בשיחת יום ב' דחג השבועות התנש"א בענין "תורה חדשה מאתי תצא" מבאר בס"ז ואילך את השינוי שיהי' בהלכות התורה לע"ל בנוגע לפלוגתות דב"ש וב"ה - דאף שבזה"ז "הלכה כב"ה", ועד ש"ב"ש במקום ב"ה אינה משנה", אבל לעתיד לבוא תהי' הלכה כב"ש - ולכאורה כיון שנפסקה הלכה כב"ה כדעת הרוב איך יתכן שינוי שתהי' הלכה כב"ש היפך הכלל ד"אחרי רבים להטות"? אך הענין הוא שההלכה כב"ש תהי' לאחרי שב"ד הגדול שבירושלים יעמדו למנין ודעת הרוב אז תהי' כב"ש.

ובהמשך הדברים שם מבאר שהטעם לזה שלעת"ל ישתנה שיקול הדעת דחכמי ישראל לנטות לדעת ב"ש - הוא "ע"פ דברי הגמרא ש"ב"ש מחדדי טפי", שמעלתם בחכמת התורה גדולה ממעלת ב"ה, אלא שבזמן הזה אין הלכה כמותם כיון שרוב חכמי ישראל שמכריעים ההלכה ע"פ דעתם לא הגיעו למעלה זו ... משא"כ לעת"ל ש"יהיו כל ישראל (ועאכו"כ אלו שיבחרו מכל ישראל לב"ד הגדול שבירושלים) חכמים גדולים", תהי' אצל רובם (ואולי אצל כולם) מעלת החכמה דב"ש ש"מחדדי טפי" ולכן יפסקו ע"פ כללי התורה כדעת ב"ש".

ונמצא לפי"ז דבאמת גם בזה"ז האמת היא כדברי ב"ש, אלא שלפועל ישנו חסרון בדעת רוב חכמי ישראל שהם לא הגיעו למדריגה הנעלית של ב"ש, ולכן ההלכה הוכרעה כדעת ב"ה שהוא בעצם דרגא פחות נעלית בלימוד התורה, וממילא לעת"ל כשחכמי ישראל יזכו גם הם למדרגה ד"מחדדי טפי" יראו שצריך לפסוק כדעת ב"ש.

ב. ולכאו' יל"ע איך כ"ז מתאים עם משארז"ל בעירובין דף יג, ב "שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה כו' יצאה ב"ק מן השמים ואמר אלו ואלו דא"ח והלכה כב"ה, וכי מאחר שאלו ואלו דא"ח מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותם מפני שנוחין ועלובין היו כו', ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם".

ולכאו' קשה "מה שייך לקבוע הלכה כב"ה מפני שנוחין ועלובין היו, שלכאורה קביעת הלכה שייך למי שהוא מחודד יותר ובר שכל גדול גדול שיוכל לבוא אל עומק הסברא יותר כו' וב"ש היו מחודדים טפי, ולזה מפני שב"ה נוחין ועלובין היו נקבעו הלכה כמותן"? (-המשך תרס"ו עמ' תכ"ב).

ומבארים בחסידות ע"ז באריכות (שם, וכ"ה בכ"מ, ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"א עמ' 115 הע' 56) דמפני הביטול שבהם היו כלים לעצמות א"ס וכיוונו אל ההלכה האמיתית כמו שהיא בבחי' אמת לאמיתו כו', ואע"ג דב"ש היו מחודדים טפי מ"מ בהחידוד לבד יכולים להגיע רק לבחי' כח הנעלם דחכמה הוא בחי' כח ההיולי העצמי דחכמה, דהיינו בחי' החכמה שבא"ס ... אבל לא יגיע עי"ז לבחי' ההעלם העצמי דא"ס שמשם שרש דהלכה כו' כ"א ע"י הביטול דוקא, כב"ה שהיו נוחין ועלובין, עי"ז דוקא זכו לכוון אל ההלכה האמיתית כו', וזהו אע"פ שאלו ואלו דא"ח דדברי שניהם הם אמת, מ"מ הלכה כב"ה דוקא שע"י הביטול שלהם זכו לבחי' אמת לאמיתו".

ומבואר מכהנ"ל דדרגת הלימוד דב"ה היא יותר נעלית מהחידוד דב"ש, וזהו הטעם שההלכה נקבעה כמותם, והיינו שאין זה מצד החסרון בחכמי הדור שלא הגיעו לדרגת ב"ש, אלא מצד שב"ה זכו בביטולם להגיע לדרגה היותר נעלית שבלימוד התורה.

ואף שמבואר בתוס' בעירובין דף ו, ב בד"ה "כאן לאחר בת קול" דזה שאצל ר' אליעזר (בב"מ דף נט, ב) לא שמעו חכמים לבת קול שאמרה שהלכה כמותו, ואצל ב"ה כן סמכו על הבת קול - "דהתם היתה כנגד רבים, והתורה אמרה אחרי רבים להטות, אבל הכא אדרבה בית הלל הוו רובא ולא הוצרכו בת קול אלא משום דבית שמאי הוו חריפי טפי", ונמצא דאצל החכמים היה מונח שדרגת הלימוד דב"ש היא יותר נעלית, ולכן אף שדעת הרוב הסכימו לדעת ב"ה חששו עדיין לקבוע הלכה כמותם, והוצרכו לבת קול מפורשת דהלכה כב"ה,

- אבל לאחרי שגילו לנו חז"ל שהא דזכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן הוא "מפני שנוחין ועלובין היו", ונת' ע"ז בדא"ח את כל הביאור הנ"ל דע"י הביטול באמת הגיעו לדרגה יותר נעלית מאשר ב"ש, וא"כ (לכאו') אליבא דאמת, אין זה מצד החסרון דחכמי הדור - אף שכך היה בפועל - אלא מצד שב"ה השיגו דרגה שלמע' מב"ש, ואיך זה מתאים עם השיחה דתנש"א?

ג. ולהעיר שבשעתו ציין הגראי"ב שי' גערליצקי (בא' הקובצים דהעו"ב) דבקונטרס דברי סופרים להגרא"ו הי"ד (סימן ה או' טז) ג"כ מבאר בענין הלכה כב"ש לעת"ל כפי שנתבאר בהשיחה, דז"ל "ונמצא כתוב בספרים שלעתיד לבוא יהיה הלכה כב"ש ונראה הטעם לזה דהא ב"ש מחדדי טפי והאמת כדבריהם אלא דבזמן הזה אין אנו יכולין לירד לסוף דעתם כו' ומשו"ה אין הלכה כב"ש דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אבל לעתיד שיקוים הכתוב ומלאה הארץ דעה יתברר שהאמת כב"ש וע"כ יהא הלכה כמותם, ומ"מ עתה אף שידוע לנו שהאמת כדבריהם אין הלכה כמותם כיון שלפי דעתנו והשגתנו שיש לנו עתה נראה יותר כדברי ב"ה".

אלא שלכאו' עליו אין כ"כ קושיא מהגמ' בעירובין הנ"ל, משום שלולא הביאור שבדא"ח (הנ"ל) היה אפשר לומר (בדוחק קצת) דמה שזכו ב"ה שתיקבע הלכה כמותן משום שנוחין ועלובין היו, הוא כעין סיבה וזכות צדדית, ולא שמצד הביטול אכן זכו להשיג בהדרגא שלמע' מדרגת ב"ש, והיינו שזה שלפועל ההלכה נקבעה כמותן אינו מכריח ד"האמת לאמיתה" היא כדבריהם, דשפיר י"ל דהאמת כדברי ב"ש אלא שמצד פחיתות הדור נקבעה ההלכה כב"ש.

אבל לפי הביאור של רבותינו נשיאנו (והובא ריבוי פעמים בשיחות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו) ד"נוחין ועלובין היו" הוא אכן טעם לזה שב"ה הגיעו לדרגה יותר נעלית מב"ש - הרי יקשה לכאו' לתווך זאת עם הביאור שבשיחה דתנש"א.

ד. עוד יש להעיר "קלאץ קשיא" בנוגע לביאור הנ"ל שבשיחה ד"לעת"ל ש"יהיו כל ישראל ... חכמים גדולים" תהי' אצל רובם (ואולי אצל כולם) מעלת החכמה דב"ש ש"מחדדי טפי", ולכן יפסקו ע"פ כללי התורה כדעת ב"ש". ולכאו' אם אצל רוב (או כל) חכמי ישראל יהי' המעלה ד"מחדדי טפי" ולכן יפסקו כב"ש - למה יגרעו ב"ה, שעדיין יחזיקו בשיטתם שבזה"ז ולא ישיגו את מעלת החכמה שיהי' אצל שאר חכמי ישראל?

ואין לומר דאז גם הם יסכימו לדעת ב"ש, דבשיחת "הלכות תושבע"פ שאינן בטלין לעולם" ה'תשנ"ב מבואר להדיא בס"ט שגם לעת"ל יחזיקו ב"ה בשיטתם הם, ע"ש היטב, ובודאי אם ישנו איזה ביאור בזה לא' מקוראי הגליון וודאי לא ימנע טוב וכו'.

ה. וכאן המקום להעיר על דברי הת' מ"מ שי' רייצעס בגליון האחרון שכדי לדחות את ראייתי מהשיחה דתנש"א הנ"ל דגם לע"ל יהיו ענינים של גזירות וסייגים בתקופה הראשונה - חידש פירוש חדש (שהוא "חידוש אמיתי" וכפתגם הידוע), בנוגע להענינים שבהם יהי' לע"ל הלכה כב"ש.

והוא קובע בפשטות שבשיחה הנ"ל "לא מדובר כלל אודות גזירות וסייגים שמטרתם להרחיק את האדם מעבירה מחמת חוסר ידיעה ושכחה כו' כמו הגזירה ד"שמא יעבירנו", מדובר שם על ענין אחר לגמרי, ענינים שיש בהם רע רוחני ופנימי... ועל זה דוקא הוא שמבואר שיתחדשו חומרות ואיסורים לע"ל, משא"כ גזירות וסייגים שכל קיומם הוא מצד שכחה וחוסר ידיעה דהאדם שפשוט שלא יהי' להם מקום אז".

וכן בהמשך דבריו חוזר על הטענה שאין לומר שבביהמ"ק השלישי יהי' הדור יותר ירוד ומזמן בית ראשון, וממילא אם הגזירה דשמא יעבירנו התחדשה בבית שני כדברי אדה"ז בלקו"ת, אזי פשוט שאין לזה מקום בזמן הביהמ"ק השלישי, ע"כ.

וכנראה ששכח שבהי"ח דבר שב"ש וב"ה יחד נמנו וגזרו עליהם (בפ"ק דשבת) ישנם לא רק ענינים שגזרו מצד "שכחה וחוסר ידיעה", אלא גם ענינים שחששו שמא יבואו לידי עבירה במזיד, וכגון הגזירה הי"ז שגזרו על פתן ושמנן ויינן של גויים והחשש הוא בפתם משום שמנם ושמנם משום יינם ויינם משום בנותיהם ובנותיהם משום עבודה זרה, וראה גם את הגזירה הי"ח בנוגע לתינוק גוי.

והרי מפורש מביא שם בהשיחה (בשוה"ג בפ' להע' 60) דברי הגמ' ע"ז לו, א - שאותם י"ח דבר "אפילו יבוא אליהו ובית דינו אין שומעין לו"?!

ו. ובכלל לא רק הגזירה ד"שמא יעבירנו" נתחדשה בבית שני אלא רוב גזירות חכמים וכדברי אדה"ז בלקו"ת, ולדבריו היות שביהמ"ק השלישי הוא יותר נעלה מבית שני שאז בדרך ממילא יש לחזור להזמן דבית ראשון וכמעט כל הדינים דרבנן יתבטלו, ולא רק דברי הרשות שאסרו חכמים, אלא אפי' מה שגזרו חכמים באופן קיום המצוה ולדוגמא שסוכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו גזירה "שמא ימשך אחר שולחנו" ולפתע בביאת משיח כ"ז יתבטל?!

ובכלל איך אפשר לפרש כן בהשיחה, דהשאלה שבשיחה היתה על אותם דינים שב"ש גזרו בזה"ז שבהם ישנם חששות שונים כולל ענינים שיבוא במזיד לידי עבירה, וע"ז היתה השאלה איך זה מתאים שלעת"ל יתחדשו גזירות בענינים כאלו שאפי' בזה"ז לא חששו, ולדבריו הביאור שבשיחה הוא שבאמת לא לזה נתכוין האריז"ל שלעת"ל יהי' הלכה כב"ש אלא ענינים וגזירות חדשים של רע רוחני ופנימי, וכמו"כ האריז"ל ראה ברוח קדשו שב"ה יחלקו על אותם גזירות שיחדשו ב"ש לע"ל, וההלכה תהי' כב"ש?! ואין להאריך בדברים המופרכים מיסודם מכל וכל.

ופשוט שהכוונה בשיחה שאותם הלכות שבזה"ז גזרו ב"ש משום חששות של "שכחה וחוסר ידיעה" או אפי' במזיד, הרי לעת"ל יתגלה איך שיש בזה גם כוונה פנימית ורוחנית כדי לשלול מרע הנעלם וכו'.

והרי עד"ז נוכל לפרש גם בגזירה ד"שמא יעבירנו", וכמו שנפרש בשאר גזירות חכמים (לא רק הגזירות דק"ש) שישארו לעת"ל שגם אם לא נראה לכאו' מקום ואותו חשש שבגינו הדבר נאסר בזה"ז, הרי עדיין יש בזה ענין פנימי ורוחני וכו', אבל לפועל גם לעת"ל יהי' אסור לקרות לאור הנר "שמא יטה" אף שלכאו' אין כאן מקום לחשש כזה (ודא"ג מה שלעת"ל לא יהי' שכחה בהלימוד שגם מזה רצה להוכיח דאין כל מקום לחששות - כמובא באגה"ק, הוא שלא ישכחו דברים שלמדו כמו בזה"ז, והחשש "שמא יטה" ו"שמא יעבירנו" הוא חשש שישכח מרוב טרדתו בהלימוד או בהמצוה שהיום הוא שבת ולא שישכח איזו הלכה, ודו"ק) וכמו שגם צדיקים גמורים אסורים לקרות בשבת לאור הנר.

וכמו"כ מה שהביא מליל פסח ע"ש בדבריו - הרי לדבריו בליל פסח שחל בשבת מותר לקרות לאור הנר, כיון שאין מקום לחששות! ופשוט שהקטע שהביא מלקו"ש ח"ז הוא בהמשך להמבואר לפנ"ז בנוגע לההמשכות בפסח שאינם נמשכים ע"י השבת כמו בר"ה וכו', ולכן אין חוששין שמא יעבירנו ובהמשך לזה מוסיף את הקטע הנ"ל ולא כענין בפ"ע ודו"ק.

ז. ומ"ש באות ד' שלא התייחסתי להמציאות שהיתה בימי בית ראשון שאז כן תקעו בשופר ומזה מוכח שגם לעת"ל יתקעו, הנה נוסף על מה שמתעלם מדבריי בזה, הרי הוא גם שוכח מה שהוא עצמו כתב בגליון תתד בסוף דבריו שיש לחלק "בין אם הגזירה לא נגזרה מלכתחילה (ביהמ"ק הראשון) לבין מקום שבו הגזירה כבר קיימת אף שבטל טעמה (ביהמ"ק השלישי)".

וכ"ז ע"פ נגלה (אלא שכבר הערתי בגליון תתה שכאן אין זה אפי' גזירה שבטל טעמה ע"ש), אך בנוגע לפנימיות הענינים הרחבתי בזה בגליון תתה בנוגע לבית ראשון וכן בגליון תתטו ביארתי בארוכה איך שלעת"ל יתגלה איך שבהעדר התקיעה ישנו ענין למעליותא שזה עדיין לא הי' בב"ר, ואמנם מעולם לא טענתי שלפי ביאור אדה"ז בלקו"ת אפשר להבין למה לא יתקעו לע"ל, אלא רק לפי הביאור המחודש שבשיחת ש"פ נצו"י תשמ"ט, ובכל אופן לא התעלמתי מזה כלל.

ח. ומ"ש באות ב שלא זכה להבין מהו החילוק בין הדוגמא שהביא מענין הכוונה בתפלה להשיחה דכ' אב תשט"ו, הנה ראשית כל גם בזה שכח שכשהביא לראשונה את הדוגמא הנ"ל כתב בגליון תתו שהיא "דוגמא קיצונית" ובינתיים זה כבר הפך אצלו למכ"ש וק"ו!

ולעצם הענין החילוק הוא פשוט: כשאומרים שתפלה בלי כוונה אינה תפילה יש לזה משמעות כפולה, דיש "אינה תפלה" במובן הלכתי שבו צריך לחזור ולהתפלל, וישנו אופן שבו משתמשים ב'שם המושאל' לומר שתפלה כזאת "אינה תפילה", וזהו מה שנתכוין רבינו באותה אגרת, ולכן כשרצו לפרש דברי רבינו במובן הפשוט להלכה השיב ע"ז בתמיהה גדולה, ועד"ז ישנו למשל ביטוי בכתבי דא"ח שטבילה בלי כוונה אינה טבילה, שגם לזה יש כמובן משמעות כפולה.

משא"כ בענין תק"ש לעת"ל כשאומרים שלעת"ל לא יתקעו אין לזה כל משמעות אחרת חוץ מהפי' הפשוט שלפועל לא יתקעו לע"ל, ואם זה היה כ"כ מופרך לדעת רבותינו נשיאינו הי' צריך להיות איזה הבהרה בענין, וע"ד שלא מסתבר שימצא שיחה שבה יאמר שהיות שבחוה"מ מניחים תפלין אז ממילא כך וכך, ואף שישנם שיטות כאלו בהלכה וקיי"ל.

וגם מ"ש באות א' שזה דוחק במאמר דתשמ"ג כמבואר למעיין - הרי אדרבה כל מעיין יוכל לראות את החילוק בין הלשון שבאותו מאמר לבין השיחות שבהם אומר שתיכף ומיד נזכה להיות בירושלים וכו' ושם נשמע תק"ש ואין בזה שמץ של דוחק, ובזה סיימתי לענות על כל פרט ופרט מטענותיו בכדי שלא ימצא במה לתלות עוד מכאן ולהבא.