ברמב"ם הל' שבועות פ"א ה"ו כתב: שאם נשבע לבטל את המצוה, כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית, שלא ילבש תפילין, ושלא ישב בסוכה בחג הסוכות, ולא יאכל מצה בלילי הפסח, או שיתענה בשבתות ובימים טובים, ה"ז שבועת שוא שאין השבועה חלה כלל שהרי הוא מושבע ועומד מהר סיני לקיים דברים אלו, ובשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תריד) כתב ע"ז וז"ל: ומה שכתבת שכתב רבינו משה במז"ל שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום שבועת שוא. ומשמע לן מדבריו שהוא ז"ל סבור שאין שבועה חלה על ביטול דברי סופרים שהרי תענית בשבת מדברי סופרים. אפשר לומר שהוא סבור שאסור להתענות דאורייתא מדאמרינן בברכות אלא מעתה שבתות וימים טובים דעל כרחך אכיל הכי נמי. אלמא בשבתות צריך לאכול פת מדאורייתא דומיא דימים טובים דהיינו ראשון של פסח דכתב ביה בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. וכן ליל ראשון של סכות וכו' עכ"ל, כלומר דהטעם לפי הרמב"ם שאין השבועה חלה אם נשבע להתענות בשבת ויו"ט משום דלשיטתו יש חיוב מן התורה לאכול פת בשבת, וא"כ הרי זה שבועה נגד חיוב מדאורייתא.
ובשו"ת צ"צ או"ח סי' ל"ו הקשה השואל וז"ל: לפמ"ש בתשו' הרשב"א הנ"ל דהרמב"ם ס"ל דמן התורה מחוייבים בשבת לאכול כזית פת כמו בלילה ראשונה דפסח. א"כ לריש לקיש דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה א"כ כשחל יוהכ"פ בשבת יהיה מחוייבים לאכול כזית פת ביוהכ"פ דהא שיעור אכילת יוהכ"פ הוא בככותבת שהוא גדול מכזית וזה פלא עכ"ל, היינו דלפי ריש לקיש דסב"ל דחצי שיעור מותר מן התורה א"כ ביוהכ"פ שחל להיות בשבת יצטרך לאכול כזית פת, לפי הנ"ל דלשיטת הרמב"ם כזית פת בשבת הוא חיוב מן התורה, וכיון דלגבי יוהכ"פ ה"ז חצי שיעור כי השיעור הוא בככותבת, א"כ למה לדידיה לא עושים כן?
והאריך שם הצ"צ בענין זה ובתחילה תירץ עפ"י מ"ש בשו"ת מהרלנ"ח סי' ק"ג לפי ריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה אם נשבע לאכול חצי כזית נבילה אף דמן התורה השבועה חלה מ"מ אסור לו לאכול כיון שיש עכ"פ איסור דרבנן בחצי שיעור והעמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה וכו' [כידוע שיש כח ביד חכמים להעמיד דבריהם במקום תורה אם הוא בשב ואל תעשה בדוגמת שאמרו שלא לתקוע בשופר כשרה חל להיות בשבת] וא"כ עד"ז הכא כיון דגם לפי ר"ל יש עכ"פ איסור דרבנן לאכול חצי שיעור ביוהכ"פ לכן אסור לאכול ביוהכ"פ משום דהעמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה, וממשיך אח"כ [דאפילו אי לא נימא כמהרלנ"ח] מ"מ יש לתרץ באופן אחר דכיון דעינוי ביוהכ"פ הוא עשה ולא תעשה וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' שביתת עשור ה"ד, הרי אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ואף דחצי שיעור אינו אלא מדרבנן, מ"מ חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה דהוה עשה ולא תעשה, וכמ"ש הרמב"ם הל' שופר פ"א ה"ד: שופר של ראש השנה אין מחללין עליו את יום טוב ואפילו בדבר שהוא משום שבות, כיצד היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר ואין לו שופר אלא הוא אינו עולה באילן ולא שט על פני המים כדי להביאו, ואין צריך לומר שאין חותכין אותו ואין עושין בו מלאכה, מפני שתקיעת שופר מצות עשה ויום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה" ופי' הכס"מ שם וז"ל: ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. פי' וחכמים עשו חיזוק לדבריהם הכא כשל תורה דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דדבריהם לא ידחה עכ"ל. וכן מתבאר מדברי הה"מ שם דהטעם דיו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה קאי גם על שבות דדבריהם, וא"כ הכא נמי אין המצוה דאכילת פת דוחה העשה ולא תעשה של עינוי דרבנן בחצי שיעור.
ואח"כ תירץ באופן אחר וז"ל: דכיון דבהדיא אמרה תורה תענו את נפשותיכם ביוהכ"פ והיינו אף כשחל להיות בשבת. א"כ ביטלה התורה מצות אכילת שבת ועונג שבת כשחל בו יוהכ"פ. שהרי המצוה להתענות הוא הפך העונג מאכילה ושתיה, וסתם אכילה דשבת הוא כמה ביצים דמוכח מעומר לגולגולת דמן. שע"ז נאמר אכלוהו היום כו'. וביוהכ"פ שחל להיות בשבת צוה הקב"ה דוקא להתענות. א"כ אין שום מצוה מה"ת אף על אכילת כזית לבד בשבת דיוהכ"פ. דאין חיוב לאכול כזית אף להרמב"ם אלא בשאר שבת שהמצוה לאכול בו ולקדש על היין. משא"כ בשבת דיוהכ"פ שהמצוה להתענות א"כ אין שום מצוה ח"ו אף באכילת כזית לבד. וא"כ אין כאן שום מצוה שתדחה אף חצי שיעור לר"ל, מאחר שבשבת דיוהכ"פ בטל מ"ע זו והמ"ע הוא להפך לענות נפש, ולא שייך לומר שמ"ע ידחה ל"ת אלא כגון מילה בצרעת וכן סדין בציצית. שהמ"ע בתוקפה. רק שיש ל"ת כנגד. אבל לא שייך לומר שהל"ת שכנגדה ביטלה לגמרי המ"ע. דהא אינו מבואר בפירוש בתורה. שכשיש צרעת א"צ למול... משא"כ הכא ביוהכ"פ שחל להיות בשבת בא הציווי בפירוש להתענות וא"כ ביטלה התורה לגמרי המ"ע דאכילת שבת כשחל בו יוהכ"פ לכן ליכא שום מצוה גם באכילת כזית לבד. אף שאין בו איסור מן התורה לריש לקיש. והאוכל כזית אין מקיים שום מ"ע ח"ו דאכילת שבת. כיון בשבת שחל בו יוהכ"פ נתבטל לגמרי מ"ע זו דעונג שבת. וא"כ האוכל כזית אינו רק עובר עבירה גם לר"ל בלי שום עשיית מצוה כלל וכלל.. והנה גבי שבת לענין סכ"נ יש דעות אם דחויה הוא שבת או הותרה. אבל הכא ענין מצות אכילת שבת כשחל בו יוהכ"פ מלבד שהותרה לגמרי לבטל מ"ע זו עוד בא הציווי לעשות ההפך להתענות. א"כ לא נשאר שום ריח מצוה דאכילת כזית בשבת שחל בו יוהכ"פ כ"א בשוה ליוהכ"פ שחל באחד מימי החול וכו' עכ"ל, ועי' בזה בשו"ת הר צבי או"ח סי' קנ"ה.
ויש להוסיף ביאור בדברי הצ"צ עפ"י מה שדיבר הרבי כמה פעמים בחורף תשמ"ו אודות כשחלים ב' קדושות ביום אחד שאין הפי' שכל קדושה הו"ע בפני עצמו אלא אחד פועל על השני ונעשים לדבר אחד ממש, שכל נקודה ביום יש בו ב' הענינים, וראה משיחת ש"פ וארא ר"ח שבט סעי' ד' (ספר התועדויות תשמ"ו כרך ב' ע' 280) לגבי ראש חודש שחל בשבת שנעשים ענין אחד לא באופן שחלק מסויים ביום שייך לשבת וחלק מסויים ביום שייך לר"ח אלא שכל רגע וכל נקודה דיום זה יש בו של שבת ור"ח, ומביא ראי' לזה מיוהכ"פ שהכהן גדול צריך לעשות גם העבודות של כל יום, כמ"ש ברמב"ם הל' עבודת יוהכ"פ (פ"א ה"ב) משום דגם העבודה שבכל יום נעשה חדור בקדושת יוהכ"פ עיי"ש בארוכה, וראה לקו"ש חל"ט ע'423 במכתב כ"ה אלול תשמ"ט וזלה"ק: פעמים רבות הודגש שכאשר מזדמנים יחד שני עניינים של קדושה משפיע כל אחד מהם על משנהו ומוסיף בו הידוש. דבר זה תוקף גם באשר לראש השנה ושבת, שכאשר ראש השנה חל בשבת, באה תוספת בראש השנה,כך שהוא נעשה ראש השנה שבתי (כפי שהדבר גם בא לידי ביטוי בהלכה שביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבתאין תוקעים בשופר וכו' עכלה"ק, וכן איתא בהרבה מקומות בהשיחות.
וראה גם רמב"ם שם דכשחל יוהכ"פ בשבת גם הקרבן מוסף של שבת אינו מקריב אלא הכהן גדול, וביאר באור שמח (שם פ"ד) ע"ד הנ"ל ועפ"י המבואר בזבחים צא,א, דאיבעיא שם תדיר ומקודש איזה קודם ורוצה לפשוט מהדין דבשבת ר"ח, מוסף של שבת קודם לשל ר"ח, הרי דתדיר קודם [ופירש"י ש"מוספי ר"ח - מקודשין משל שבת דאיקרי מועד"] ודוחה הגמ' אטו ר"ח רק לדידיה אהניא ולא לשל שבת הרי ר"ח אהניא גם לשבת שמוסיף בו קדושה, נמצא דבקרבן מוסף של שבת יש בו המעלה הן מצד שהוא תדיר והן מצד שהוא מקודש ולכן הוא בא קודם, ועפי"ז -מבאר באור שמח- כיון דבקרבן מוסף של שבת יש בו גם קדושת יוהכ"פ לכן ה"ז צריך להיות רק ע"י הכהן גדול, (וראי' זו מזבחים הובא גם במכתב הנ"ל והביא הרבי ראי' זו הרבה פעמים).
דלפי זה מבואר יותר מ"ש הצ"צ כנ"ל, דאין הפירוש דיוהכ"פ שחל בשבת יש בו ב' ענינים נפרדים ובמילא יש הו"א דמצד שבת נשאר החיוב של עונג אלא דגם השבת מוחדר ביוהכ"פ שבשבת עצמו יש בו יוהכ"פ, ובמילא מובן דגם מצד השבת עצמו לא שייך חיוב עונג.
ובאור שמח שם מסיק לפי דבריו שלכן יוהכ"פ שחל להיות בשבת ויש חולה שצריך לאכול לא יקדש, כיון דגם מצד שבת אסור בו לאכול עיי"ש, וביאור הדבר דכתב בשו"ע או"ח סי' תרי"ח סעי' י' בחולה האוכל ביוהכ"פ דכשמברך ברכת המזון צריך להזכיר של יוהכ"פ ולומר יעלה ויבא, וכתב המג"א שם ס"ק י' אבל אינו מקדש כי לא תיקנו קידוש כלל ביוהכ"פ, ובהגהות רע"א שם כתב וז"ל: אפשר שזהו רק ביוהכ"פ בעלמא, כיון דקידוש יו"ט דרבנן לא תיקנו כלל קידוש ביוהכ"פ, אבל ביוהכ"פ שחל בשבת דחיוב עליו לקדש מדאורייתא כו' ממילא גם שבת זה בכלל וזה החולה חל עליו החיוב דשבת כו' עכ"ל, אבל בשו"ע אדה"ז שם סעי' י"ח כתב: "חולה שאכל ביום הכיפורים ונתיישבה דעתו בענין שיכול לברך ברכת המזון צריך להזכיר של יום הכיפורים בברכת המזון שיאמר יעלה ויבא בבונה ירושלים ואם חל בשבת יאמר ג"כ רצה אבל אינו צריך לבצוע על שתי ככרות וגם אינו צריך לקדש על היין ולא על הפת משום שלא תקנו חכמים דברים אלו ביום הכיפורים" הרי מפורש דסב"ל דאפילו כשחל בשבת לא יקדש עיי"ש, והביאור בזה י"ל כנ"ל, דכיון דקדושת יוהכ"פ חל גם על השבת נמצא דגם מצד קדושת השבת עצמו אסור לאכול בו כנ"ל, [והוא אוכל רק מצד פקו"נ בלבד], במילא לא שייך גם אז קידוש על הכוס מצד שבת.
ועי' בתוס' ברכות כו,ב, שכתבו בשם רבינו יהודא דאם אחד טעה ולא הזכיר ר"ח במנחה, לא יתפלל ערבית שתים, דלמה יתפלל עוד הרי בכל אופן לא יוכל להזכיר בערבית של ר"ח, ושמונה עשרה הרי כבר התפלל, ואח"כ כתבו דבהרי"ף לא משמע כן אלא אפי' היכא דאינו מרויח כלום מצריך להתפלל פעם אחרת עיי"ש בדבריהם, ועי' גם ברא"ש שם (פ"ד סי' ב') שכתב ג"כ כדעת רבינו יהודא, וממשיך שחכמי פרובינצ"א חולקים על זה שצריך להתפלל ערבית שתים כיון שלא יצא ידי חובתו בתפלה זו הרי זה כאילו לא התפלל כלל ולכן מתפלל ערבית שתים אף שלא יזכיר של ר"ח עיי"ש.
ובשו"ע אדה"ז סי' ק"ח סעי' י"ז הביא ב' הדעות וז"ל: טעה במנחה של שבת והתפלל י"ח ולא הזכיר של שבת אע"פ שלא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולהתפלל אם הוא נזכר מבעוד יום מ"מ אם לא נזכר עד שחשכה א"צ להתפלל ערבית שתים שהרי בערבית ג"כ לא יתפלל רק י"ח של חול כמו שהתפלל במנחה ולא ירויח כלום בתשלומין אלו ויש אומרים שכיון שלא יצא במנחה ה"ז כאלו לא התפלל כלל שצריך להתפלל ערבית שתים והדבר מוכרע ולצאת ידי ספק יתפלל הב' בתורת נדבה וא"צ לחדש בה דבר שכיון שמתפלל על הספק אין לך חידוש גדול מזה כמ"ש בסי' ק"ז וכן אם לא הזכיר יעלה ויבא במנחה של ראש חודש ובלילה אינו ראש חודש הביא ב' דעות אלו ומסיק שהדבר מוכרע ולכן יתפלל תפלת ערבית הב' בתורת נדבה וכו' עכ"ל.
ויש לבאר פלוגתא זו עפ"י הנ"ל דאי נימא שהם ב' דברים נפרדים, נמצא דתפלת שחרית של חול הוה תפלה מצ"ע אף כשלא הזכיר מעין המאורע דר"ח, ואה"נ באופן שכשיתפלל עוד הפעם צריך להזכיר מעין המאורע, כי כן תיקנו שצריך להזכיר בתפלתו מעין המאורע, אבל בדין הנ"ל דבכל אופן לא יוכל להזכיר של ר"ח בערבית לא יתפלל כיון שתפלת חול כבר התפלל, אבל אי נימא כנ"ל שנעשו לדבר אחד נמצא דגם תפלת חול הוה תפלה של ר"ח, היינו דנוסח תפלת יום זה שונה משל חול, וכשלא הזכיר שם ר"ח הרי זה כאילו לא התפלל כלל, כיון שתפלה זו של חול הוה גם של ר"ח, וזהו טעם הדיעה דמ"מ צריך להתפלל ערבית שתים כיון דזהו כמו שלא התפלל תפלת מנחה כלל ועי' בזה.
ובס' חידושי הגר"ח על הש"ס בתחילתו כתב דאפילו לפי דיעה הנ"ל דאי"צ לחזור להתפלל ערבית כיון שלא יזכיר יעלה ויבא, הנה זהו רק בנוגע להזכרת המאורע של היום אבל בנוגע לנוסח התפלה ממש לכו"ע צריך לחזור ולהתפלל, דאם משנה ממטבע שטבעו חכמים ה"ז כאילו לא התפלל ולכן כתב שם דאם לא הזכיר "טל ומטר" במנחה של ערב שבת צריך להתפלל ערבית שתים לכו"ע, אף שבכל אופן לא יזכיר טל ומטר כיון שהחסיר בגוף נוסח התפלה עיי"ש, וזהו כפי הביאור שנתבאר לעיל להדיעה דגם אם לא הזכיר מעין המאורע כאילו לא התפלל, ולפי"ז יש מקום לומר גם אם שכח לומר "המלך הקדוש" בתפלת נעילה דיוהכ"פ, צריך לכו"ע להתפלל ערבית שתים אף שבכל אופן לא יאמר המלך הקדוש, דכאן כו"ע מודים דהוה כאילו לא התפלל כיון שזהו שינוי בנוסח התפלה.
והנה בשיחת קודש ש"פ בראשית ב' תשד"מ -המשך לשמח"ת- סעי' כב (ספר התוועדיות תשד"מ כרך א' ע' 377, הובא גם בס' 'שערי המועדים' - יום הכפורים סי' ל"א) הביא הרבי מ"ש בשו"ע אדה"ז הל' יוהכ"פ (ר"ס תר"ח) דמצות עשה מן התורה להוסיף מן החול על הקודש, בין בעינוי בין באיסור מלאכה שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם כו' אין לי אלא יוהכ"פ, שבת מניין ת"ל תשבתו, יו"ט מנין ת"ל שבתכם, כל שבות שאתה שובת אתה מוסיף לה בין מלפני' ובין מלאחרי' עיי"ש. ויש לחקור בזה: כאשר יוה"כ חל בשבת - האם אפשר לחלק בין התוספת דיוהכ"פ לתוספת דשבת, היינו שבנוגע ליוה"כ מוסיף כך וכך רגעים, ובנוגע לשבת מוסיף מספר רגעים פחות מזה, או שאין לחלק ביניהם, שכאשר מקבל עליו תוס' דיוהכ"פ חל עליו גם התוס' דשבת, ונפק"מ לדברים המותרים ביוהכ"פ ואסורים בשבת - שאם נאמר שתוס' שבת יכולה להיות פחות מהתוספת דיוהכ"פ יוכל לעשותם בהפרש הזמן שבין התוס' שבת לתוס' דיוהכ"פ, ועד"ז בנוגע ליו"ט שחל להיות בשבת, האם אפשר לחלק בין תוס' שבת לתוס' יו"ט, שמוסיף מספר רגעים ביו"ט, ומספר רגעים פחות מזה לשבת, ונפק"מ כאמור בענינים המותרים ביו"ט ואסורים בשבת האם יכול לעשותם בהפרש הזמן שבין התוס' שבת לתוס' יו"ט.
וממשיך לבאר שם שזה תלוי בגדר הדין ד"תוס' מן החול אל הקודש", האם הפירוש שהוא ענין פרטי שחל עליו קדושה ממועד זה, כגון אם מקבל עליו תוס' ביוהכ"פ, הפירוש הוא שיש אז הגדר דיוהכ"פ וכו' דאי נימא כן שייך לחלק ביניהם שיקבל אחד ולא השני , אבל אי נימא דתוספות הוא ענין כללי שמוסיף מן החול אל הקודש בכללות אז לא שייך לחלק עיי"ש. (וצוין שם ללקו"ש חי"ט ע' 58 בענין זה)
ולכאורה קשה דאי נימא דשייך לקבל קדושה אחת בלי השני', א"כ כשחל יוהכ"פ בשבת הרי יכול לקבל על עצמו רק תוס' שבת בלבד בזמן מוקדם, ולקדש אז ולאכול כזית פת באופן שיצא ידי חובתו בסעודת שבת, לפי הדיעה דאפשר לקיים מצות סעודת שבת גם בזמן התוס', (ראה שו"ע אדה"ז סי' רס"ז סעי' ג') וכשיגמור יקבל עליו תוס' יוהכ"פ, ומדלא מצינו שעושים כן הרי מוכח בפשטות דאי אפשר לחלק ביניהם?
אבל לפי הנ"ל מ"ש הצ"צ ניחא, די"ל דבאמת אפשר לומר שאפשר לקבל עליו תוס' שבת בלי תוס' יוהכ"פ ומ"מ אין מקדשים ואוכלים בזמן התוס' כי כל הקיום שבזה הוא מצד שבת עצמו, וכיון דבשבת עצמו ליכא שום חיוב במילא ליכא שום קיום גם בזמן התוס'.
ועי' גם ב'גליוני הש"ס' להג"ר יוסף ענגל יומא פא,ב, שחקר ג"כ בשאלה זו אם אפשר לקבל תוס' שבת בלי יוהכ"פ וכו' או אי אפשר לחלק בניהם והביא להוכיח שיש לחלק ביניהם ממ"ש בס' תניא רבתי דיוהכ"פ שחל בשבת אוכלים מבעוד יום ואין מקדשין מבעוד יום כו' כיון שצריך להפסיק מבעוד יום, ותמה הגרי"ע דמה שייך לקדש מבעוד יום הרי אם יקבל עליו תוס' שבת במילא חל עליו תוס' יוהכ"פ ואסור לו לאכול ולשתות כו', ומוכיח מזה דבאמת אפשר לקבל תוס' שבת בלי יוהכ"פ, ומ"מ לא יקדש, ומבאר דבריו משום שכל הקיום ששייך בזמן התוס' שהוא טפל להעיקר הוא רק כששייך קיום בזמן העיקר, אבל באופן שאינו שייך הקיום בזמן העיקר מצד התענית, אינו שייך גם בזמן התוס' וזהו כוונתו של התניא רבתי דכיון שצריך להפסיק מבעוד יום ואינו שייך קיום בזמן העיקר במילא אינו שייך גם בזמן התוס'.
ולכאורה לפי מה שביאר הרבי כנ"ל שב' הענינים חדורים זה בזה, דשבת חדור ביוהכ"פ ויוהכ"פ בשבת, צריך לומר דאי אפשר לחלק ביניהם לקבל רק אחד מהם בלבד כיון שהם נעשים לדבר אחד, אבל יש לדחות שכל זה הוא לאחר שב' הדברים כבר חלו בפועל, אבל לכתחילה אפשר שיוכל לקבל רק אחת מהם, ואין הזמן גרמא להאריך עוד. ע"כ