E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

[p-tag]אמירת בפ"נ ובפ"נ רק בשליח להולכה [/p-tag]

יום ה' ב' אלול
גיטין
אמירת בפ"נ ובפ"נ רק בשליח להולכה
הרב גערליצקי, בית מדרש אהלי תורה

- המשך -

נתבאר בסוף שיעור א' דאפילו אם נפרש כוונת רש"י בע"ב שכתב בד"ה ורבנן הוא דאצריכו: "למיחש למלתא משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד כגון שנכתב לשם א' מבני עירו ששמו כשמו ושמה כשמה ונמלך מלגרש", דהיינו דאנן חיישינן שהי' שלא לשמה כדפירש הפנ"י, וא"כ לא שייך לומר סברת הר"ן דבשליח לקבלה אי"צ לומר בפ"נ שהרי הבעל לא יבוא לערער, כיון דמ"מ יש חשש דילן שאינו לשמה, מ"מ יש לתרץ עפ"י ביאור החתס סופר דלאחר דמסיק דרבה אית ליה לרבא גם רש"י מודה שהוא רק משום ערעור בעל ולא שהוא חשש בעצם, ולכן א"ש למה כתב רש"י במתניתין דבשליח קבלה אין צריך דזה קאי לפי המסקנא עיי"ש בהשיעור, והקשה ע"ז הרה"ת הנעלה וכו' ר' שלמה הלוי שליט"א הורביץ דאכתי תקשי דא"כ למה לא קאמר הגמ' בע"ב שיש נפק"מ בין רבה לרבא אם שליח לקבלה צריך לומר בפ"נ או לא, דלרבא לא צריך כיון דליכא ערעור משא"כ לרבה, ואף דלפי המסקנא אינו כן כפי שנת', אבל הרי חילוקי הגמ' בע"ב קאי לפני שידע דרבה אית ליה דרבא כמבואר בדף ד,ב, דלכן קאמר שם דלפי המסקנא סמי מכאן החילוק ביניהם במדינה למדינה בארץ ישראל עיי"ש, וא"כ גם כאן הי' צריך לומר חילוק זה? ומוכח דגם לפי ההו"א גם לרבה בשליח לקבלה אין צריך לומר ולא כפי שנת', לכן י"ל כפי שנת' דגם רש"י מתכוון דרבנן אצריכו למיחש וכו' רק אם יבוא הבעל לערער שלא הי' לשמה דאז נאמין לו וכו' אבל אינו חשש בעצם, וכדהובא הוכחה לזה מלשון הר"ן דקאמר כמו ש"י ומ"מ אמר שזהו רק משום ערעור הבעל.

והנה מצינו בדין זה טעם אחר כמ"ש במהר"ם שיף כאן שביאר הטעם דבשליח לקבלה איצ"ל בפ"נ דרק בשליח להולכה דא"י הוא מקום נתינת הגט צ"ל בפ"נ משא"כ בשליח לקבלה דבא"י ליכא נתינת הגט כי כבר נתגרשה בחו"ל ליכא דין דאמירת בפ"נ עיי"ש ובפנ"י, ועי' גם ברש"י כד,א, ד"ה איגרשה לה [דאיירי כנ"ל אודות האשה עצמה שהביא גיטה שנתגרשה בחו"ל ופירש דבודאי אינה צריכה לומר בפ"נ דזהו המקור דשליח לקבלה אי"צ לומר בפ"נ] וז"ל: ואי בעיא למיקליה לגט מגורשת היא ואינה צריכה להביאו בפנינו אלא לראי' בעלמא ולמה לה לומר בפ"נ הא לאו שליח היא, עכ"ל, דמשמע מזה בפשטות דבפ"נ הוא רק בשעת נתינת הגט ולא אח"כ, דהרי רש"י לא ביאר כלום אודות דשם לא שייך ערעור הבעל כדביאר הר"ן .

ויש לבאר זה, דהנה מבואר במתניתין דבא"י איצ"ל בפ"נ ואף דאין כאן קיום הגט, מותרת להנשא, אף דבדיני ממונות מבואר בתוס' ובראשונים דבי"ד יטענו מזוייף כשמוציא השטר שלא בפניו כו', כאן מתירין לה להנשא, והתוס' ביאר הטעם דמשום עיגונא אקילו בה רבנן, אבל הר"ן לקמן (דף ז' מדפי הרי"ף) בד"ה ואין אלו, "לפי שאין האשה ממונו של בעל אלא ברשות עצמה היא להנשא ואנן לא מנעינן לה" היינו דבדיני ממונות בכדי להוציא ממון מחזקתו צריך בירור גמור, ולכן אין הולכין בממון אחר הרוב, דרוב אינו מספיק להוציא ממון מחזקתו, משא"כ באיסור והיתר אזלינן בתר רוב, ולכן כשבא אחד עם שטר שאינו מקויים אף שיש חזקה דלא חציף איניש לזייף שטר וכו', אין זה מספיק להוציא ממון מחזקתו ולכן טענינן מזוייף וצריך קיום דוקא, משא"כ בגט אשה דאין האשה ממון הבעל שהוא מוחזק בה אלא הוא דין של איסור והיתר אם היא אשת איש או לא, כאן לא טענינן מזוייף ומספיק החזקה בלבד דאין מזייפין שטרות וכו', ולכן לא מנעינן לה מלהנשא אף דלא נתקיים הגט.

ועי' גם ברמב"ם הל' גירושין פ"ז הכ"ד דסבירא ליה כן, שהאריך בדין כשאשה באה עם גט שאינו מקויים ואומרת שנתגרשה מכבר מתירין אותה להנשא ואין חוששין שהגט מזוייף, ודומה להמביא גט בא"י דמעמידים הגט בחזקת כשרות ותנשא בו ומסיים ג"כ "שאין דיני האיסורין כדיני ממונות", והביאור בזה הוא כנ"ל (עי' מגיד משנה שם) דבדיני ממונות בכדי להוציא ממון מחזקתו צריך בירור גמור, ולכן כשבא אחד עם שטר שאינו מקויים אף שיש חזקה דלא חציף איניש לזייף שטר וכו', אין זה מספיק להוציא ממון מחזקתו ולכן טענינן מזוייף וצריך קיום דוקא, משא"כ בגט אשה דאין האשה ממון הבעל שהוא מוחזק בה אלא הוא דין של איסור והיתר אם היא אשת איש או לא, כאן לא טענינן מזוייף ומספיק החזקה בלבד דאין מזייפין שטרות וכו', ולכן לא מנעינן לה מלהנשא אף דלא נתקיים הגט.

והמגיד משנה שם הביא ראי' לזה מהדין דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דחזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה כו', (כתובות כב,ב) אף דבממונות אינו כן, דאין להוציא ממון ע"י חזקה כזה, הרי מוכח דאין דיני האיסורין כדיני ממונות, ויש לפרש כוונת המגיד משנה דכוונתו למ"ש הרמב"ם בהל' אישות פט"ז הכ"ו שכשאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וגובה עיקר כתובתה ולא תוספת כתובה, היינו דחזקה זו מועיל רק בדיני איסור והיתר שמתירין אותה להנשא, ועי"ז גובה גם עיקר כתובתה שהוא חלק מההיתר נישואין (עי' מגיד משנה שם) שכן כותב לה כשתנשאי לאחר תגבה עיקר כתובתה, נמצא דעיקר כתובה תלוי בהיתר הנישואין, משא"כ תוס' כתובה שהוא דיני ממונות אין חזקה זו מועילה, הרי מוכח בזה שיש חילוק בין דיני ממונות לדין גירושין, דחזקה זו דאין אשה מעיזה מועילה רק לגבי גירושין ולא להוציא ממון של תוס' כתובה.

ונראה דזהו גם דעת רש"י למה בא"י תנשא אפילו בלי קיום (ולא כתוס' משום עיגונא) דבמשנה בד"ה יתקיים כתב: "ואם אין עליו עוררים מסתמא כשר", דסב"ל כביאור הר"ן והרמב"ם דלכן לא טענינן מזוייף, דמעמידים על החזקה שהוא כשר, דרש"י לא הזכיר כלום דמשום עיגונא אקילו כו'.

היוצא מכל זה דמדינא אין צריך כלל לחשוש להגט שלא נתיר את האשה וכו', אלא דמ"מ תיקנו חכמים תקנה מיוחדת דאם אין עדים מצויין לקיימו וכו' ויכול הבעל לערער שצריך לומר בפני נכתב בכדי שלא יוכל לערער.

והנה יש לפרש חשש זה דערעור הבעל בב' אופנים: א) דמשום חשש זה פסלו חכמים עכשיו בלי אמירת בפ"נ גוף הגט דדיינינן כאילו כבר בא וערער. ב) דאין כאן שום פסול וחסרון בגוף הגט והוא רק חשש על העתיד שמא יבוא לערער ואז יפסול אותו.

וי"ל דהר"ן סב"ל דמשום חשש דערעור יש פסול בגוף הגט וכדמשמע מלשונו שם :"דכל היכא דליכא למיחש לערעור דבעל אין האשה צריכה לקיומו של גט" דמשמע דבמקום חשש ערעור צריך הגט עצמו קיום, ולכן סב"ל להר"ן דאילו יצוייר דגם באשה עצמה או בשליח לקבלה שכבר נתגרשה במדה"י הי' חשש ערעור לא היתה מותרת להנשא כיון שיש כאן חסרון בגוף הגט, ולכן הוצרך הר"ן לבאר הטעם דכאן ליכא חשש ערעור כלל, אבל בדעת מהר"ם שיף הנ"ל וברש"י י"ל דאפילו כשיש חשש ערעור אין כאן חסרון בגוף הגט והוא רק חשש מצד העתיד, ובמילא י"ל דסבירא להו דהא דתיקנו רבנן דין בפ"נ משום חשש ערעור, ה"ז רק דין שתיקנו במעשה הגירושין בלבד, דמעשה הגירושין צריך להיות באופן כזה שלא יבוא הבעל אח"כ לערער, אבל כשמעשה הגירושין כבר היתה כמו באשה שבאה עם גיטה או בשליח לקבלה שם לא תיקנו כלום אודות חשש ערעור דלעתיד, וכיון דהגט מצ"ע בחזקת כשרות כנ"ל מותרת להנשא ועי' בזה.

ויש בזה שיטת אחרת והוא דעת הראב"ד (הל' גירושין פי"ב ה"ב, וכן בהל' עבדים פ"ו ה"ז) דסב"ל דגם האשה עצמה שהביאה גיטה ממדינת הים אסורה להנשא בלי קיום עיי"ש, (ועי' בשו"ת הריב"ש סי' שפ"ה שביאר דשיטת הראב"ד היא רק כשבאה ממדינת הים שיש חשש ערעור ואין עדים מצויין לקיימו וכו' ולא בא"י, ולפי"ז לא קשה עליו מהדין דמשנתינו דהמביא גט בא"י מותרת להנשא בלי קיום), ועיי"ש בהשגת הראב"ד בהל' עבדים שמפרש הגמ' לקמן כד,א, אשה מכי מטיא גיטה לידה איגרשה לה דכוונת הגמ' היא וא"כ צריך קיום גמור ע"י ב' עדים ולא מספיק אמירת בפ"נ, דאמירת בפ"נ שיועיל תיקנו רק בשליח המביא גט דבעת נתינת הגט מידק דייק ולכן נאמן בעצמו, משא"כ באשה שכבר נתגרשה בחו"ל ואינה שליח לא מספיק בפ"נ אלא בעינן קיום גמור עיי"ש, ולכן סב"ל שאשה עצמה צריכה קיום.

ונראה דשיטת הראב"ד היא כדעת התוס' הכא, שהתוס' לא חילקו בין גט לממונות כנ"ל, אלא ביארו הטעם דבא"י תנשא מיד דמשום עיגונא אקילו אבל לולי הקולא המיוחדת משום עיגונא היתה צריכה קיום כמו שהוא בכל שטרות, דכשבא אחד בשטר שאינו מקויים שלא בפני הנתבע טוענים מזוייף וצריך קיום, וסב"ל להראב"ד דקולא זו היתה רק בא"י דעדים מצויים לקיימו וכו' משא"כ בגט המובא ממדינת הים לא"י ואין עדים מצויים לקיימו לא הקילו כלום, והוה כמו בכל שטרות שצריך קיום, ולכן סב"ל גם הכא בהאשה עצמה דבעינן קיום גמור, כי הנאמנות של עד אחד באמירת בפ"נ הוא רק בשליח בלבד בעת הנתינה כמבואר לקמן בסוגיין, ולפי"ז י"ל דלשיטת הראב"ד גם שליח לקבלה ג"כ יצטרך קיום גמור, כיון דמיד אחר קבלתו שוב אינו שליח ואינו נאמן לומר בפ"נ בלבד, (וכמ"ש בחי' החת"ס) וכפי שהוא לגבי אשה, ונמצא דגם להראב"ד לא איירי המשנה בשליח לקבלה, אלא מטעם אחר משום דשם בעי קיום גמור.

פלוגתת ר"ת והר"י במשנתינו

בתוד"ה ואשקלון, כדאי לבאר דבריהם דבפירוש המשנה ישנם ב' שיטות ופליגי ביסוד התקנה שתיקנו חכמים דין בפנ"כ בחו"ל ומחו"ל לא"י וכו' אבל בארץ ישראל עצמו אי"צ: א) דתלוי לפי גבולות וקדושת הארץ דמה שהוא א"י ממש ודאי אין צריך, (ע"ד שמצינו בהל' זרעים דתלוי בקדושת הארץ), ב) שלא תיקנו לפי הגבולות וכו' אלא רק במקום עיקר הישוב של ישראל.

שיטת ר"ת: היא כאופן הא' דבארץ ישראל עצמו לכו"ע אין צריך לומר בפ"נ, ולפי הת"ק אפילו מחו"ל הסמוכות להגבול כרקם וחגר וכו' אין צריך לומר, ורק רחוקות מגבולי ארץ ישראל צריך לומר, ור"ג מוסיף גם אלו שבחו"ל הסמוכות לא"י, ור"א מוסיף אפילו מובלעות בכדי שלא לחלוק במדינת הים, ולכן הי' קשה לר"ת מכל הני מקומות שהרי הם ארץ ישראל, [כיון דלשיטתו בארץ ישראל עצמו לא פליגי] והקשה מאשקלון דמצינו ביהושע שכבשוהו? ותירץ דעולי בבל לא כבשוה, וכוונתו דהרי קיימ"ל דקדושה ראשונה של יהושע בארץ ישראל קידשה רק לשעתה, אבל כשגלו בטל הקדושה, משא"כ קדושה שני' שהיתה ע"י עזרא קידשה לשעתה ולעולם (וכמ"ש הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ"ו הט"ז דקדושה הראשונה נתבטל אחר חורבן בית ראשון וז"ל: אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם [בזמן חורבן בית ראשון] בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואע"פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה עכ"ל וראה לקו"ש חט"ו פ' לך ה' בביאור כל זה), ונמצא דבזמן המשנה הי' דינו כחו"ל דנפקעה קדושתה במילא לא היו דרים ושם ולא גמירי ולא שכיחי, ועי' גם בחי' הריטב"א כאן.

ואח"כ הקשה מרקם וחגר דמבואר בספרי שנכבשה גם בכיבוש שני? ותירץ דתרי רקם וחגר היו, דרקם וחגר של א"י הוא ארץ פלשתים בצד מערב, והמשנה מדבר ברקם וחגר אחר שהוא חו"ל לצד מזרח, ואח"כ הקשה מעכו דמוכח שנתקדש גם בכיבוש שני כיון דר' אבא הי' מנשק כיפי דעכו, אלמא דבזמנו הי' זה קדוש בקדושת הארץ, והוסיפו להביא ראי' ממפטרו רבנן וכו' דאסור לצאת מא"י, [וכוונתם דמהא דר' אבא יש לדחות דאף אי נימא שלא הי' קדוש אז, מ"מ הי' שם חביבות הארץ וכו' וע"ד המבואר בלקו"ש חט"ו פ' תולדות וחכ"ה פ' ויצא בנוגע ליצחק שלא יצא מא"י, וכן מלאכי א"י לא יצאו לחו"ל בסוף פ' ויצא, דאף שלא נתקדשה עדיין א"י, דרק בזמן יהושע נתקדשה מ"מ יש שם חביבות וקדושה למעלה וכו' עיי"ש, וכ"כ בחי' הריטב"א] אבל מהך דאמרינן דאסור לצאת מעכו לחו"ל מוכח דבודאי נתקדשה בקדושת עזרא, וא"כ קשה דלמה אמרינן הכא דהוה חו"ל וצריך לומר בפ"נ? ותירץ דעכו חציה בא"י וחציה בחו"ל, ומתניתין מיירי רק בחציה של חו"ל, ולכן לפי ר"ג ורבי יהודא צריך לומר בפ"נ, אבל עכו של א"י באמת אין צריך, ור"מ החולק רק בעכו של חו"ל שהוא כא"י לגיטין ואינו חולק ברקם וכו', נראה טעמו דכיון דחציה של עיר זה א"י, גם החלק של חו"ל נגרר אחריו.

אמנם הר"י הקשה על שיטת ר"ת, דלדידיה דנים הכא אודות הגבולות של ארץ ישראל א"כ איך פשיט ק"ו דאם בעכו אין צריך בפ"נ כ"ש כפר סיסאי, דילמא עכו שאני שהיא עצמה חציה של העיר בארץ ישראל לכן גם חלק השני של חו"ל נגרר אחריו, משא"כ כפר סיסאי דהוה כפר של חו"ל לעצמה? עוד קשה דלפי"ז נמצא דכשר"מ אומר עכו כא"י לגיטין הרי איירי אודות עכו של חו"ל כיון דבזה איירי רבי יהודא א"כ איך פשיט לפי ר"מ דאם מוכר עבדו לעכו יצא לחירות כ"ש סוריא, הרי י"ל דסוריא דהוה ארץ ישראל ממש דכיבוש יחיד שמיה כיבוש לא יצא לחירות, משא"כ עכו של חו"ל דהוה חו"ל ממש יצא לחירות?

ב) שיטת הר"י: ולכן חולק הר"י וסב"ל דרקם ואשקלון ועכו וכו' הם ארץ ישראל ממש ונכבשו גם בכיבוש עזרא, אלא שרחוקות מעיקר הישוב, וסב"ל דלענין בפ"נ אינו נוגע אם הוא ארץ ישראל או לא, אלא אם הוא קרוב לעיקר הישוב או לא, דת"ק סב"ל אפילו ברקם וכו' שהוא רחוק מעיקר הישוב איצ"ל, משא"כ ר"ג סב"ל דכיון שהוא רחוק מעיקר הישוב במילא אין עדים מצויין לקיימו ואין בקיאין לשמה וכו'.

נמצא דנקודת החילוק בין ר"ת והר"י הוא דלפי ר"ת נוגע כאן גבולות ארץ ישראל, משא"כ לפי הר"י נוגע רק אם קרוב או רחוק מעיקר הישוב בארץ ישראל, ולפי הר"י דרבי יהודא איירי גם בעכו של א"י, נמצא דגם ר"מ איירי בזה דלגיטין אין לעבדים לא, ובמילא לא קשה מסוריא דשפיר עביד ק"ו דמה עכו שהיא א"י ממש מ"מ יצא לחירות כיון שהוא רחוק מעיקר הישוב כ"ש סוריא דמרחקא טובא, (ועי' מהרש"א), וכן לא קשה מכפר סיסאי כיון דלפי הר"י אינו נוגע הגבולים אלא רחוק או קרוב לעיקר הישוב, וכפר סיסאי ודאי קרוב יותר לעיקר הישוב מעכו אעפ"י דכפר סיסאי הוה חו"ל כו' כפי שביארו התוס', משא"כ לפי ר"ת אי אפשר לתרץ כן כיון דלדידיה נוגע רק הגבולים, ועכו שחציה של עיר זה הוא א"י ממש אפשר לומר דמסתבר יותר לרבי מאיר לפוטרו לומר בפ"נ מכפר סיסאי שהוא כפר חו"ל בפ"ע כנ"ל.

[ועי' בחי' הרשב"א שכתב לפי הר"י דרק בעכו של א"י פוטר ר"מ משא"כ בחציה של חו"ל, ולכאורה כן משמע גם מדברי התוס' כאן שהקשו: "אע"ג דעכו היא עצמה בארץ ישראל וכפר סיסאי וכו'" ולכאורה מהו קושייתם הרי אפשר דלמד הק"ו מחציה של חו"ל וכפי שהקשה הרש"ש? אבל אי נימא כהרשב"א א"ש כיון דרק בחציה של א"י אין צריך לומר, אבל אולי אפ"ל דכוונת התוס' להקשות אפילו מחציה של חו"ל דכיון דעיר זו עצמה חציה בא"י מקשים מהו הק"ו, ויל"ע].

ועי' רש"ש ועוד שהקשו לשיטת הר"י דבגמ' לקמן ד,א קרי בהדיא לרקם וכו' סמוכות ואיך אפ"ל להר"י שהן רחוקות? ויש לפרש לפי הר"י דהת"ק אומר "מדינת הים" וכוונתו רק עיירות אלו הדומים למדה"י שהם רחוקות מאד מעיקר הישוב כמו העיירות שבמדינת הים, אבל אם אינן רחוקות כ"כ מעיקר הישוב איצ"ל בפ"נ, (ונמצא דמ"ש התוס' בד"ה ממדינת הים שייך גם לפי הר"י) ואתי ר"ג לומר דאפילו אם הן סמוכות יותר ממדינת הים ואינם רחוקות מאד מעיקר הישוב, כמו רקם וכו' שרחוקות סתם מעיקר הישוב ג"כ צ"ל בפ"נ, ובמילא א"ש קושיית הרש"ש דבגמ' קרי להו סמוכות כיון דכלפי מדה"י של הת"ק ה"ה סמוכות יותר, ולאידך גיסא הטעם דצ"ל בפ"נ הוא משום שלפועל הן רחוקות מעיקר הישוב, אבל לדברי שניהם צ"ל בפ"נ רק ברחוקות מעיקר הישוב ואינו תלוי אם הוא א"י או חו"ל, העיקר הוא אם סמוכות לעיקר הישוב וכו', ובמילא לשיטתם בכפר לודים כיון שהן מובלעות וסמוכות מאד ודאי איצ"ל בפ"נ, וע"ז חולק ר"א דאף שהן סמוכות ומובלעות צ"ל בפ"נ.

ואח"כ הקשו התוס' לפי הר"י למה מעכו לעכו יצא לחירות, היינו דבשלמא לר"ת דדינו של ר"מ דלעבדים לא, ויצא לחירות קאי רק על חלק של חו"ל, מובן בפשטות למה אם מכרו מעכו של א"י לעכו דחו"ל יצא לחירות, אבל להר"י דגם אם מוכרו מא"י עצמה לעכו של א"י יצא לחירות, א"כ למה אם מכרו מעכו של א"י לעכו של חו"ל יצא לחירות, הלא זהו כמוכרו בחו"ל עצמו ממקום למקום?

ויש שביארו כוונת תירוצם שישנם ב' דינים: א) יציאה מקדושת א"י לחו"ל ב) יציאה ממקום של ישיבות ויר"ש וכו', וכדאיתא בכתובות קיא,א, אמר רב יהודה אמר שמואל: כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות. ופירש"י: כך אסור לצאת מבבל - לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד, (וראה לקו"ש חי"ח פ' מסעי בארוכה בביאור דין זה,) ונמצא דכשמכרו מא"י לעכו של ארץ ישראל שהוא רחוק מן הישוב עבר על דין הב',ולכן קנסוהו חכמים שיוצא לחירות, ואם מכרו מעכו לעכו יצא לחירות משום דבזה הפקיעו מקדושת הארץ.

ולכאורה יש להסתפק בדעת רש"י אי סב"ל כר"ת או כהר"י, ועי' מהרמ"ש וית' אי"ה.