בשוע"ר הל' תלמוד תורה פ"א ה"א: "בן חמש שנים דהיינו בשנה חמישית שאז מלמדו לקרות תורה שבכתב . . ה' שנים בלימוד כל המקרא . . ואחר כך ה' שנים בלימוד המשניות . . ואחר כך ה' שנים בתלמוד". וא"כ יוצא שסיום תקופה זו של הלימודים היא בתחלת שנת עשרים.

ועוד מבואר בקו"א רפ"ג: "לפירש"י והרע"ב סוף פ"ה דאבות בפירוש הראשון ובן כ' לרדוף אחרי מזונותיו, הרי הקצבה מפורשת במשנה ה' שנים משנה וה' שנים תלמוד". יוצא לנו אם כן, שגם האמור באבות "בן עשרים לרדוף" היינו בתחלת עשרים.

וראה גם רשימות גליון נה עמ': "אלא דצריך ישוב הא דבן כ' לרדוף, די"א שהוא בן עונשין למעלה, וא"כ הוא בגמר כ' שנה . . וכן בן כ' למכור בנכסי אביו, כ' שנה דלוים". והיינו שמקשה, שלפי הפירוש שבן עשרים לרדוף היינו שנעשה בן עונשין, א"כ בודאי שבן עשרים היינו בגמר עשרים שנה. אמנם לפי פסק רבנו בהל' תלמוד תורה, בודאי הפירוש הוא בתחלת שנת עשרים. והיינו כפירוש הראשון שברש"י ורע"ב לרדוף אחרי מזונותיו, וכמובא לעיל מהקו"א.

אמנם צ"ע מהאמור לקמן פ"ג ה"א: "בימיהם שהיו לומדים עם הנערים מבן עשר שנים ואילך חמש שנים משנה וחמש שנים תלמוד שהם הטעמים בדרך קצרה, אם לא היה נושא כשעבר עליו עשרים שנה היה עובר על מצות עשה של תורה פרו ורבו, ותחלת זמנה הוא מבן שמונה עשרה כי גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג' שנים בלי טרדה גדולה כל כך בטרם יוליד בנים הרבה".

ומבאר ע"ז באג"ק ח"א עמ' ריב: "ומ"ש שם "ב' או ג' שנים", י"ל דלצדדין קתני, ואליבי דשני הפירושים בבן י"ח אם הוא י"ח שלמות (תוד"ה בר כתובות נ, א) או בתחלת י"ח (רמב"ם הל' אישות מפ"ו ה"ב, ועייג"כ טושו"ע אה"ע סי' א ס"ג ונ"כ)".

שלפי פירוש זה מפורש כאן לכאורה, שסיום ה"חמש שנים תלמוד" הן בגמר כ' שנים שלימות. ואיך יתאים זה עם מה שהובא לעיל?

ובאמת מקדים וכותב כאן "אם לא היה נושא כשעבר עליו עשרים שנה היה עובר על מצות עשה של תורה פרו ורבו". ואף שהמקור לזה הוא בקידושין (כט, ב), ושם כתוב: "כיון שהגיע כ' ולא נשא", והיה אפשר לפרש דהיינו שהגיע תחלת שנת עשרים, הרי מפורש ברמב"ם הל' אישות פט"ו ה"ב: "וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה", וכן מעתיק רבנו בהל' ת"ת שלו, שלשון זה פירושו שעברה שנת העשרים.

ולכאורה היה מקום לחלק ולומר, שמה שאמרו כיון שעברו עליו עשרים שנה כו' (שבזה מיירי בפ"ג ה"א) היינו בעשרים שלימות, אבל מה שאמרו בן עשרים לרדוף היינו בתחלת עשרים, כשסיים את חמש שנים תלמוד (שבזה מיירי בפ"א ה"א).

אמנם ממה שכתב בפ"ג: "וחמש שנים תלמוד כו' כשעברו עליו עשרים שנה", נראה לכאורה שזמן הלימוד חמש שנים תלמוד מסתיים כשעברו עליו עשרים שנה. וגם ממה שמפרש באג"ק, שמ"ש "אחר הנישואין יוכל ללמוד שתים או שלוש שנים" היינו שתי שנים מי"ח שלימות ושלוש שנים מתחלת שנת י"ח, נראה לכאורה שלימוד חמש שנים תלמוד מסתיים כשמלאו לו עשרים שנה שלימות. ועדיין צ"ע בכל זה.

בשוע"ר הל' תלמוד תורה פ"ד ה"ה: "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת שלימה בכל תפלת י"ח משלש תפלות שבכל יום ושעה אחת שלימה קודם כל תפלה ושעה אחת שלימה אחר כל תפלה ונמצא שוהין ט' שעות ביום ולא היו חוששין לביטול תורה אף שתלמוד תורה כנגד כולם . . מצות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה היא גדולה ממצות ת"ת וקודמת אליה".

ובה"ו מוסיף וכותב: "אך מכל מקום גם חסידים הראשונים לא היו רשאים להשהות כל כך בתפלה אלא מפני שלמדו כבר תחלה כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה וקיימו ידיעת התורה . . רק שמצות תלמוד תורה היא והגית בו יומם ולילה וכנגד מצוה זו שקולה מצות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה אמיתית ליפטר ממצוה זו כדין כל העוסק במצוה פטור מהמצוה אבל לא כנגד מצות ידיעת התורה וליפטר ממנה ח"ו".

ושוב מאריך בביאור ההלכה, ומסיים: "מצות והגית בו יומם ולילה שהותרה מכללה במה שנאמר ואספת דגנך וגו' אמרה תורה הנהג בהן מנהג דרך ארץ . . שהיא חיי הגוף וכ"ש וק"ו כשעוסק בחיי נפש לדבקה בה' חיים".

הרי לנו כאן ג' טעמים שהדביקות באהבה ויראה בתפלה דוחים מצות והגית (אחר שכבר למד כל התורה): א) שמצות הדביקות גדולה ממצות ת"ת וקודמת אליה. ב) שהעוסק במצוה פטור מהמצוה. ג) ששאני מצות והגית שהותרה מכלל אצל הנהג בהם מנהג דרך ארץ. ודורש הדבר הסבר מדוע זקוקים אנו לשלושה טעמים אלו. וראה הערות וציונים 11/א; 35/א.

ב. לאידך גיסא מבואר כאן, שבתחלת לימודו של אדם, אין הדבקות בתפלה דוחה את מצות ידיעת התורה, וגם בזה אנו רואים שני טעמים:

לעיל ה"ב מבואר הטעם: "ואין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה שקול כנגד כל המצות כולם שהתלמוד מביא לידי מעשה . . לכך הוא שקול כנגד כל המצות כולן ולפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום".

וכן נתבאר לעיל פ"ג ה"א: "לא ישא אשה עד שילמוד תחלה תורה שבעל פה כולה . . ואח"כ ישא אשה . . נדחית מפני לימוד זה מצוה רבה של פריה ורביה אף שהיא גדולה מכל המצות . . כי היא נדחית מפני מצות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצות".

אמנם בקו"א פ"ג (במהדורה החדשה, ד"ה ומכל מקום) מביא מהרמב"ם (הל' אישות פט"ו ה"ב), שביאר טעם הלכה זו: "הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה". ועוד מוסיף ומדגיש שם (ד"ה אבל מ"ש): "דאל"כ במה יפטר ממצות עשה דאורייתא, אם לא כמ"ש הרמב"ם שהעוסק במצוה פטור כו'".

ג. גם טעון הדבר הסבר, איך זה שרבנו מביא את הטעם של כל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת, הן לענין ידיעת התורה שדוחה שאר המצות, והן לענין מצוות דביקות אהבה ויראה בתפלה שדוחה מצות והגית גו'.

והנה מצינו מבואר בשוע"ר סי' תמד סי"ח: "אם גם המצוה היא של תורה הרי שניהם שקולין ואיזה שירצה יעשה שכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת". ולפי זה היה צריך להיות גם כאן שאיזה מהן שירצה יעשה, בין בידיעת התורה ובין במצות והגית, ומדוע מחלק ביניהם, ובשניהם כותב הטעם של כל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת!?

ד. אמנם כד דייקינן שפיר נראה ששני הטעמים האמורים כאן, במצות תלמוד תורה שדוחה מצות פריה ורביה, הן בדיוק רב, ובכל מקום נתבאר הטעם השייך לו:

להלכה זו שלעולם ילמוד אדם ואח"כ ישא אשה, כותב הרמב"ם הטעם, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואינו מסתפק בטעם זה גרידא, שהרי בזה אמרינן איזה מהן שירצה יעשה, ולכן מוסיף הרמב"ם וכותב "וכל שכן בתלמוד תורה", דהיינו שעיקר הטעם הוא כיון שתלמוד תורה שקולה כנגד כל המצות, כמבואר במשנה פאה פ"א מ"א. וכן ביאר הלכה זו רבנו בהל' ת"ת שלו פ"ג ה"א ובפ"ד ה"ב.

ויתירה מזו מבואר בפ"ג ה"א, שמצות פרו ורבו היא מצוה רבה שגדולה מכל המצות, והיא היתה צריכה לדחות גם את מצות תלמוד תורה. ומה שלימוד וידיעת התורה דוחה אותה הוא רק מטעם שמצות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצות.

אמנם בקו"א מביא רבנו את הטעם של העוסק במצוה כו', כמובא ברמב"ם, והיינו כדי להוכיח מזה שלא כדברי הבית שמואל (סי' א ס"ק ה), הסובר שלימוד התורה דוחה נישואין גם במקום שיכול לקיים שניהם, כגון שהוא מתפרנס מאחרים ואינו זקוק לעסוק בפרנסה. ע"ז מוכיח רבנו, שבלא הטעם של העוסק במצוה כו' לא היתה נדחית מצות פרו ורבו, והיינו דוקא במקום שאי אפשר לקיים שניהם.

ה. אמנם כל זה הוא רק בתחלת לימודו, שאזי הלימוד מביא לידי מעשה ושקול כנגד כל המצוות, כמבואר בפ"ג ה"ב. ואפילו אם עוסק בקדשים וטהרות, כמבואר בפ"ג ה"ג. אמנם אחר שכבר למד כל התורה וזוכר אותה, ולומד עתה לקיום מצות והגית בה יומם ולילה, אין הלימוד שקול כנגד כל המצות ואינו דוחה אותן.

חילוק זה נתבאר באריכות גדולה בקו"א פ"ג, שמביא חילוק זה מהתוס' קידושין מ, ב סד"ה תלמוד ומנחות סד, ב ד"ה ארור, ועוד מוכיח כן מהסוגיות בברכות לה, ב ובמנחות צט, ב. ובהל' ת"ת בפנים מביא רבנו חילוק זה בקצרה בפ"ד ה"ו. ונרמז גם בפ"ג ה"א (שהרי רק מצות ידיעת התורה דוחה מצות פריה ורביה, משא"כ מצות והגית – אחר שלמד כבר כל התורה).

וכיון שמצות והגית אינו שקול כנגד כל המצות, לכן דינה כשאר המצות, שאומרים בהן העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת, כמבואר בפ"ד ה"ו. והיינו שאיזה מהן שירצה יעשה, כמבואר בסי' תלד סי"ח. וכך הוא גם במצות דבקות אהבה ויראה בתפלה ומצות והגית גו', שאיזה מהן שירצה יעשה.

ו. אח"כ מוסיף רבנו וכותב בפ"ד ה"ו, שתכלית היראה ואהבה היא קיום המצות, ולכן מצוה זו של הדבקות באהבה ויראה בתפלה אינה יכולה לדחות שום מצוה, אפילו לא מצות והגית גו'. ומה שאנו רואים שהיא דוחה מצות והגית גו', מסיים רבנו ומוסיף עוד טעם, כיון שמצות והגית גו' "הותרה מכללה" כשצריך לפרנסה, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, ולכן הותרה מכללה אף לענין הדבקות באהבה ויראה בתפלה, כמבואר בסוף פ"ד ה"ו.