א

בלקו"ש חכ"ז שיחה הא' דפר' בחוקותי (ע' 191 ואילך), מבאר הרבי את שיטת הרמב"ם בס' היד (סוף הלכות מלכים) לגבי ימות המשיח, ומסקנתו היא דלשי' הרמב"ם יהיו ב' תקופות בימות המשיח. אחת - בה יהיה "עולם כמנהגו נוהג", והב' - בה כן יהיה שינוי מנהגו של עולם. ולכאורה, הסבר זה הוא ע"פ עיון ולימוד בס' היד, אך כשמתבוננים במה שכתב הרמב"ם ז"ל בפיה"מ על פר' חלק, בהשקפה ראשונה; לכאורה קצת קשה לומר דלשיטתי' בימוה"מ יהיו ב' תקופות. ואציע בזה מה שקשה, ומי שיכול ליישב - וודאי לא ימנע טוב מבעליו.

ראשית דבר, הרבי מצטט המאמר המובא בתורת כהנים "מנין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות? ת"ל ועץ השדה יתן פריו", ועד"ז גם מה שהובא במס' כתובות בסופו "אמר רב חייא בר אשי אמר רב, עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות...". ומזה מסיק רבינו, דמוכרחים לומר דלעת"ל יהיה שינוי ממנהגו של עולם.

וממשיך שם, שאי אפשר לומר דכאן מדובר בדרך של "משל וחידה", דנוסף לזה שקשה לומר דחז"ל הם במשל וחידה (משא"כ במקרא ובנ"ך), הנה מאמר זה בא בהמשך לכמה מאמרי חז"ל שמוכרחים להלמד כפשוטם, ומביא שם כמה דוגמאות. עד כאן בקיצור תחילת דברי רבינו בשיחה הנ"ל.

ולכאורה, מצינו מפורש דהרמב"ם בפיה"מ מתייחס למאחז"ל מעין ב' הקודמים שהביא רבינו, וז"ל: "וזהו שאמרו "עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת", לפי שבני אדם אומרים כשימצא אדם דבר מוכן ומזומן, פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל". היינו שלדעת רבינו הרמב"ם, מאחז"ל זה - ודכוותי' - אינם עומדים בסתירה למה שביאר שם כמה שורות לפני-כן "ולא ישתנה במציאות שום דבר ממה שהוא עתה".

שו"ר, דרבינו מתייחס לדברים אלו לקמן בשיחה בהערה 77 וז"ל: "ומה שהרמב"ם כתב בפירוש המשניות . . עתידה א"י . . לפי שבנ"א אומרים . . כי הכתוב "יהי פסת בר בארץ" שממנו למדו ש"עתידה כו'" - בא בהמשך להכתוב לשלמה אלקים משפטיך . . דקאי על מלך המשיח". והיינו, שרק מאחז"ל זה הוא בדרך משל, אבל כל שאר המאחז"ל שמדברים על שידוד מערכות הטבע לעת"ל, הם על דרך הפשט (ואכן, המאחז"ל שהרמב"ם מסבירו בדרך משל וחידה, זהו מצד שהוא מדבר על התקופה הא'. אך מאחז"ל אחרים שהינם על דרך הפשט, מתייחסים לתקופה הב').

ברם, לכאורה צ"ע גם בזה. א) דמה חילוק יש בין "עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת" - דלדעת הרמב"ם זה מתייחס לריבוי הטוב והשפע שיהי' לעת"ל, לבין "אילני סרק עתידים להיות עושים פירות", שזה כפשוטו. דאם יכול להיות לעת"ל שידוד מערכות, למה נדחק לפרש מאחז"ל אחד שהוא בדרך חידה.

אפי' את"ל כדעת רבינו דמאחז"ל אחד הוא בדרך משל כי מדבר בתקופה הראשונה, ומאחז"ל אחר שמלותיו - ובוודאי תוכנו - כמעט שוות למאחז"ל זה הם בדרך הפשט, כי מדובר בתקופה מאוחרת יותר. הנה ראשית כל, לבד זה שתירוץ זה אינו מובן*, הנה ראוי להביא דברי הרמב"ם (שם בפיה"מ) שכתב "דברי חכמים ז"ל נחלקו בם בני אדם לשלוש כתות . . כת הראשונה . . והכת השניה . . והכת השלישית [שלדעת הרמב"ם זוהי 'הדרך הישרה'] . . נתאמת להם שדבריהם יש לו נגלה ונסתר וכי הם בכל מה שאומרים מן הדברים הנמנעים דברו בהם בדרך חידה ומשל . . לפי שדברי החכמים כולם בדברים העליונים שהם התכלית אמנם הם חידה ומשל . . ואיך יקשה עלינו לסבור פירוש על דבריהם ולהוציאם מפשטם כדי שיאות לשכל ויסכים על האמת, ועם היותם כתבי הקודש. והם בעצמם סוברים בפסוקי המקרא ומוציאם אותם מפשוטם ומשימין אותם משל והוא האמת". והיינו, דלדעת רבינו הרמב"ם ז"ל כל מאחז"ל ("דברי חכמים ז"ל") שאינו נאות לשכל להעמידו על פשוטו, צריך אתה לדעת שהוא על דרך חידה ומשל. ובזה נכלל גם "עתידה ארץ ישראל וכו'" ו"אילני סרק וכו'". ומה ראית לחלק.

במלים אחרות: בהסתכלנו על מאחז"ל 'התמוהים', ניתן להביט בשני אופנים. (א) דכולם הם על דרך הפשט, אלא א"כ צויין ונתפרש שהוא בדרך משל וחידה. ולכאורה זהו דעת רבינו שציטט המאחז"ל 'התמוהים' ופסק שמוכרחים לומר שלעת"ל יהי' שידוד מערכות הטבע, ומה שכתב הרמב"ם על מאחז"ל אחד שהוא בדרך משל וחידה, הרי"ז רק למקומו המסויים. ברם, נראה שרבינו הרמב"ם תפס לו דרך אחרת והיא (ב) דכל מאחז"ל - גם אלו שלא צויין אליהם - הם בדרך משל וחידה. ולפי דעת הרמב"ם לכאורה גם "עתידה ארץ ישראל וכו'" ו"אילני סרק וכו'", הינם בכלל זה, ומה שכתב על "עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות כו'", הרי זה בבחינת דוגמא, ודבר שללמד על הכלל כולו יצא.

ולפי זה יל"ע מה שהבאנו לעיל בשם הרבי ש"נוסף אויף דעם וואס בכלל איז שווער צו זאגן אף דברי תנאים ואמוראים (משא"כ דברי הנביאים) אז זיי זיינען בלויז א משל", דלדעת הרמב"ם לכאורה אפשר ואפשר. וכן מה שהמשיך שם שמוכרחים לומר שיעוד זה הוא בפשוטו בגשמיות, כיון שבא בהמשך לכמה יעודים בגשמיות, הנה הא גופא, דגם מאמרים אלו הם בדרך משל וחידה, וכמו שפירש הרמב"ם ז"ל בעצמו.

ב

בהמשך השיחה באות ח (ע' 197), מביא רבינו מה שפסק הרמב"ם "אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד". ומביא ב' קושיות בשם הלח"מ:

א) דבגמרא (ברכות לד, ב) אמרו שמאחז"ל זה דאין בין כו' הוא בפלוגתא עם מאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך. ומקשה רבינו דהרמב"ם תפס שתי המימרות החלוקות זע"ז כחדא. דפסק גם דאין בין העוה"ז לימוה"מ אלא שעבוד מלכויות בלבד, וגם דלא נתנבאו הנביאים אלא וכו'.

ב) דהמשנה (שבת סג, א) פוסקת ד"לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת כו' ואם יצא חייב חטאת. ר' אליעזר אומר תכשיטין הן לו, וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי שנאמר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות (ואי תכשיטין נינהו לא יהיו בטלין לעתיד - רש"י)". והרמב"ם פסק כדעת החכמים שמי שיוצא בכלי מלחמה חייב חטאת, והיינו דלעת"ל יבטלו כלי המלחמה.

ומכח ב' קושיות אלו, ביאר הרבי (באות יד, עמ' 202). דיש ב' תקופות בימות המשיח. ובמילא מה שפסק הרמב"ם דאין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, זהו אכן מדבר רק בתקופה הראשונה, התקופה בה לא יהיה שינוי ממנהגו של עולם. ואילו מה שפסק ש"כל הנביאים כולן (לא) ניבאו (אלא) לימות המשיח" זהו בתקופה הב' שבה יהיה יותר מסתם ביטול שעבוד מלכיות, אלא יהיה שידוד מערכות הטבע וכו'. ולכן גם הלכה כחכמים דלעת"ל יתבטלו כלי המלחמה, כי בתקופה הב' אכן יהיה ביטול המלחמה.

ולכאורה תירוץ זה צ"ל איך מתאים בשיטת הרמב"ם בפיה"מ. דהנה כשמתאר שם ימות המשיח כותב: "ולא ישתנה במציאות שום דבר ממה שהוא עתה, אלא שהמלכות תחזור לישראל, וזהו לשון החכמים אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד . . ואין אנו מתאוים ומקוים לימות המשיח לרוב התבואות והעושר ולא שנרכב על סוסים וכו' . . אבל התאוו הנביאים והחסידים ימות המשיח . . למה שיהיה בו מקבוץ הצדיקים והנהגת הטובה והחכמה וצדק . . ועשיית כל מצוות תורת משה רבינו ע"ה מאין התרשלות ועצלה".

היינו, שלדעת הרמב"ם אין כל סתירה בין שני המאחז"ל אלו, ואדרבה הם משלימין זא"ז. וההשלמה תתכן גם אם לא יהיה שידוד מערכות הטבע לעת"ל, אלא דמה שלא יהיה בימוה"מ שעבוד מלכויות ויהיה "קבוץ הצדיקים והנהגת הטובה"; ו"עשיית כל מצוות תורת משה רבינו"; ו"יהיה נקל מאד על בני האדם למצוא מחייתם"; ו"תרבה החכמה"; ו"לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה וכו' וכו'" ועוד ועוד, בכל זה יש די והותר בכדי לגרום לחכמים תאווה וקווי לימות המשיח.

והיינו, דלהרמב"ם מש"כ אין בין כו', אין זה מצטמצם לזה שלעת"ל זה יהי' השינוי היחיד, ותו לא מידי, אלא דמאחז"ל זה משקף את זה שלעת"ל לא יהיה שידוד מערכות הטבע, אלא העולם כפי שהוא בדרך הטבע יהיה בשיא הטוב והשפע. ולהעיר מתוס' ד"ה "אין בין" (שבת סג, א) שכתב ד"אע"ג דהשתא אין ירושלים ואין בהמ"ק ואילו לימות המשיח יהיה הכל בנוי צ"ל דהאי אין בין לאו דוקא".

וכיו"ב לגבי הקושיא השנית ממה שלעת"ל יהיה ביטול כלי זיין, הנה גם זה מזכיר הרמב"ם שם בתוך התיאור של ימוה"מ בו "לא ישתנה במציאות שום דבר", וז"ל: "והתועלת הגדול אשר תהיה באותם הימים . . וישבתו המלחמות כמו שנאמר ולא ישא גוי אל גוי חרב". היינו דלדעת הרמב"ם אין צורך בשידוד מערכות הטבע בכדי שלא תהיה מלחמה1.

ג

כמו"כ צ"ע בעצם הסברא של ב' תקופות, וכלשון רבינו (אמצע אות ט): "עס איז דא דער ענין וזמן אין ימות המשיח וואס איז פארבונדן מיט ביאת המשיח, און עס איז דא א באזונדער ענין וזמן נוסף, וועלכער וועט נתוסף ווערן לאחרי תקופת התחלת ימות המשיח" [ההדגשות שלא כבמקור]. היינו דגם לדעת הרמב"ם כל התקופה הראשונה "הריאליסטית" והבלתי-נסית, הינה רק בתקופה שלאחר ביאת המשיח והתחלת ימות המשיח, אבל לאחר זמן תתחיל התקופה בה ישודדו מערכות הטבע.

דהנה, כתב שם הרמב"ם בפיה"מ "והמשיח ימות וימלוך בנו תחתיו ובן בנו . . ויאריך מלכותו ימים רבים עד מאד . . ואין לתמוה שתתקיים מלכותו אלפים מן השנים לפי שהחכמים אמרו כי הקיבוץ הטוב כשיתקבץ לא במהרה יפרד". היינו, דלדעת הרמב"ם התקופה שבה יהיה עולם כמנהגו נוהג, אינה "תקופת-מעבר" גרידא, אלא היא תהיה תקופה ארוכה בה המשיח ימות ותחתיו ימלכו בנו ובן בנו וכן הלאה "אלפים מן השנים", בלי כל ענין של היפך הטבע. ועוד הפעם אבקש מקוראי הגליון להעיר בכל הנ"ל.

*) ראה גליון תתיז עמ' 5. המערכת.

1) ואל תתמה על מה שביכולת הרמב"ם לפסוק ב' דברים, הגם שבגמרא אמרו שהם פליגא זה בזה. ראשית, דרבינו עצמו בתירוצו הסביר דמאחז"ל אחד מדבר בתקופה הראשונה, ורעהו בתקופה השנית. ומה חילוק יש עם מתרצים דכל אחד מדבר על תקופה אחרת, או אם אומרים דהם מדברים בתקופה אחת אך אינם סותרים זא"ז, מה לי הכא ומה לי הכא אם בגמרא אמרו דהם פליגא זה בזה. ושנית, כבר מצינו שב' דברים שבגמרא אמרו שהם בסתירה, הנה מצד שלרמב"ם יש סברא איך שאינם בסתירה פוסק כתרווייהו. ועיין לדוגמא בגמרא כתובות דף נח, ב: "אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה". ובהמשך הגמרא אמרו שם "ופליגא דריש לקיש דאמר ריש לקיש . . טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם (אלמא קסבר יכול לכופה ואינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה - רש"י)". ואילו הרמב"ם פסק גם שיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה (בפי"ב מהל' אישות ה"ד) וגם "אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשה ידיה קדש" (בפ"ו מהל' ערו"ח הלכ"ח). וכבר נלאו למצוא בזה סברא נושאי כלי הרמב"ם (שם בהל' ערו"ח), ועיין גם בב"ח באה"ע סי' פ'. וישנם עוד דוגמאות ואכ"מ.