בלקו"ש חל"ד (שיחה ג' לפ' שופטים) מבואר באריכות היסוד והעומק של האמונה בביאת המשיח וגאולה העתידה, כפי שמובן מדברי הרמב"ם (הל' מלכים פי"א ה"א ה"ה). ותוכן הדברים מבואר היטב בהשיחה, אבל מה שיש לעיין הוא אודות סדר והמשך הענינים בהשיחה.

תחילה מביא מ"ש הרמב"ם "המלך המשיח עתיד לעמוד..וכל מי שאינו מאמין בו, או שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו, שנא' (נצבים ל, ג-ה) ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' והביאך ה'..אף בפרשת בלעם נאמר ושם ניבא בשני המשיחים..ובמשיח האחרון". ובהלכה שלאח"ז ממשיך הרמב"ם: "אף בערי מלקט הוא אומר (שופטים יט, ח-ט) אם ירחיב ה"א את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו', ומעולם לא הי' דבר זה, ולא צוה הקב"ה לתוהו".

ומקשה בהשיחה מדוע צריך הרמב"ם את הראי' השלישית מערי מקלט (ובפרט להביאה בהלכה בפ"ע) ולא הסתפק בהראיות הראשונות?

ומסביר הרבי בסעי' ב' שבזה מבאר הרמב"ם שענין ביאת המשיח וגאולה העתידה אינו רק מפורש בתורה, כ"א נעשה חלק ממצוות התורה. ובנוגע למצוות כ' הרמב"ם שהיא "עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספות", ובמילא מובן שאאפ"ל שינוי בהבטחה זו.

ואח"כ ממשיך בסעי' ג' ב"יתר ביאור", שבנוגע להבטחת הקב"ה ע"י נביא אפשר שלא יתקיים (עיי"ש בפרטיות), משא"כ נצחיות התורה "עומדת לעולם ולעולמי עולמים", ואין שייך בזה שינוי. ומזה מובן בנוגע הבטחת הגאולה, שאם הי' רק מצד הכתוב "ושב ה"א את שבותך" ה"ז הבטחה רק מצד גדרי הנבואה שאפשר שלא תתקיים, "משא"כ עי"ז שהבטחת הגאולה היא חלק ופרט ממצוה בתורה, חל עלי' גדר נצחיות התורה - שהיא נצחית שאין שייך בזה שום ביטול".

ואח"כ מתחיל סעי' חדש (סעי' ד) בזה"ל: "אלא שלכאורה עדיין יש מקום לשאלה", וממשיך לשאול שגם תורה בכלל היא נצחית, ומה ניתוסף בזה שהיא גם פרט ממצות התורה. ומבאר שנצחיות התורה אפשר שאינו בגשמיות, כ"א ברוחניות הענינים, כמו הנצחיות של סיפורי התורה, וא"כ גם הבטחה בתורה אפשר שיהי' רק ברוחניות, וזה החידוש בעניננו שענין משיח הוא פרט ממצות ערי מקלט, ובנוגע למצות אאפ"ל שענינה רק ברוחניות, ואאפ"ל בזה שינוי.

ואח"כ מבאר בסעי' ה' שע"פ כהנ"ל מובן הוספת הרמב"ם בהביאו הראי' מערי מקלט, שאי"ז סתם להביא עוד ראי, כ"א זה מוסיף ענין חדש, שהכופר במשיח אינו רק כופר בתורה ובמשה רבינו, כ"א גורע אחד ממצוות התורה, וחל עליו מה שאומרים על הגורע ממצוה "הרי זה ודאי בדאי ורשע ואפיקורס".

ואח"כ ממשיך (באותו סעי') להקשות וז"ל: אלא שלכאו' אם הוא "כופרבתורה ובמשה רבינו" מה מוסיף זה שהוא גורע ממצוות התורה? [וממשיך:] אבל ע"פ הנ"ל יש לומר שיש נפק"מ לדינא - ובהקדים ביאור דינו של האומר שאינו מאמין בגאולה העתידה לבוא, מפני שסובר שאף שהובטחנו על הגאולה, חל בזה שינוי ונתבטלה הבטחה זו (מפני החטא וכיו"ב), שלכאו' אא"פ לומר עליו ש"כופר בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו"..שהרי אינו כופר בהבטחה הכתובה בתורה, אלא שס"ל שגם על הבטחה כזו שייך ענין החרטה.. אבל כיון שהגאולה היא פרט וגדר במצות התורה..הרי באמרו היפך מזה, יש עליו דין כופר בתורה.. וי"ל עוד נפק"מ - באומר שאינו מאמין בגאולה העתידה לבוא מפני שמפרש המקראות של הבטחת התורה שלא כפשוטם.. צ"ע אם אפ"ל שחל עליו שם "כופר בתורה ובמשה רבינו".. אבל מצד זה שהגאולה היא פרט וגדר במצות התורה, אז באמרו שהגאולה לא תהי' כפשוטה, ה"ה מוציא "דברים של מצוה מפשוטן, וחל עליו הדין ד"הרי זה ודאי בדאי ורשע ואפיקורס". עכ"ל.

ואח"כ ממשיך בסעי' ו' שע"ד זה יובן עוד ענין, מדוע כותב הרמב"ם בנוגע להראי' מפרשת בלעם "ושם ניבא", ומתרץ שכוונת הרמב"ם בזה הוא להוסיף שמי שאינו מאמין במשיח ה"ה כופר לא רק בתורה ובמצוה, אלא גם בדברי נבואה. וממשיך וז"ל: דאף שדברי תורה חמורים מדברי נביאים - מ"מ מצינו גם חומר בדברי נביאים לגבי דברי תורה... עכ"ל. (ומבאר מהו החומר בדברי נבואה לגבי דברי תורה, עיי"ש בארוכה).

והנה כמה ענינים צריכים ביאור בהמשך וסדר הדברים:

א. בתחילה מבאר החידוש בזה שענין הגאולה הוא פרט ממצות ערי מקלט, כי עי"ז ה"ה חלק ממצוות התורה, שע"ז (על מצוות דוקא) כותב הרמב"ם שאין בה שינוי וגרעון ותוספת וכו', ובמילא, היות שענין הגאולה הוא חלק ממצוה, חל גם ע"ז שאין שייך בזה שינוי וכו'.

ופשטות כוונתו שיש מעלה במצוה לגבי תורה סתם, שהרי פשוט שגם בלי ענין ערי מקלט ה"ה חלק מתורה, מטעם ב' הראיות הראשונות, שהם פסוקים בתורה, ומה שמוסיף ראי' זו הוא להורות שזהו גם חלק ממצוה.

וא"כ אינו מובן מה שממשיך בה "יתר ביאור" שהמעלה בזה שהוא חלק ממצות ערי מקלט, הוא בזה שאינו בגדר נבואה, כ"א בגדר תורה - גדר נבואה מאן דכר שמי'! מדוע שיהי' קס"ד שאם היו רק ב' הראיות הראשונות יהי' בגדר נבואה, ולא בגדר תורה, והרי גם בלי הראי' מערי מקלט ה"ה פסוקים בתורה!

ב. ובכלל - מהו שמתחיל בתחלת סעי' ד' להקשות, שלכאו' אין מעלה בזה שהוא חלק ממצות ערי מקלט, בענין הנצחיות, כי גם תורה בכלל הוא נצחי, והרי כבר כתב בסעי' ב' שיש מעלה בהנצחיות שבמצוות לגבי תורה סתם.

ואם נאמר שאה"נ כבר כתב זה בסעי' ב' בקיצור, ומסעי' ג' הוא מתחיל עוה"פ לבאר הענין ב"יתר ביאור", ובמילא מתחיל לומר תחילה שיש מעלה בזה שענין הגאולה הוא פרט במצות ערי מקלט שעי"ז הו"ע בתורה, ולא רק בנבואה, וממשיך לבאר בפרטיות מה שכבר כתב בסעי' ב' (בקיצור) שיש מעלה בנצחיות שבמצוות לגבי תורה - אבל עפ"ז אין מקום להקשות, ובסעי' חדש, ובלשון "אלא שלכאורה עדיין יש מקום לשאלה", כ"א הו"ל להמשיך [לאחר שכתב שיש מעלה בנצחיות שבתורה לגבי נבואה] שיש מעלה נוספת בנצחיות שבמצוות, ולכן מביא הרמב"ם הראי' השלישית, ולהוסיף שזהו הביאור במה שכבר כתב בסעי' ב' במעלת נצחיות שבמצוות!

גם: אם כוונתו בסעי' ג' וד' רק לבאר בפרטיות מה שכבר כתב בקיצור בסעי' ב', ועושה זה בב' שלבים, בסעי' ג' מבאר מעלת התורה לגבי נבואה, ובסעי' ד' מבאר ההמשך, מעלת מצוות לגבי תורה, א"כ בסוף סעי' ג' לפני שביאר מעלת המצוות, צריך להיות הדגש שהמעלה בהראי' מערי מקלט הוא בזה שהוא תורה, ואין כאן בסעי' זה שום הדגשה ע"ז שהוא בדוקא מצוה, (שהרי אח"כ מקשה מהו מעלת מצוות לגבי תורה). ומדוע כותב בסוף סעי' ג' "משא"כ עי"ז שהבטחת הגאולה היא חלק ופרט ממצוה בתורה, חל ע"ז גדר נצחיות התורה", היינו שמדגיש זה שהוא "מצוה", ולא זה שהוא "תורה", שהרי מדגיש תיבת "ממצוה", ולא תיבת "בתורה"?

ג. והעיקר שאינו מובן הוא, שבפשטות כשבא לסעי' ה', כבר ביאר כל הפרטים - שיש מעלה בנצחיות שבמצוות יותר מנבואה וגם מתורה, בזה שזה מוכרח להתקיים, וגם מוכרח להתקיים בגשמיות דוקא, ומה שעושה בסעי' ה' הוא רק סיכום מכל שביאר ע"כ, שע"פ כל הביאור דלעיל מובן שזהו הוספת הרמב"ם בהראי' מערי מקלט, ואעפ"כ ממשיך להקשות אחר כל האריכות הזאת וכו' עוד פעם "אלא שלכאורה אם הוא "כופר..בתורה ובמשה רבינו", מה מוסיף זה שהוא גורע ממצוות התורה".

ומתרץ: "אבל ע"פ הנת"ל יש לומר שיש נפק"מ לדינא...". ומאריך בזה שאם הוא אומר שהבטחת התורה לא תתקיים בגלל סיבה צדדית (כמו מטעם חטא וכיו"ב), או שאומר שההבטחה תתקיים רק ברוחניות, לא חל עליו התואר "בדאי ורשע ואפיקורס", משא"כ אם כופר בפרט שבמצוות התורה; וזה נפק"מ לדינא בזה שענין הגאולה היא פרט במצות ערי מקלט.

ואין זה מובן מבון כלל - מה מקום להקשות עוד פעם, ובתוקף, מהי המעלה שזה חלק ממצוה שבתורה - הרי זה הי' כל האריכות עד כאן לבאר מעלה זו?! וגם סגנון התירוץ אינו מובן, כאילו "ע"פ הנת"ל יש לומר" תירוץ זה! לכאו' אי"ז "ע"פ הנת"ל", כ"א זה גופא נת"ל. ואין זה "יש לומר", כ"א כבר אמר כן בפשטות ובפירוש.

בקיצור - לכאו' כל חלק הב' של סעי' ה' מיותר לגמרי, ובפרט לא בלשון קושיא (חדשה!) ותירוץ. [וההוספה היחידה כאן היא שזה נוגע לדינא דהאי גברא - אבל גם זה מובן מאליו ממ"ש לפנ"ז באריכות, כמובן].

ד. בתחלת סעי' ו' מקשה, מדוע מתרץ הרמב"ם "ושם ניבא", ומבאר שמשמיענו שיש בענין הגאולה חומרא נוספת, של דברי נבואה. וממשיך "דאף שדברי תורה חמורים מדברי נביאים - מ"מ מצינו גם חומר בדברי נביאים לגבי דברי תורה...".

לכאו', בסעי' ב' כבר ביאר בארוכה מעלת דברי תורה לגבי דברי נבואה, וא"כ כשמקשה "דאף שדברי תורה חמורים מדברי הנביאים...". הו"ל לכל לראש לכתוב "וכפי שנת"ל (סעי' ב') בארוכה" - ומהסגנון משמע כאילו שזה דבר חדש שמביא עכשיו שד"ת חמורים מדברי נבואה, ובפרט שמציין בהערה 47 לחגיגה י,ב. ולאנצ' תלמודית ערך דברי קבלה, שזהו המקור לזה שיש מעלה בד"ת לגבי דברי נבואה, והרי עיקר הענין כבר נתבאר לעיל בשיחה זו עצמה! (אלא שרוצה להוסיף עכשיו שאעפ"כ יש חומרא גם בנבואה. והול"ל, שאף שנת"ל שדברי תורה חמור מדברי נבואה, מ"מ יש חומרא גם בדברי נבואה).

סוף דבר - המשך הענינים בהשיחה אינו ברור, ובודאי שיש בזה עומק בתוך עומק, ומבקש אני מלומדי הגליון להעיר בזה, כי זהו ענין יסודי וכללי בהאמונה בהגאולה העתידה, ובמילא הבנת הפירוש האמיתי בשיחה נוגע להאמונה האמיתית בביאת המשיח שיבוא בב"א בקרוב ממש.

*) לע"נ אאמו"ר הרב ליפמאן הכ"מ בן הרב נחום ע"ה בקשר להיארצייט הראשון כ"ח אדר תשע"א.