בהמאמר מזמור לתורה תשי"ז (שי"ל לאחרונה) הובא המדרש שכל הקרבנות עתידין ליבטל חוץ מקרבן תודה, ומפרש דהכוונה לקרבנות יחיד, דא"א לומר ש"כל הקרבנות" הפי' כפשוטו, שאפילו קרבנות צבור יבטלו דהא אמרינן "ושם נקריב לפניך כמצות רצונך", והיינו שלעת"ל יהיו קרבנות ולא עוד אלא שיהיו בתכלית השלימות, א"כ ע"כ הכוונה לקרבנות יחיד. עיי"ש.

ולכאורה צ"ב דמפשטות הדברים הנ"ל נראה דלעת"ל לא יהי' קרבנות יחיד כלל, והיינו דאפילו בתקופה הראשונה לאחר ביאת משיח לא יהיו עוד קרבנות יחיד. ולכאורה איך יתאים זה עם הא ד"כתב רבי ישמעאל על פנקסו כשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמינה". ועוד, דהא כל המצוות יהיו לעת"ל, ואיך שייך לומר דלא יהי' כל המצוות של חטאת ואשם וכו' של קרבנות יחיד, וא"כ עכצ"ל לכאו' דהכוונה בכל הקרבנות בטלין הוא לתקופה מאוחרת - שאזי שייך גם הענין דמצוות בטלין לעת"ל (כמבואר באגה"ק ססכ"ו), וא"כ מהו ההכרח שהכוונה רק לקרבנות יחיד ולא לקרבנות צבור, הא אפשר לומר ד"ושם נקריב לפניך כמצוות רצונך" הכוונה לתקופה הראשונה.

ואולי ההכרח לומר שהכוונה היא כשהי' הכל בתכלית השלימות, מהא דאמרינן שאז זה יהי' כמצות רצונך, והיינו בתכלית השלימות, שזהו צ"ל בתקופה השני', וא"כ ע"כ אפילו לעת"ל יהי' קרבנות, וא"כ מוכרחים לומר דהכוונה בכל הקרבנות בטלין הוא לקרבנות יחיד ולא לקרבנות צבור.

ועפי"ז מובן האריכות בהמאמר איך שאז יהי' תכלית השלימות בהאדם והקרבן, דלכאורה נראה דאין זה נוגע להראי', אמנם אוי"ל דנוגע להדגיש בזה - שהכוונה כשיהי' העולם בתכלית השלימות ממש (שזהו בתקופה השני'), אבל עדיין צ"ב כנ"ל.

במאמר הנ"ל מובא ביאור ענין העבודה בבחי' הודאה דזהו העבודה שאינו בבחי' הבנה והשגה, וע"ד "מודים חכמים לר"מ והיינו דאע"פ שע"פ השגתם צ"ל כמו שהם אומרים אעפ"כ הם מודים לר"מ שהאמת הוא כמו שהוא אומר, שהודאה זו אינה ע"פ השגה כו'" (וכמובא הל' הזה דמודים חכמים לר"מ כדוגמא לענין ההודאה בכ"מ בדא"ח).

ולכאורה צ"ב מהו הפי' שמודים חכמים לר"מ אינו ע"פ השגתם, דהנה אם שני אנשים מתווכחים באיזה ענין ואחד מנצח את השני ומראה לו שהוא צודק, והשני מודה להראשון, הרי לכאורה אין הפי' שהשני מודה לו באופן של "הודאה", אלא כיון שהשני הבין עכשיו בשכלו כהראשון, משו"ה מודה להראשון - וא"כ לכאורה איך "מודה" בענין של שכל מראה על הענין של ביטול.

ולכאורה הביאור בזה הוא כידוע - דכשא' מראה להשני שהוא צודק והשני מודה להראשון, הרי אין הפי' שבאמת השני כבר אוחז כך לגמרי כמו הראשון, דהרי בעצם מצד שכלו מחייב כמו שאמר בתחלה, ורק כיון שהשני הוכיח שהצדק אתו משו"ה הי' "מוכרח" להודות להראשון, וע"ד אם יש להשני ראי' למה שהוא אומר, נמצא דאף לאחר שהודה עדיין בעצם מהותו מחזיק מהסברא שלו הראשונה, ורק ש"מודה" להשני מצד ראייתו, וכיו"ב. וא"כ מובן איך "מודה" שייך לענין על הודאה וביטול.

אבל לכאורה צ"ב איך הדוגמא של "מודים חכמים לר"מ" שייך לענין ההודאה, דהנה בב"ק (כט, א) (שצויין שם בהמאמר) איתא "נשברה כדו ולא סילקו נפל עמלו ולא העמידו ר"מ מחייב וחכ"א פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ומודים חכמים לר"מ באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו שהוא חייב, ומודה ר"מ לחכמים במעלה כו'".

והנה לכאורה אין הפי' שבתחילה החזיקו החכמים באופן אחד, ולאחמ"כ הודו לר"מ שצדק בשיטתו, אלא שמתחלה לא אמרו חכמים דינם בציור כזה דרק היכי ולא עשה שום מעשה לגרום הבור ס"ל שחכמים שפטור בדיני אדם, אבל היכי דהוא העלה אבנו סכינו ומשאו לראש גגו, אף שבפועל נעשה הבור ע"י הרוח אבל כיון שהי' רוח מצוי' - משו"ה חייב. וא"כ לכאורה צ"ב מהו ענין "מודים חכמים לר"מ" הנ"ל, לענין על הודאה.

[ובאמת צריך ביאור בדיוק ל' הגמ' "ומודים חכמים לר"מ", דהא באמת אי"ז שחכמים מודים לר"מ ורק שבציור כזה לא נחלקו מעולם, אמנם לכאו' אי"ז שאלה עפ"י נגלה, דהא בפשטות זהו הכוונה במודים, היינו דלא נחלקו בציור כזה. אבל אולי באמת הכוונה דבעצם הי' חכמים מצד שיטתם צריך להחזיק אחרת, ורק ש"מודים לר"מ", וא"כ צ"ב מהו הפי' בזה, דהא לכאורה בפשטות בציור כזה לא נחלקו מעולם].