ב"ק דף ו, ב "ת"ר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב לגבות לנזקין אלא מן העידית וק"ו להקדש. ור' ישמעאל אכל שמינה משלם שמינה אכל כחושה משלם שמינה...".

ובתוד"ה "ורבי ישמעאל" כותב, וז"ל: "וא"ת אמאי טעי טפי בדברי ר' ישמעאל לומר שאם אכל כחושה משלם שמינה יותר מדברי ר' עקיבא, דלמא ר' עקיבא קאמר נמי שאם אכל ערוגה כחושה משלם ערוגה שמינה שבשדותיו. וי"ל, לפיכך טעה בדברי רבי ישמעאל טפי, משום דקאמר רבי עקיבא לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית, משמע ששמע מר' ישמעאל שבא הכתוב לחייב יותר ממה שהזיק כגון דאם אכל כחושה משלם שמינה".

והנה, ב'מהר"ם שיף' על אתר, מקשה על תוס' זה, וז"ל: "לשונם אינו מדוקדק לי, דמנ"ל לומר לר"ע הכי, עד שנקשה אבל כחושה וכו', ולסברתם הו"ל להקשות דלמא ר"י קאמר נמי שאם אכל כחושה אינו משלם אלא כחושה, וק"ל. ובעיקר קושייתם היה נראה דלא קשה מידי, דפשיטא דברייתא משמע דר"י מפרש הפסוק באיכות התשלומין שישלם כאילו היה שדה הניזק מיטב, אבל לא במהות התשלומין ויכול לשלם לו קרקע זיבורית, ור"ע אמר לא בא הכתוב לאיכות התשלומין, אלא שיהיה הגבייה מן העידית ויתן לו עידית בפרעון כפי שיעור נזקו, ולא אסיק אדעתיה דבניזק ומזיק פליגי, כיון דר"ע סיים מן העידית דמזיק משמע דעיקר הפלוגתא אם יגבה מן העידית, וק"ל".

וכזה הקשה ה'תפארת שמואל', ומסיים; "ולדעתי היא קושיא גדולה על התוס' וצ"ע". והיינו, שבתחילה הוא מקשה על לשון התוס', שמשמע מלשונם דעיקר שאלתם היא, מדוע לא מקשה הגמ' גם בשיטת ר"ע שאכל כחושה משלם שמינה, ורק טעי ברבי ישמעאל. וע"ז הקשה המהרמ"ש, שאיפכא מסתברא, דהתוס' היו צריכים להקשות על הלימוד בשיטת ר"י, שמהי ההו"א שאכל כחושה משלם שמינה? ולאח"ז מקשה על עצם קושייתם בשיטת ר"י, שמלשון ר"י "מיטב שדהו של ניזק" משמע, שמדבר על איכות התשלומין - שצריך להיות לעולם כמיטב של ניזק ולא על מהות התשלומין, משא"כ מלשון ר"ע יגבה מעידית וכו' משמע שהוא מדבר על מהות שצריך להיות התשלומין מן העידית וכו'?

והנה, אולי אפשר לבאר כוונת התוס' (עכ"פ בדוחק), בהקדים שאלה כללית על הסוגיא. שלכאורה מהי ההו"א של הגמ' ללמוד בדברי ר"י שאומר "מיטב שדהו של ניזק", שגם באכל כחושה לעולם צריך לשלם שמינה, ועד כדי כך שאפי' לאחרי הדחי', אכל כחושה משלם שמינה, מנסה הגמ' לתרץ כרב אידי בר אבין שאכל ערוגה בין הערוגות, וכו'. ולכאורה כל הקס"ד של אכל כחושה משלם שמינה, אינה מובנת כלל. וצריך לפרש זאת אם שזה משום קנס, או שזה משום משום שצריך לשלם הדבר עצמו, וכמובא באחרונים.

וא"כ מהו הס"ד דגמ', היינו, מה היה הכרח הגמ' ללמוד הברייתא באופן זה, שבשביל כך נדחקת הגמ' לפרש כך. ובפרט אם יכול לפרש שיטת ר"י באופן אחר ופשוט (וכמסקנת הגמ'), שחולקין אם בשל ניזק או בשל מזיק שיימינן העידית. ואע"פ שכ' המהרמ"ש לעיל, שזהו פשטות הברייתא, מ"מ לכאורה אינו מובן יסוד זה בסברא כלל, וגם אי"ז מוכרח מלשון הברייתא, ולמה דוחקת הגמ' כולי' האי למוקמי הברייתא כך.

ואולי אפשר לבאר בזה, דכתיב (שמות כב, ד) "כי יבער איש שדה או כרם ושילח את בעירה וביער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם". שמשמע מפשטות הלשון דפסוק זה, שהגדר של תשלומי מיטב, אינו רק כאשר אין לו כסף או שאם רוצה יכול לשלם מקרקע שאז צריך לשלם ממיטב, אלא שכאשר "יבעיר איש שדה או כרם וכו' מיטב שדהו וכו' ישלם", היינו, שזה גדר באיכות התשלומין, שצריכים להיות לעולם מיטב שדהו ישלם, וזהו פשטות הפסוק. וא"כ, כאשר ישנה ברייתא "ת"ר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק", בפשטות פירושה הוא, שצריך לשלם לעולם כמיטב של ניזק, וזהו הגדר של תשלומין בנזקין, ואפי' אכלה כחושה משלם שמינה, וזה היה הסברא בהו"א של הגמ'.

וע"ז מקשה תוס', שא"כ שזהו ההו"א של הגמ', למה טעי רק ברבי ישמעאל ולא ברבי עקיבא, לכאורה מצד אותו סברא, היה צריך ללמוד זאת גם בר"ע. ולא כמו שהקשה המהרמ"ש (לעיל) - דהלשון של תוס' אינו מדוקדק, שאדרבה היה לו לשאול באופן הפכי שמהו ההו"א בסברת רבי ישמעאל, אלא להיפך, שדברי התוס' ברורים ומדוקדקים כלעיל, שלומד שהסברא בהו"א היא מפשטות הלשון בפסוק.

ולפי"ז קשה, למה לא טעי בדברי ר"ע ג"כ, וע"ז מתרץ התוס', משום דקאמר ר"ע "לא בא הכתוב אלא לגבות", ומשמע שבא להקל ולחלוק על דברי ר"י. ותוס' לא מוכיח את זה מהתיבות "לגבות או עידית" וכו' שאי"ז הכרח כלל, שיכול להיות שהדין אכלה כחושה משלם שמינה, ומ"מ, שייך "גבייה" ו"עידית" בהשמינה וכו'.

ואי משום הא, בוודאי גם בר"ע היה ההו"א דאכלה כחושה משלם שמינה מצד משמעות פשטות הלשון בפסוק, ורק משום שמוכח מדבריו שבא להקל, לכן לומדת הגמ' שדבריו באו על מהות התשלומין ולא על האיכות. ולא כמו שהקשה המהרמ"ש ו'תפארת שמואל' על התוס'.

והיינו, ששתי השאלות של המהרמ"ש תלוייות זו בזו, דזה שמקשה שהלשון אינו מדוקדק, הוא מפני שחשב שקושיית תוס' היא רק מהו הקס"ד של הגמ' בשיטת ר"י, ולפי"ז הקשה גם קושיא השניה שלכאורה מפשטות הברייתא משמע כן, אבל לפי מה שנתבאר לעיל, שלא זה היה כוונת התוס', אלא להיפך, שהקושיא - למה לא טעי גם בדברי ר"ע, היא מפני שזהו לכאורה משמעות הפסוק. וע"ז אינו מספיק התירוץ דפשטות הברייתא, כי לא מוכח מאף לשון נגד זה, ואפשר להסביר גם שיטת ר"ע כך. ורק התירוץ הוא משום שמוכח מלשונו שבא להקל (כמו שמתרץ התוס'), ודו"ק כל הנ"ל בדרך אפשר.