הנה בנוגע לתחיית המתים מצינו דעות שונות בכ"מ, אם לאחר התחי' אמרינן "פנים חדשות באו לכאן" או דאמרינן שזהו אותו האדם ממש שלפני התחי' וכל ההלכות והדברים שחלו עליו מקודם נמשכים עכשיו כמקדם, כגון בהא דמצינו דעות בנוגע לאהרן ובניו כשיקומו בתחיית המתים אם יצטרכו משיחה מחדש או לא, וראה בס' פסקי תשובה קונטרס דברי חכמים (ע' כג), ובשו"ת רב פעלים ח"ב סוד ישרים סי' ב' בארוכה, ונקט שם בפשיטות שכל הדברים שהיו קשורים עם הגוף נפקעו אחר התחי' משום דפנים חדשות באו לכאן עיי"ש, וראה בזה גם בשו"ת יביע אומר ח"ז יו"ד סי' ל"ז, וח"ח יו"ד סי' מ', כן נת' שם שקו"ט אם יהי' מותר להנשא לאשתו אחר שנשאת לפני התחי' לשני, גם כתב בס' לב חיים ח"א סי' ל"א בנוגע לקרבנות כמו קרבן חטאת וכו' שנתחייב לפני התחי' דבודאי לא יתחייב להביאם אחר התחי' כיון שפנים חדשות באו לכאן, וכ"כ החיד"א בסו"ס פני דוד, כן נפק"מ לענין קרבן הגר אם יתחייב להביא קרבנו אחר התחי', וכן לגבי מצות כיבוד אב ואם שהאדר"ת ז"ל העיר בסוף ספר 'אמונת התחי' די"ל דפנים חדשות באו לכאן ולא יהי' חיוב כלל, ועוד כמה דברים שאכמ"ל, ועי' מהרש"א בחדא"ג נדה סט,ב, בד"ה הג' דנקט בנוגע לתחיית המתים דהגוף הוה בריה חדשה דגוף הראשון כבר נתעכל, וברשימות חוברת קכ"ט לשונו של הרבי הוא: "דאין כאן פנים חדשות כלל", ובלקו"ש חי"ח פ' חוקת ב' (סעי' י"א) איתא לגבי ההוספה של הגוף ד"פנים חדשות באו לכאן", וכבר נת' בזה בארוכה בגליונות הקודמות, (גליון | תת"ו, תתל"א, תתל"ה, תתמ"ט, תת"ס).

ובכללות הענין נת' שם, עפ"י מ"ש בלקו"ש חי"ח שם סעי' י שכתב דבאופן התחי' של תחיית המתים אפשר לומר בב' אופנים: א) עס וועט עפעס בלייבן אין גוף פון זיין ערשטער מציאות, נאר צו דעם וועט צוקומען תוספת והתחדשות אין בנין הגוף. ב) עס וועט זיין אין א אופן פון התחדשות הגוף בכל הפרטים עס וועט גארניט בלייבן פון גוף ממציאותו הראשונה, ובסעי' יב ממשיך דבאופן התחי' מצינו ב' דעות: א) כדאיתא במדרש רבה וזהר וכו' שהתחי' תהי' מעצם לוז שמתקיים ואינו נפסד כלל, וע"ז כתיב "יחיו מתיך" ולא "יברא", כי אופן התחי' תהי' לא ע"י בריאת גוף חדש אלא שגוף הראשון יהי' נבנה מעצם לוז, ובהערה 69 מציין לכ"מ שמבואר כן. ב) כדאיתא בפרקי דר"א פל"ד: "איני משתייר מן הגוף אלא כמלא תרווד רקב והוא מתערב בעפר הארץ כשאור שהוא מתערב בעיסה וכו'".

ובהערה 75 כתב דלפי זה שהפרקי דר"א חולק על דעה הראשונה שנבנה מעצם לוז אלא סב"ל שנשאר כמלא תרווד רקב, דהיינו שנעשה גוף שהוא מציאות חדשה, יומתק מה שממשיך בפרדר"א שם "ומעלה כל הגוף בלא מום" ולא כבסנהדרין צא ,ב, ושאר המקומות שצויין בהערה 72 עיי"ש, היינו דהדעות דסב"ל שהגוף נבנה מעצם לוז ואינו מציאות חדשה סב"ל לשיטתם שהגוף קם כמציאותו הראשון עם המומים שהיו לו ואח"כ יתרפא, משא"כ הפדר"א דסב"ל שנעשה מציאות חדשה סב"ל לשיטתו שקם בלי מומין, וראה גם בתשובות וביאורים סי' יא ובס' שערי הגאולה (ימות המשיח) סי' נג, רשימות שם, ולקו"ש חכ"א ע' 161, דלפי"ז י"ל דלפי השיטה שהגוף יהי' מציאות חדשה אמרינן פנים חדשות באו לכאן, משא"כ להשיטה שנבנה מציאותו הראשון, והוא אותו הגוף לא אמרינן כן , דאדרבה לאחר התחי' חלים עליו כל הדברים שהיו עליו מקודם.

והטעם דנקט הרבי שהפרקי דר"א חולק על המדרש וכו' ולא ניחא ליה לומר כה'עבוה"ק' וה'אבקת רוכל' דתרווד רקב היינו הך דעצם לוז כמ"ש בהערה 73, י"ל משום דמבואר במשנה דאהלות ריש פ"ב דמלא תרווד רקב מטמא במשא ובאוהל ולא במגע כיון שהוא עפר מפורד ואי אפשר ליגע כולו כאחד ורק במשא ובאוהל מטמא כיון דנושא כולו או מאהיל על כולו (וכמובא בהשיחה שם ובהערה 77) משא"כ העצם לוז מטמא כמגע כיון דעצם כשעורה מטמא (ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' של"ז דשקו"ט אם עצם לוז מטמא או לא דאפשר שאין בו שיעור עיי"ש, ובשו"ת הר צבי יו"ד סי' רע"ה נקט בפשיטות שמטמא וכן בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' ל"ה), הרי מוכח מזה שדיניהם חלוקים שהם ב' שיטות שונות.

עצם לוז

אמנם נראה לומר גם באופן אחר, דאפילו לפי מה דנקטינן שהתחי' תהי' מעצם לוז כמובא בב"י או"ח סעי' א' ובלבוש ונו"כ שם, מ"מ אכתי יש לבאר ב' אופנים הנ"ל אם אמרינן פנים חדשות באו לכאן או שהוא אותו הגוף.

דהנה כתב היעב"ץ בסידורו 'בית יעקב' בסדר מוצאי שבת (צויין בלקו"ש ח"ו ע' 84 הערה 31) שהראו לו מן השמים ביאור הענין דעצם לוז [ויש שקראוהו "נסכוי"] שאינו נהנה משום אכילה כ"א מסעודת מלוה מלכה ואך הוא לבדו נשאר בקבר אחרי רקבון העצמות וממנו יהי' בנין גוף האדם בתחיית המתים, ובתו"ד כתב וז"ל: שידעו חכמי האמת אחר שבעלי ההויה עלולים להפסד וכל מורכב מתפרד, אם הי' כל גופו של אדם מורכב בשוה הי' מקבל הזנה כולו כא', אז בבוא קצו יתפרד כולו אל חלקיו ולא ישאר ממנו כלום שיקבל צורת התחי' בגוף הקודם, אעפ"י שהשי"ת בעל יכולת לברוא אדם מחדש, אבל באופן כזה פנים חדשות הי' נחשב, ואין זה הגוף שסבל צער המיתה וכו', ע"כ בהכרח יש עצם קטן הנשאר בגוף שאינו תחת יד הרקבון ואינו כלה ובלה בקבר כי הוא יסוד קיים בו תחילת שורש היצירה לא נתהוה מהרכבה ומשתלשל מאב לבן ע"כ אין ההפסד שולט בו וע"כ אינו ניזון מן המזונות כדרך שאר העצמות שא"כ בהעדרם הי' נפסד כמותם כי מעת שאבדו מזונותם ואינם מושכים לחותם היו הלוך וחסור עד הפרד חלקיהם כטבע המורכב הנפסד ופושט צורתו משא"כ בזה העצם הקיים שאין צריך למזון לפי שאינו מורכב וכו' אמנם הוא נהנה מסעודה שאין בה אכילה גמורה דהיינו סעודת מוצאי שבת שהיא נאכלת על השובע ואין אוכלים אותה אכילה גמורה באופן שאין הנאה מגעת לעצמות האחרים כי אם לזה, כי לא לאכילה הוא צריך רק מכונת המצוה היא נהנית ולא מגשמיות האכילה וכו' עכ"ל, ולכן צריך התחי' להיות רק ע"י עצם זה, וראה גם בס' מטה משה ח"ד דיני סדר הבדלה בענין זה וכתב שם דעצם זה אינו נימוח ואינו נפחת ואילו יכניסו אותו באש אינו נשרף ברחיים אינו נטחן בפטיש אינו מתפוצץ (וראה מאמר נפלא מהגר"א מייזעלס שי' בקובץ היקר 'אור ישראל' גליון כ"ו בענין עצם לוז, והביא שם הרבה מקומות הדנים בזה, וראה גם ב'קונטרס תפלת כל פה' שבסו"ס 'שיח יצחק' על מסכת חגיגה, סי' קי"ג סעי' ה' בענין זה).

וברשימות חוברת ז' ביאר הרבי דכיון ד"שינוי החוזר לברייתו" אינו קונה אפילו אם הוא ע"י מעשה, וכיון דעפר אתה ואל עפר תשוב, והחיים שנעשו בהגוף הם שינוי החוזר לברייתו א"כ למה קונה שינוי זה שקם בתחיית המתים? ומבאר דזהו משום העצם לוז שאינו חוזר לברייתו שהוא קיים לעולם ולכן ממנו דוקא קם לתחיית המתים, וראה גם לקו"ש ח"ו שם ושיחת יום שמח"ת תשי"ט סעי' ט' ובכ"מ.

דבר המעמיד אם בטל

דמכל זה יוצא דרק ע"י עצם לוז אפשר להיות התחי' לבנות כל הגוף, ולפי"ז י"ל בב' אופנים: א) כיון שכל הגוף נבנה ע"י העצם לוז שהוא מגוף הראשון במילא דיינינן שכל הגוף שניתוסף הוא מציאותו של העצם לוז ז.א. שהוא גוף הראשון. ב) דאף שהוא נבנה ע"י העצם לוז ויסודו הוא גוף הראשון וגוף הראשון פועל בו, אבל מ"מ כל מה שניתוסף עליו דהוה רוב וכו' הוה פנים חדשות.

ומצינו דוגמא לב' אופנים אלו בהלכה בדין ביטול ברוב, בנוגע ל"דבר המעמיד" [כגון בהקפאת גבינה בדבר שיש לו חמיצות כגון עור של קיבה שהדבר המעמיד הוא שהעושה את הגבינה שהחלב מצ"ע לא יקפא להיעשות גבינה אם לא ישימו בו אותו דבר המעמיד] כמ"ש הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות פט"ז הכ"ו שהדין הוא בנוגע לאיסור שנתערב בהיתר דאעפ"י שאם יש בהיתר כדי לבטלו ה"ז בטל ומותר, אם הי' האיסור דבר המעמיד את ההיתר ה"ז אסור ואינו מתבטל אפילו באלף (ראה רמב"ם שם פ"ג הי"ג ופ"ט הט"ז, ושו"ע יו"ד סי' פ"ז סעי' י"א וטור שם סי' קט"ו סעי' ב' ועוד).

וראה שו"ע אדה"ז סי' תמ"ב סעי' י' שהביא דין זה דדבר המעמיד וז"ל: ולא עוד אלא שכל דבר המעמיד ה"ה חשוב כאילו הוא בעין ממש ... דכיון שמי דבש הראשון הועמד בשמרי שכר הרי הוא נעשה כולו חמץ, וכתב אח"כ דאחר הפסח כולו אסור בהנאה ואין פדיון מועיל עיי"ש, ועי' גם ברא"ש ע"ז פ"ה סי' ל' בענין זה וז"ל: ועוד דאלו שאני שאין גופי המאכל נעשה זולתי החמץ שיש בהן, וכיון שהחמץ שיש בהן הוא מכשיר המאכל הרי הן חשובין כאילו הכל חמץ עכ"ל, דמלשון זה משמע דכיון שכל מציאותו של ההיתר בא ע"י האיסור דיינינן שכל מציאותו של ההיתר הוא האיסור ולכן לא שייך בו ביטול.

אבל יש ראשונים חולקים על זה וסב"ל דגם דבר המעמיד בטל בס', (ר"ת בתשובת הרשב"א שבמרדכי חולין פ"ח אות תשל"ג, תוס' חולין צט,ב, בד"ה לא במאה ועוד), ובס' מנחת כהן ס' התערובות ח"ג פ"ג האריך בזה, וכן המהרש"ל ביש"ש (חולין פ"ח סי' ק"ו) ושם ביאר דלשיטה זו, הא דאיתא בע"ז לה,א, דדבר המעמיד לא בטל דהוה כאילו ישנו בעין, לא אמרו זה אלא בע"ז שאסורה במשהו אלא שאם האיסור בתערובות ואינו בעין לא אסרו בהנאה, לכן אמרו כל שהוא מעמיד חשוב כבעין, אבל בשאר איסורין לא אמרינן כן, ועי' ש"ך סי' פ"ז ס"ק ל"ה שהביא היש"ש, ובדגול מרבבה שם כתב דגם רש"י בחולין קטו,ב, סב"ל כשיטה זו ואכמ"ל, וראה בכ"ז באנצקלפדיה תל' כרך ו' עמוד תקנ"ט ואילך, ושם בהערה 45-46 הביא דעות אלו דסב"ל דהאיסור בדבר המעמיד הוא מן התורה, אבל רוב הפוסקים סב"ל דאינו אלא מדרבנן וכ"כ אדה"ז בקו"א שם אות ט'.

נמצא דשיטה זו סב"ל דאף שכל מציאותו של ההיתר נתהווה ע"י האיסור מ"מ לא דיינינן כאילו דבר האיסור הוא בעין, ושכל מציאות של ההיתר הוה של האיסור.

ויש להוסיף דגם להשיטות דסב"ל דדבר המעמיד אינו בטל אפילו באלף וכן נקטינן, לכאורה אין הכרח לומר דסב"ל גם דנחשב כאילו הוא כולו איסור כנ"ל, אלא דנחשב רק שהאיסור הוא בעין עי"ז שהוא המעמיד, ולכן לא שייך בו ביטול דדבר שבעין לא בטל.

ולפי ב' שיטות אלו יש לבאר גם בעניננו שכל בנין הגוף בתחיית המתים אפשר להיות ע"י "עצם לוז" דוקא כנ"ל, דבודאי לא גרע מדבר המעמיד, דלפי השיטה דעי"ז הוא נחשב לכולו איסור, נמצא דגם הכא הוה כל מציאות הגוף של עצם לוז ז.א. דהוה מציאות של גוף הראשון, ולא אמרינן דפנים חדשות באו לכאן, משא"כ לפי שיטה הב' דלא סב"ל מסברא זו י"ל גם בעניננו דאף שגוף הניתוסף מישך שייך לגוף הראשון כיון שעל ידו נבנה כל הגוף, אבל מ"מ ברוב הניתוסף אמרינן דפנים חדשות באו לכאן וההלכות וכו' של גוף הראשון נפקעו ממנו.

ואין להקשות על מה שנתבאר, דהלא מהשיחה בחי"ח משמע דרק אי נימא כהפרקי דר"א שהתתחי' תהי' ע"י "מלא תרקב רקב" אז אמרינן דהגוף הוה מציאות חדשה, ולפי מה שנת' הלא גם לפי הדיעה שהוא ע"י עצם לוז אפ"ל כן?

די"ל בפשטות שהרי שם מבאר הענין לגבי טומאה כשיחיו המתים אם יש שם טומאת מגע עי"ז שנגע בגוף הראשון או דאין כאן נגיעה דאין כאן מציאות של גוף הראשון עיי"ש, וזה שייך לומר רק אי נימא כהפרקי דר"א שהתחי' הוא ע"י רקב עפר כמבואר שם בסוף סעי' י"ב דרקב עפר אינו מטמא במגע וכו', ולכן צריך לבאר שם צד זה דאינו מטמא לפי הפרקי דר"א דוקא, אבל אכתי אפ"ל בהשקו"ט הנ"ל בנוגע להדינים שחלו על גוף הראשון אם חלים גם על גופו לאחר התחי', דאפילו לפי מה דנקטינן שהתחי' הוא ע"י עצם לוז כנ"ל דמ"מ אפ"ל בב' אופנים, ובשו"ת רב פעלים שם הביא בפשיטות שהתחי' הוא ע"י עצם לוז, ומ"מ נקט שם בפשיטות שכל הדינים שהיו עליו מקודם שהיו קשורים עם הגוף נפקעו אחר התחי', כי פנים חדשות באו לכאן עיי"ש.