ברמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ג: "בימי המלך המשיח, כשתתישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתיחסו כולם על פיו ברוה"ק שתנוח עליו, שנאמר וישב מצרף ומטהר וגו', ובני לוי מטהר תחילה ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינם מיוחסים לישראל, הרי הוא אומר ויאמר התרשתא להם וגו' עד עמוד כהן לאורים ולתומים, הנה למדת שברוה"ק מיחסין המוחזקין ומודיעין המיוחס וכו'".

והנה בס' מעשי למלך (הל' ביאת המקדש פ"ו הי"א אות ג') הקשה דכיון דמבואר ברמב"ם שם דבי"ד הגדול הי' יושבין בלשכת הגזית ועיקר מעשיהן התדיר שהיו יושבין ודנין את הכהונה ובודקין הכהנים ביוחסין וכו', וכיון דקיימ"ל דלא בשמים היא דכל מה שצריך בי"ד אין לנו לעשות רק עפ"י בי"ד ולא עפ"י נביא וא"כ איך יתייחסו כולם על פיו של משיח ברוח הקודש שתנוח עליו?

ותירץ דזה שהיו בי"ד הגדול דנים בזה, ה"ז לקבל עדות אם יצא איזה ערעור או קול לכן היו צריכים לדון עפ"י חוקי התורה, אבל מה שיהי' לעתיד ע"י משיח לא יהא אלא גילוי מילתא בעלמא מי הוא המיוחס, והוא רק הודעה במציאות, ובמילי דמציאות שפיר עושים עפ"י נביא דבכגון דא לא אמרינן לא בשמים היא עיי"ש.

יחוס ברוה"ק אם מועיל אח"כ לגבי עונשין

ולפי דבריו יש להעיר בהנוגע לדינים שאפשר להסתעף אח"כ עי"ז שנתברר המציאות ברוה"ק, כגון כשאמר שזה כהן ואח"כ קידש אשה גרושה אם אפשר לחייבו עי"ז מלקות או לא, דהנה כתב הרמב"ם בפיהמ"ש (סנהדרין פ"ו מ"ג) וז"ל: ודע שהריגת יהושע לעכן היתה הוראת שעה לפי שתורתנו האמיתית אינה מחייבת מיתה על החוטא בהודאתו בעצמו ולא בנבואת הנביא שיאמר שעשה זה המעשה, ועי' גם רמב"ם הל' סנהדרין סוף פי"ח, ועי' יומא עא,א, לגבי ה"מן", תניא אידך גד שמגיד להם לישראל אי בן תשע לראשון או בן ז' לאחרון עיי"ש, והקשה בס' תוס' יוהכ"פ שם וז"ל: ומיהו קצת תימא איך ספק זה דבן ט' לראשון שהוא ספק לכמה ענינים חמורים כגון אם הכה את אביו שחייב סקילה ולענין ערות אשת אביו, היו פוסקים אותו ספק ע"י עומר של מן שנמצא בבית ראשון או השני? והלא אפילו נביא גמור שיאמר אני ידעתי בנבואה שפלוני הרג את הנפש או חילל שבת או בענין הספיקות פלוני הוא בן פלוני מסתברא שלא יעשו על פיו כי עפ"י שנים עדים יקום דבר, ודוגמא לזה בענין ספיקות התורה לא יוכל הנביא לומר נאמר לו בנבואה שכך הלכה וה"ז נביא השקר ויחנק וכו' (כמ"ש ברמב"ם הל' יסודי התורה פ"ט ה"ד) ואין הולכין אחר נביא שיאמר בענין ספק בן ז' לראשון פלוני הוא בן פלוני כו' עכ"ל [וא"כ איך שייך לסמוך על המן] ומתרץ דמכח ההוכחות וההלכות הי' פוסק הדין מרע"ה אם הוא בן ז' לראשון או בן ט' לשני כו' והיו מפקפקים בדין ההוא, ולהוציא מלבם עשה להם אות ומופת של עומר כו' עיי"ש. נמצא דסב"ל למהרלב"ח דבירור הנביא המציאות אינו מועיל אח"כ לגבי עונשי התורה וכו', ולכן פירש שהיו מבררים המציאות עפ"י ההלכה אם הוא בן ט' לראשון וכו' אלא שהמן הי' האות ומופת שכן הוא באמת, ועי' גם שו"ת יביע אומר ח"א סי' מ"א בענין זה.

אבל עי' בס' ברכי יוסף להחיד"א או"ח סי' ל"ב ס"ק ד' וכן בספרו שם הגדולים ח"א אות רכ"ד שהביא דברי התויוהכ"פ הנ"ל וחולק עליו, דאה"נ שאין הנביא יכול לפסוק דין עפ"י נבואה כמ"ש הרמב"ם בהדיא, אבל בנוגע לברר מציאות שפיר הוא נאמן עפ"י נבואה, ובס' מהר"ץ חיות תורת נביאים פ"ב האריך בענינים אלו והעלה ג"כ שהנביא נאמן לברר המציאות, כמו בתרומה שמסופקים בה אם נטמאה או לא דקאמר בפסחים יג,א, אם יבוא אליהו ויברר שלא נטמאה היא טהורה, וכן בבשר קדשים שהסיחו דעת ממנו אמרו שאם יבוא אליהו ויטהרנה שומעין לו (שם לד,א) וכן במעוברת הזקוקה ליבם אמרו שאם יבוא אליהו ויאמר שהעובר הוא נפל הרי היא בת חליצה ויבום (יבמות לה,ב), וכן כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה אם יבוא אליהו ויאמר על אחד מהם שהוא העבד סומכין עליו (גיטין מב,ב) וכן בבשר שנתעלם מן העין כשיאמר אליהו שהבשר אינו של נכרים הוא כשר (תוס' חולין ה,א, ד"ה על פי), ועד"ז בעוד כמה מקומות, וכן יכול לברר טבעיות של דברים כמו הקובע סעודתו על היין אם זה נקרא קביעות סעודה לענין ברכת המזון (ברכות לה,ב) או טבע של עורו של דג טהור אם יש בו זוהמא או לא לענין אם כשר לכתוב עליו תפילין (שבת קח,א) ועוד, משום דלענין בירור המציאות בודאי נאמן ועושים מעשים עפ"י נבואתו, וממשיך דאף דאם בא הנביא ואמר נודע לי עפ"י נבואה שפלוני הרג את הנפש או חילל את השבת דאין הורגין עפ"י הנביא אע"ג דאין זה אלא בירור דברים, מפני דשאני לענין עונש שכתבה התורה דעפ"י שנים עדים יקום דבר כו' וביותר תראה מ"ש הרמב"ם בסהמ"צ (מל"ת ר"צ) דקרא ונקי וצדיק אל תהרוג מורה לנו דאסור לדון ע"פ אומדנא אפילו קרובה יותר לאמת כו' וגזה"כ הוא ע"פ שנים עדים יקום דבר כו', הנה זהו דוקא באם באו דברי הנביא להיות גומרין דין ע"י אמירתו דלא מהני לענין עונש, אבל אם הי' אמירת הנביא בתחילה על ענין מה שאינו נוגע לענין עונש מלקות ומיתה אז אפילו אם נצמח מזה אח"כ עונש מיתה כמו בנדון הספק בן ט' לראשון כו' דתחילת הבירור הי' על ענין דיני ממונות בודאי אף אם אח"כ נצמח מזה עונש מיתה לא גרע מעד אחד דג"כ אינו נאמן מן התורה לענין עונש, ומ"מ פסק הרמב"ם בפט"ז מהל' סנהדרין ה"ו דהאיסור בעד אחד יוחזק [דעד אחד נאמן באיסורין] ואם בא אח"כ ואכלו לוקה מן התורה עכתו"ד, ועי' גם מהר"ץ חיות יומא שם ובס' בית מאיר אהעה"ז סי' ע"ז וצלעות הבית שם ובס' פרדס יוסף תצוה כו,כא, ובכ"מ. ועי' גם מל"מ הל' אישות פ"ט ה"ו שמחלק ג"כ בין ספיקא דדינא לספיקא דמציאות. וראה רשימות חוברת צ"ה וקמ"ו בענין זה (וראה הערות וביאורים גליון תשל"א ע' 16).

נמצא מכל זה בנוגע לעניננו לפי ביאורו של המעשי למלך, דלכאורה יש נפק"מ לגבי עונשין שאפשר להסתעף אח"כ, דלפי שיטת המהרלב"ח אין זה מועיל, משא"כ לשיטת הברכי יוסף והמהר"ץ חיות הרי זה מועיל.

ומצינו ביאור אחר בזה בס' בגדי כהונה (ע' שכ"ג) שעמד ג"כ על שאלה הנ"ל, והביא רמב"ם הנ"ל בהל' ביאת המקדש שזהו חובתו של בי"ד הגדול וכו', ותירץ דשאני רוח הקודש השורה על מלך המשיח כיון שכתוב במעלותיו (ישעי' יא,ב~ג): "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו' והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח ושפט בצדק דלים וגו'", ומפרש לה בסנהדרין צג,ב, דמורח ודאין, ופירש"י שמריח באדם ושופט ויודע מי החייב שנאמר "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח" ואפילו הכי "ושפט בצדק דלים" כגון ע"י הרחה עיי"ש, וכיון שרוה"ק השורה על מלך המשיח יסודתו על אדני המשפט לכן ניתן לו הכח לבירור משפחות וייחוסן עיי"ש.

דלפי דבריו נמצא דפעולתו של משיח בהתייחסות הוא מצד המשפט שיש בו, ודומה לפעולת בי"ד הגדול, ונמצא לפי"ז דלכו"ע הרי זה מועיל גם לגבי שאר הדינים המסתעפים אח"כ (וראה צ"פ הל' יסוה"ת פ"ט ה"ד במ"ש שהרמב"ם לשיטתו אזיל בסוף הל' מלכים וב'העמק עיון' שם).

אלא דלכאורה זה גופא צריך ביאור דאיך שייך להיות מורח ודאין והרי עפ"י תורה צריכים לדון עפ"י עדים והתראה דוקא וכו'?

מורח ודאין איך זה מועיל בד"ת

וכבר כתב בזה הרבי באגרות קודש ח"ד (ע' קפ"א) שמוכיח דמעלת המלוכה של משיח גדולה מכל המלכים ממשה ושלמה. וזלה"ק: אבל במדריגת מלך - הרי אמרו דמשיח מורה ודאין (סנהדרין צ"ג,ב ועשו מעשה ע"פ זה, עיי"ש) דאפילו למ"ד דבמלכים קם כמשה והיינו שלמה, לא הורשה לדון אלא עפ"י עדים וכו', ופשיטא דמורח ודאין הוא מדין מלך ולא מדין נביא דאין נביא שופט. עכלה"ק. (ראה ר"ה כא,ב, בקש קהלת למצוא דברי חפץ (קהלת יב,י) ביקש קהלת לדון דינין שלא בעדים ושלא בהתראה, יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת ע"פ שנים עדים וגו', ועיי"ש דזה קאי למ"ד דבמלכים קם, ששלמה הי' כמשה, ומ"מ מבואר שהוצרך לדון עפ"י עדים, וכיון דמשיח אי"צ לזה דהרי מורח ודאין הרי מוכח מזה שמלכותו של משיח הוא למעלה גם משלמה ומשה).

ועי' גם בשו"ת צ"פ סי' ש"כ בסופו (מובא בצ"פ סנהדרין שם) שכתב: דמשיח צדקינו יהא יכול לדון בגדר המלך לא בגדר דין הסנהדרין ע"י אומדנא, וזה ר"ל הך דסנהדרין צג,ב, מורח ודאין, וגדר קיסר בדף צח,ב, עיי"ש, אך כ"ז בהדין מלך לא ח"ו ע"י סנהדרין, כי הד"ת הוא נצחי לא ישתנה אפילו אות אחת וכו' ושלמה המלך רצה לדון בזה ג"כ כדין המלך ולא הניחו אותו, עכ"ד. וראה בשיחת קודש פ' שמיני תשכ"ג בתחילתו (והעירני לזה הרה"ת הנעלה והחשוב וכו' ר' מיכאל שי' זעליגסאהן) שהביא זה הרבי בשם הצ"פ.

אבל לכאורה צריך ביאור, שהרי המלך מותר לו לענוש שלא עפ"י דין תורה בלי עדים והתראה אם השעה צריכה לכך כמ"ש ברמב"ם פ"ג ה"י, ועכצ"ל דהא שביקש שלמה שיוכל לדון בלי עדים וכו' הוא באופן תמידי גם בלי צורך השעה אף שאינו נוגע להנהגת המלוכה בתיקון המדינה, וע"ז אמרו לו שצריך עדים וכו' דוקא, וא"כ מהו הביאור לגבי מלך משיח דכיון דהמלוכה שלו הוא באופן נעלה יותר, לכן מצד דין מלך שבו אי"צ לדון דיני התורה עפ"י עדים וכו', אלא מורח ודאין, דמה שייך כאן דין מלך דמחמת זה יכול לפסוק תמיד דיני התורה עי"ז דמורח ודאין?

מלכותו של משיח גבוה יותר

ואולי אפ"ל בזה עפ"י מה שמבואר בלקו"ש חכ"ג פ' פינחס (ג) דבכל הדורות הנה הענין דמלך, ונשיא בתורה, הם ב' סוגי שררה שונים שאינם סותרים זה את זה, ולא שייך לומר בזה שיש חסרון משום דבר אחד לדור ולא שני דברים, כי נשיא הסנהדרין אינו באותו הדרגא של מלך שאין על גביו אלא ה' אלקיו, ונשיאותו של הנשיא אינו בסוג כזה, ורק אצל משה ויהושע שנשיאותם בתורה הי' באופן נעלה יותר כדרגת המלך לכן שם לא הי' שייך שיהיו ב' שררות נפרדות מלך ונשיא דאז ה"ז שני דברים לדור, ומבאר שם בנוגע ליהושע שלכן נתמנה ע"י סמיכה ולא ע"י משיחה משום שכל המלוכה שלו היתה תוצאה מנשיאותו בתורה, דמלכות יהושע עיקרה ע"י נשיאותו בתורה עיי"ש בארוכה.

ולפי"ז אולי יש לבאר גם בנוגע למלך המשיח, שיהי' מלך ונשיא ביחד (ראה לקו"ש חל"ה פ' ויגש ג' וחי"ט ע' 170 ובכ"מ), הנה י"ל דגדלותו ונשיאותו בתורה יפעול בדין מלך שבו, (כפי שנתבאר לגבי משה ויהושע) שמחמת זה אין למעלה ממנו במלוכה, וכמבואר במכתב הנ"ל דלע"ל ישפיע משיח פנימיות התורה גם להאבות מרע"ה ואהרן וכו', ומ"ש הרמב"ם שיהי' קרוב למשה ה"ז בנוגע לנבואה עיי"ש, ובס' שערי גאולה (ימות המשיח) סי' י"ד נדפסו כמה אג"ק בענין זה, ומבאר דמה שלא קם כמשה הוא בנוגע למעלת הנבואה, אבל בנוגע למלכות ותורה י"ל שמעלתו גדולה יותר, ובפרט תורתו של משיח שהו"ע דישקני מנשיקות פיהו עיי"ש.

ולכן י"ל דכיון שגדלותו במלוכה נובע גם מגדלותו בתורה, ובמילא הרי זה פועל שמצד דין מלך שבו יוכל להיות מורח ודאין תמיד בדיני תורה. כיון שהם ענין אחד ממש. (אלא דבהערה 59 שם נסתפק בנוגע למלך המשיח אם צריך סמיכה כביהושע או משיחה עיי"ש).

שלמה המלך האם דן בעדים והתראה

ויש להוסיף בענין זה עוד במ"ש באגרות קודש ח"ב ע' ל' וזלה"ק: ולהעיר -דרך אגב- שבזח"ב עח,א, שהביא שם בלקו"ת איתא דגם שלמה דן בלי עדים והתראה וכן הוא בשהש"ר בתחלתו, ובש"ס דילן (ר"ה כא,ב) ובתרגום משמע דלא ס"ל כך, עכלה"ק.

וז"ל הזוהר עה"פ ואתה תחזה וגו': כה"ג ידע שלמה מלכא, ידע בכורסייה דרוח קודשא שריא עליה, דכל מאן דקריב לכורסייה דחילו ואימתא נפיל עליה ובי הוה דאין דינא בלא סהדין בגין דדיוקנין הוו בכורסייה וכל מאן דמקרב בשיקרא מכשכשא ההוא דיוקנא והוה ידע שלמה מלכא דבשקרא קאתי, בגין כך אימתא דכורסייה הוה נפיל על כלא וכלהו אשתכחו זכאין קמיה, מלכא משיחא בריחא וכו' ותלת אלין דנו עלמא בלא סהדין והתראה כו' עכ"ל, וזהו מה שהקשה הרבי דבגמ' ר"ה הנ"ל מבואר להיפך, וראה גם מדרש שוח"ט מזמור ע"ב וכן בילקוט שמעוני (רמז תת"ה) ששלמה הי' דן בלי התראה ועדים.

וכבר עמד על קושיא זו החיד"א בס' מדבר קדמות (מערכת ש' אות י"ט) וכתב שמצא בגליון הזהר מאחד שהקשה שזה היפך מ"ש בגמ' ר"ה, ותירץ החיד"א דכוונת הזהר דמחמת יראה הי' מודה החייב אמיתו של דבר, ונמצא שדן בלא עדים מצד שהי' מודה לא מצד רוה"ק או נבואה כמו שביקש, וכ"כ בס' דבש לפי מערכת ש' אות מ"א. ובס' פני דוד פ' בשלח אות י"ח בסופו, וכעי"ז כתב בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' קל"ג בביאור תרגום יונתן סו"פ שופטים גבי עגלה ערופה דמיד נפקין נחיל דמורנין מגו פרתא דעגלתא נגדין ואזלין עד אתרא דקטולא תמן, וסלקין עלוי ואחדין בי דינא יתיה ודיינין יתיה כו', וקשה וכי ידונו בי"ד ע"י המורנין? ומתרץ שהי' הרוצח מודה עי"ז עיי"ש, וראה בס' ישבב סופר סנהדרין שם שכתב עד"ז גם גבי משיח דמורח ודאין עיי"ש.

ועי' גם בערוך לנר ר"ה שם שתירץ קושיא זו באופן אחר, שהזהר סב"ל כלשון ראשון בר"ה שם שביקש שלמה להיות כמשה וע"ז יצאת בת קול ואמרה לו כתוב יושר דברי אמת ולא קם כנביא וגו', ולפי לשון זה מה ששלמה הי' דן שלא בעדים ע"י רוה"ק לא יצאת בת קול למחות בידו, וראה חי' מהר"צ חיות ר"ה שם.

ועי' גם בתוס' יוהכ"פ שם שהביא הגמ' מכות כג,ב, שהופיע רוה"ק בבי"ד של שלמה דכתיב ויען המלך ויאמר מנו לה את הילד החי וכו' ויצא בת קול ואמרה היא אמו, וביאר זה לפי שיטתו הנ"ל שהי' רק הוכחה שפסק נכון, וכל זה כתבתי בחפזי ויל"ע עוד בכל זה.