בהמשך להשקו"ט בענין התקיעה בגבולין ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת - לעתיד לבוא [בגליונות תתג, תתד, תתה], אבהיר קצת בהרחבה את הנלענ"ד בענין.

ובהקדים, שידועה החלוקה, שהדגישה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כמה וכמה פעמים, בין דברים שנאמרו להלכה ולמעשה - לבין דברים שהוזכרו כביאור גרידא, גם אם אינם מתאימים להלכה כלל. במלים פשוטות: גם בתוך דברי כ"ק אדמו"ר גופא, יש להבחין בין דברים שבא כ"ק אדמו"ר לקבוע ולהכריע כמציאות בפועל, לבין דברים שהזכיר כ"ק אדמו"ר כ"ביאור בספרים", שאין ללמוד מהזכרה זו שאכן כך דעתו בקודש בנוגע להלכה, אלא רק שמשתמש בביאור כתוב כדי להוציא איזו הוראה וכיו"ב, אף שלפועל לא ס"ל הכי.

ודוגמה (קיצונית) לחלוקה זו אפשר לראות, שפעם כתב כ"ק אדמו"ר (אג"ק ב'רנא) על חשיבות הכוונה בתפילה, וז"ל: "... ובשעת התפלה - יחשוב כאילו שכינה כנגדו וכו'. ובלא כוונה זו - אינה תפלה". ומציין לרמב"ם הל' תפלה פ"ד הט"ו. קו"א לתניא (קנד, ב). חידושי ר"ח הלוי לרמב"ם שם.

ולכאורה, הרי אלו מלים מפורשות וברורות, שכאשר חסרה הכוונה בתפלה - "אינה תפלה". ואם כן, יש לנו כאן דעת כ"ק אדמו"ר באופן הכי ברור. ואף על פי כן, כשכתבו לרבי על 'דעתו' זו, השיב בתמיהה גדולה, וז"ל (אג"ק ב' תקפח): "... ממהר אני לענות עליו כי נבהלתי לקרות בו מה שכותב שאומרים בשמי שפוסק הנני, והלכה למעשה, בהנוגע לתפלה שאם היא מושללת כוונה מסויימה מיוחדת ה"ה תפלה בטלה ולא עוד אלא שמוסיפים שה"ה לברכת המזון! ובכלל תמיהני, מה לאחרים לפסוק דינים בשמי, בה בשעה שיכולים לשאול ישר אותי למעשה, וכבר ידוע פסק רז"ל (ב"ב קל ע"ב) שאין למדין עד שיאמרו לו הלכה למעשה".

וממשיך: "ואמת נכון הדבר שאמרתי לאיזה אנשים בענין "גודל כוונת התפלה ואפילו אצל כמה שלא מהחסידים, וכמבואר בחידושי הגר"ח מבריסק על הרמב"ם הל' תפלה שמפרש דברי הרמב"ם שבחסרון הכוונה שעומד לפני ה' ה"ה כאילו דלג מלות אלו" אבל מלבד שמסופקני אם גם הגר"ח בעצמו פסק כן למעשה, והרי ספרו הנ"ל הוא פירוש ולא פסקי דינים והלכות, והרי כיון שלא הובא דין זה בשו"ע ובאחרונים, וכן לא בשו"ע רבינו הזקן, בודאי שאין לעשות כזה למעשה..."

רואים כאן, איפוא, את ההבחנה בין דבר שנאמר כקביעה פסוקה, לבין דבר שהוזכר כשיטה מסויימת, שאין זו הוכחה כלל שכך אכן סובר כ"ק אדמו"ר למסקנת הענין. וגם בעניננו י"ל כן:

- בלקוטי תורה נאמר במפורש, (לא רק כביאור ענין, אלא) כתיאור של מציאות שהיתה בפועל, שבבית המקדש הראשון תקעו בשופר גם בגבולין, ורק בבית השני, מפני ירידת הדור, היתה הגזירה דרבה;

- הסברא הישרה והפשוטה אומרת, שאם בבית המקדש הראשון תקעו גם בגבולין, הרי שכך יהי' גם בבית המקדש השלישי;

- וכך אומר כ"ק אדמו"ר מפורש, שאכן בביאת משיח צדקנו יתקעו בשופר גם בגבולין;

- לא ידוע (לע"ע) שום מקום בתורת רבותינו נשיאינו שכתוב אחרת, היינו, שבביהמ"ק הראשון לא תקעו בגבולין, וכן לגבי הבית השלישי;

- גם אם קיימים ביאורים בחסידות, שלפיהם יוצא (כך משמע בהשקפה ראשונה) שאין הבדל בין הבית הראשון לבית השני, הרי כאמור אי אפשר לקבוע מציאות בפועל רק על פי ביאור כלשהו, "עד שיאמר לו הלכה למעשה";

- וכך גם בשיחה של כ' מנ"א תשט"ו, שהרבי מזכיר (ותו לא!) ביאור לפיו כל זה שאין תוקעין בשופר בזה"ז הוא מצד שמא יבנה המקדש, ומוציא ממנו ענין בעבודת ה', אבל לא בא שם כלל לקבוע ולהכריע שכך יהי' בפועל, כמובן.

לסיכום, כשנבוא ונשאל: מהי דעת כ"ק אדמו"ר בענין התקיעה בשופר בר"ה שחל בשבת, בגבולין לעתיד לבוא? הרי התשובה ברורה, שבפועל ממש יתקעו. וזה שייתכנו ביאורים נוספים, הרי זה בעולם ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים" כו', אבל לא שכן דעת כ"ק אדמו"ר בעולם ההלכה, היינו, המציאות בפועל.