם סב"ל דענין דמחשבה "מחשבת" הוא ענין בעצם המלאכה, וזהו הפועל המלאכה, לכן אין נפק"מ אם פעולת זומר הוא להיפוך, כי מכיון דמחשבתו הוא להצמיח לכן הרי זה אב.[3]
ולפי"ז יש לבאר גם בעניננו לענין חצי שיעור, דנתבאר לעיל דהשיעורים בשבת הם משום "מחשבת" דלרש"י גם כשחסר בהשיעור יש כאן איכות גמור של מלאכה, וכיון שיש איכות וחסר רק בכמות שייך בזה דין דחצי שיעור אסור מה"ת וכנ"ל, משא"כ שיטת הרמב"ם היא דמחשבת הו"ע בעצם המלאכה, וכשחסר בהשיעור חסר כאן בעצם המלאכה דה"ז כאילו עוקר ואינו מניח וכו', ולכן לא שייך לומר בזה ח"ש אסור מה"ת, וא"ש שהרמב"ם כלל הדינים ביחד עקר ולא הניח והוציא פחות מכשיעור כו', כיון ששניהם אסורים רק מדרבנן ולא מה"ת כיון דחסר באיכות המלאכה.
ויש להעיר בכל זה מהא דמצינו באכילת יוהכ"פ דחצי שיעור אסור, ולכאורה הרי שם השיעור בככותבת דפחות מזה לא מיתבא דעתו של האדם (ראה לקו"ש חכ"ו פ' בשלח (סעי' ד') דזהו שיעור עצמי עיי"ש) ופחות מזה לכאורה חסר כאן כל האיכות דמיתבא דעתו, ומ"מ אמרינן דחצי שיעור אסור מן התורה ויל"ע, וראה בקובץ כינוס תורה ח"א מ"ש בזה הגר"מ מענטליק ז"ל ואין הזמן גרמא להאריך.
ע"כ