א

בגליון האחרון כתב הגראי"ב שי' גערליצקי דיש לבאר הא דנחלקו הרשב"א והגליון תוס' בריש פירקין גבי ד' מחוסרי כפרה דלדעת התוס' איכא אחרינא שהתנא לא הזכיר והוא גר שלא הביא קרבנו, ומהרשב"א מבואר דס"ל דליכא אחרינא והמספר ד' הוא בדוקא ובאר ע"ז הרב הנ"ל די"ל דתליא בב' השיטות בענין גר בזה"ב שלא הביא קרבנו, דשי' הרמב"ם (כפי שנת' בלקו"ש חכ"ו פ' משפטים ג', ע"פ הצפע"נ) דגם קודם שהביא קרבנו ה"ה ישראל גמור לכל דבריו ורק לענין אכילת קדשים חסר בגירותו, ושי' הריטב"א והנמק"י דכל זמן שלא הביא קרבנו עדיין חסר בעיקר הגירות ואסור בבת ישראל וכו' ע"ש.

ולפי"ז י"ל דהרשב"א ס"ל כדעת הריטב"א והנמק"י ולכן אין זה שייך כלל להד' מחוסרי כפרה כיון שקרבן זה בא לפעול עצם הגירות, משא"כ הגליון תוס' ס"ל כדעת הרמב"ם דקרבן הגר פועל רק לענין קדשים בלבד במילא יש לו שייכות להד' מחו"כ ולכן שייך לומר דהתנא שם בכריתות לא נקט "הן" משום דישנו קרבן הגר. עכת"ד.

ולפענ"ד יש להעיר ע"ז דאף שעצם הביאור מצ"ע מסתבר ומתקבל וכו' אבל לפועל בנדו"ד א"א לומר כן משום דדעת הרשב"א בפלוגתא הנ"ל היא דלא כהריטב"א והנמק"י וכפי שהוכיח האבנ"ז ביו"ד סי' שד"מ דלדעת הרשב"א אין הקרבן מעכבו מלבוא בקבל גם בזמן שבהמ"ק קיים ע"ש וממילא כל זמן שלא נמצא דחי' לדברי האבנ"ז (ולפענ"ד דיוקו של האבנ"ז ברשב"א הוא פשוט ומוכרח1) לא נוכל לבאר את הביאור הנ"ל.

ולהעיר עוד דגם בדעת הגליון תוס' מבואר במ"א דלא ס"ל כדעת הרמב"ם דקרבן הגר פועל רק לענין קדשים, והוא בכריתות ט,א על הברייתא דגר בזה"ז צריך שיפריש רובע לקינו והגליון שם כתבו התוס' דלא דמי לזבה ויולדת דלא מפרשי משום דקרבן שלהם להכשירן בקדשים אבל גר מביא קרבן להתירו בקהל". אך פשוט שמזה לא הייתי מקשה על דברי הרב הנ"ל משום דאין הכרח דמפה אחד יצאו דברי התוס' בכריתות ובב"ק, אך מדברי הרשב"א מכוח דא"א לומר כן וכנ"ל.

ב

ומדי דברי בזה ראיתי לבאר דבר תמוה בנוגע לתוס' בכריתות הנ"ל אשר נוגע גם לשיחה הנ"ל בחלק כ"ו דהנה מדבריהם מבואר דלא רק שגר שמתגייר בזה"ב הקרבן מעכבו מלבוא בקהל אלא גם בגר שנתגייר בזה"ז (דע"ז קאי הברייתא דגר צריך שיפריש רובע לקינו) דכשיבנה המקדש בב"א יהי' אסור לבוא בקה"ל כ"ז שלא יביא קרבנו.

ולכאו' הוא תמוה דהרי ילפינן מלדורותיכם דכשנתגייר בזה"ז שא"א להביא קרבן הוי ישראל גמור ומותר לבוא בקהל גם בלא קרבן ומדוע שיאסר שוב לבוא בקהל לכשיבנה המקדש דאף שיש עליו מצוה להביא קרבן אבל לא שיאסר לבוא בקהל מאחר שהוא כבר גר גמור?

ובשיחה הנ"ל בסוס"ד מבואר דאפי' לשי' הרמב"ם – לפמשנ"ת בשיחה – שהקרבן (גם בזה"ב) אינו מעכבו מלבוא בקהל וכל העכוב הוא רק בנוגע לאכילת קדשים וזה הרי אינו שייך בזה"ז ומ"מ פשוט לו לרבינו דכשיבנה ביהמ"ק יהי' מותר באכילת קדשים גם לפני שיביא קרבנו וכאן מבואר בתוס’ דאפילו לבוא בקהל יאסר לכשיבנה ביהמ"ק והיינו אפי' כשהי' נשוי לאשה ישראלית כדת משה וישראל, ומ"מ יהי' אסור עליה קודם שיביא קרבנו.

ומצאתי שכבר בשעתו (בקשר עם אמירת השיחה הנ"ל בקיץ ה'תשד"מ) העיר הגראי"ב שי' גערליצקי בהעו"ב דדעת התוס' הוא לא כפי המבואר בשיחה והביא דבשו"ת זכר יצחק סי' ל' ג"כ תמה על דברי התוס' כנ"ל דמאחר שעשינו אותו עתה לכשר גמור האיך יתכן לפסלו אח"כ? ונשאר בתימה, ולכן מסיק דלא כדבריהם2.

אמנם סו"ס דברי התוס' צריכים ביאור, וגם הובאו בכמה מגדולי האחרונים שלא תמהו ע"ז (ראה טו"א ר"ה לא,ב וערוך לנר בכריתות שם) את תמיהת הזכר יצחק וגם אינו מספיק לכאו' לומר דהביאור בשיחה הוא דלא כהתוס', דהרי הלשון בשיחה הוא "ס'איז ניט שייך צו זאגן אז עס וועט עפעס צוגענומען ווערן מקדושתו מפני שנבנה ביהמ"ק!" ואם מצאנו דשי' התוס' הוא שאפי' בנוגע לענין יותר חמור מאכילת קדשים (ביאה בקהל) כן יאסר מפני שנבנה ביהמ"ק, איך נוכל לומר בפשיטות בדעת הרמב"ם שלא שייך לומר שיאסר באכילת קדשים משנבנה ביהמ"ק?!

ג

ולכן לפענ"ד נראה לומר דלדעת התוס' גם בגר שנתגייר בזה"ב חשיב כגר גמור במילה וטבילה וזה שהוא אסור לבוא בקהל קודם שהקריב את קרבנו אין זה משום שעדיין חסר לו משהו בעצם הגירות דגם בלי הקרבת הקרבן חלה עליו הגרות והוי ישראל גמור אלא שיש עליו חיוב להביא קרבן ובזה"ב כשאפשר להקריב בפועל הרי מצות הבאת הקרבן המוטלת עליו גורמת שיאסר בבת ישראל - גם לאחר שמל וטבל ונעשה ישראל גמור - עד שיביא קרבנו וע"ד מה שבשיחה הנ"ל בחכ"ו רצה בתחילה (בס"ג) לבאר דזה שקרבן הגר מעכבו מלאכול בקדשים לדעת הרמב"ם הוא כדוגמת "אריא הוא דרביע עלי'" שהקרבן מעכבו מלאכול בקדשים, אבל לא שיש איזה חסרון בגברא (בהגירות) אלא הוא ענין צדדי שהחיוב להביא קרבן מעכבו מלאכול בקדשים.

אלא שבהמשך השיחה מדייק מלשון הרמב"ם שלדעתו הרי עדיין לא נעשה גר גמור כ"ז שלא הביא קרבנו ולכן בדעת הרמב"ם א"א לומר כן, אבל לכאו' בדעת התוס' שפיר י"ל כנ"ל דגם האיסור מלבוא בקהל הוא לא משום שחסר בעצם הגירות, אלא "אריא הוא דרביע עלי'" שהחיוב להביא קרבן גורם עליו איסור צדדי שהוא אסור בבת ישראל.

[ועפ"ז יש לבאר את דברי הערוך לנר שתמה בכריתות שם על מה שחילקו התוס' הנ"ל בין גר לשאר מחו"כ - דשאני גר שקרבנו בא להתירו לקהל, משא"כ בקרבן שבא רק להכשיר לאכילת קדשים - ותמה ע"ז הערול"נ "דאם חששו שאם יבנה ביהמ"ק ויהי' ראוי לקרבן יהי' אסור בקהל ויעבור בלאו כש"כ, שהי' לנו לחוש שיאכלו זב וזבה קדשים בלא קרבן שהוא איסור כרת".

ולכאו' אין כל התחלה לקושיתו דהרי בפשטות נראה שכוונת התוס' היא לא שחששו שמא ישכח ויבוא דקהל ויעבור בלאו, אלא עצם הענין שהגר ימצא א"ע - כשיבנה המקדש - במצב שחסר לו בעצם הגירות, ולכן אמרו שצריך שיפריש רובע לקינו כבר בזה"ז, משום שענין זה שהגר יאסר לבוא בקהל הוא צורך גדול, ולכן שמא לא יהיה לו תיכף ומיד מעות לקרבן (וכיו"ב) אז בשביל הענין דלהתירו בקהל תיקנו שיפריש כבר עכשיו רובע לקינו, אף שיש חשש תקלה כמבואר שם בהמשך הסוגיא, משא"כ במחוסרי כפרה שהענין דאכילת קדשים אינו צורך כ"כ אז בשביל זה לא תיקנו שכבר בזה"ז יפרישו מעות לקרבנם.

ועכצ"ל שגם הערול"נ הבין שזה לא שייך לומר שלדעת התוס' גר שכבר נתגייר ונעשה ישראל גמור ולכשיבנה המקדש תופקע גירותו, ולכן כיון שהמדובר הוא רק על איסור צדדי שלא יבוא בקהל עד שיביא קרבנו א"כ מהו ההכרח להפריש כבר בזה"ז רובע לקינו, ואי משום שחששו שישכח ע"ז ויעבור ויבוא בקהל, אז ע"ז תמה הערול"נ דטפי יש לחשוש במקום איסור כרת כאכילת קדשים3].

ד

והשתא א"ש מה שבשיחה נקט בפשיטות דלא שייך שמפני שנבנה ביהמ"ק יאסר הגר באכילת קדשים, אף שלדעת התוס' ה"ה נאסר גם מלבוא בקהל – משום שבשיחה מיירי לשי' הרמב"ם שזה שבזה"ב אינו אוכל קדשים לפני שהביא קרבנו הוא משום שעדיין לא נגמר הגירות לפני הבאת הקרבן וכהלשונות שמציין בהע' 13 מהצפע"נ "דלגבי קדשים הוי בגדר אינם כישראל" או "דקודם הקרבן גבי קדשים הוי כמו ב"נ", וממילא ע"ז אומר בהשיחה שלא שייך לומר אז עס וועט עפעס צוגענומען ווערן מקדושתו (תיבה זו אינה מודגשת במקור) מפני שנבנה ביהמ"ק!" כיון שלדעת הרמב"ם אם הקרבן מעכבו מלאכול בקדשים פירושו שאינו ישראל גמור וזה לא יתכן שלאחרי שכבר נעשה ישראל גמור לפתע מפני שנבנה ביהמ"ק יהפך הגר להיות כמו בן נח אפי' רק לענין א' בלבד כאכילת קדשים.

משא"כ לדעת התוס' הרי גם בזה"ב כבר נעשה גר גמור ע"י מילה וטבילה גם בלי הקרבת הקרבן, ומ"מ הי' אסור לבוא בקהל קודם שהביא קרבנו מחמת שמצות הבאת קרבן הגר גורמת לו להאסר כ"ז שלא הביא את קרבנו ולכן סוברים התוס' דהגם שילפינן מקרא דלדורותיכם שבזמן שאין ביהמ"ק ואין אפשרות בפועל להביא קרבן לא נאסר בקהל מצד מצות הבאת הקרבן כיון שבפועל אינו יכול כעת לקיים את המצוה אבל מ"מ כשיבנה ביהמ"ק ושוב יהי' אפשר שבפועל לקיים את מצותו, שוב יאסר הגר בקהל כ"ז שלא יביא קרבנו הגם שהוא כבר ישראל גמור ואין זה נחשב אז "עפעס וועט צוגענומען ווערן מקדושתו", דגם אלו נתגייר בזה"ב הי' נחשב ישראל גמור וכנ"ל אלא שהאפשרות להקריב קרבן היתה גורמת לו להאסר בבת ישראל, ובזה"ז כשלא הי' אפשרות לזה הי' מותר ממילא לבוא בקהל, ועכשיו שנתחדשה האפשרות להקריב אין אנו באים לגרעו מקדושתו אלא רק בבחינת "אריא הוא דרביע עלי'" דכ"ז שלא יקריב ה"ה אסור בבת ישראל וכנ"ל4.

ה

ואם כנים הדברים י"ל עוד נפק"מ למעשה, דהנה בשו"ת זכר יצחק סכ"ח כתב שזה פשוט בעיניו "דגר שנתגייר בזה"ב וטבל אז ולא הרצה דמו, ואח"כ נחרב הבית, איננו מותר לבוא בקהל, כיון דבעת טבילתו לא הותר, האיך יוכל שיותר אח"כ".

אמנם לפהנ"ל י"ל דבאופן זה יהי' מותר לבוא בקהל משום דבאמת גם בזה"ב כבר בעת טבילתו נגמרה הגירות, אלא שכ"ז שהי' אפשר להקריב קרבן הרי יש כאן "ארי' דרביע" שמעכבו מלבוא בקהל, אמנם אם לא הספיק להביא ונחרב הבית הרי שוב אין כאן סיבה לאסרו מלבוא בקהל. אמנם יש מקום לצדד גם לפי דברינו שיהי' אסור כ"ז שלא יטבול מחדש ואכמ"ל. אבל בכל אופן לפענ"ד אין זה פשוט כ"כ כמו שהבין הזכר יצחק.