במדרש שוחר טוב (תהלים מזמור קמ"ו אות ד', הובא גם בילקוט ראובני פ' שמיני ע' 34 ד"ה המתיר) איתא: "מהו מתיר אסורים, אין אסור גדול מן הנדה, שהאשה רואה דם ואסרה הקב"ה לבעלה, ולעתיד לבוא הוא מתירה, וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג, ב), ואין טומאה אלא נדה, שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה (ויקרא יח, יט), ויש אומרים אף תשמיש המטה היא אסורה לעתיד לבא וכו' ומהו מתיר אסורים, אסורי מות ואסורי שאול".

ובשו"ת דברי יציב יו"ד סי' ק"י ביאר ב' דעות אלו דאיירי בעולם התחי' שלא ימותו עוד, והי"א סב"ל דלע"ל אסורה בתשמיש המטה, שלא יהא אז המצוה דפרו ורבו כיון דתכליתה רק ומלאו את הארץ, אבל לאחר תחיית המתים שוב אי"צ לזה, וביאר עפ"ז מה שאמרו בברכות לא, א. ב"רב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא אמר ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן", עיי"ש. שרמז שאנו מצפים לשלימות של לעתיד לבא שלא תהא מיתה ולא יצטרכו להנשא, ולזה אין השמחה בשלימות, ועי' בדעת משה פרשת נח בפסוק "ויאמר אלקים לנח וגו'", שהביא מהאלשי"ך (קהלת ז, ב) דפריה ורביה לדורות אף שכבר נתרבה העולם משום שדרך בני אדם למות, ויכול האדם לזכור יום המיתה בבית המשתה בזוכרו שמצות נשואין הוא מחמת שסוף האדם למות עיי"ש, ומובן מאד הך דברכות הנ"ל.

ודעה ראשונה שבמדרש תהלים סב"ל, דהא חזינן דאדם הראשון נצטוה על פ"ו אף קודם גזירת מיתה1, ומזה ס"ל דגם לעתיד לבא יהא שייך ענין פ"ו אף שיתבטל המיתה, דלא תליא בהכי, עכתו"ד. (ולכאורה אינו מובן הדמיון לאדם הראשון, דאף דלפני חטא עה"ד לא הי' עדיין גזירת מיתה, מ"מ הוצרך להיות ציווי על פו"ר, כיון שהי' בתחילת הבריאה וצ"ל "ומלאו את הארץ", (בראשית א, כד) וא"כ איך אפשר ללמוד מזה ללאחר תחיית המתים שכבר ישנו זה וגם ליכא מיתה).

מצות פו"ר בדליכא ענין המיתה

ולכאורה יש להביא ראי' שיש מצוות פו"ר אף בדליכא ענין המיתה, מהא דאיתא בע"ז ה, א: אמר ר"ל: בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא הן לא חטאו - אנו לא באנו לעולם, שנאמר: (תהלים פב) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון וגו'". למימרא, דאי לא חטאו לא הוו מולדו, והכתיב: (בראשית ט) "ואתם פרו ורבו"! עד סיני. בסיני נמי כתיב: (דברים ה) "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם"! לשמחת עונה. והכתיב: (דברים ה) "למען ייטב להם ולבניהם וגו'"! לאותן העומדים על הר סיני. והאמר ר"ל, מאי דכתיב: (בראשית ה) "זה ספר תולדות אדם וגו'"? וכי ספר היה לו לאדם הראשון? מלמד שהראה לו הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו וכו', [עוד מקשה מהא ד]וא"ר יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, שנאמר: (ישעיהו נז) [כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף] כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי! לא תימא אנו לא באנו לעולם, אלא כמי שלא באנו לעולם. למימרא, דאי לא חטאו לא הוו מייתי, והכתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות! על תנאי וכו' מיתיבי: (דברים ה) מי יתן והיה לבבם זה להם - לבטל מהם מלאך המות א"א שכבר נגזרה גזרה, הא לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר: (דברים ה) למען ייטב להם ולבניהם עד עולם! הוא [ריש לקיש] דאמר כי האי תנא; דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר: (תהלים פב) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון". ורבי יוסי נמי הכתיב: "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם", טובה הוא דהויא, הא מיתה איכא! (רבי יוסי) אמר לך: כיון דליכא מיתה, אין לך טובה גדולה מזו. ות"ק נמי הכתיב: אכן כאדם תמותון! מאי מיתה? עניות, דאמר מר: ארבעה חשובים כמתים, אלו הן: עני וכו' עיי"ש.

דמבואר בזה דכו"ע מודי שגם בזמן מ"ת היו מצווין בפו"ר וכדהוכיח הגמ' לעיל, אלא דפליגי אם בזמן מ"ת נתבטל מהם ענין המיתה והי' כקודם חטא עה"ד, דריש לקיש סב"ל כר' יוסי שנתבטל ענין המיתה, (וכן סב"ל בפרקי דר"א ריש פרק מ"ז), ותנא דברייתא דאמר ד"לבטל מהם מלאך המות אי אפשר", סב"ל שלא נתבטל מהם ענין המיתה, וקרא דאכן כאדם תמותון קאי על עניות, נמצא דלפי ר' יוסי ור"ל כו' מצינו בהדיא שיש חיוב דפו"ר אפילו באופן דליכא מיתה, משא"כ לת"ק אפ"ל דבדליכא ענין המיתה ליכא מצות פו"ר, ולפי דברי האלשי"ך המובא לעיל.

אלא דיש לדחות דמשם ליכא ראי' ללאחר התחי', כי שם יש לומר ע"ד המבואר ביבמות סב, א: "איתמר: היו לו בנים ומתו, רב הונא אמר: קיים פריה ורביה, רבי יוחנן אמר: לא קיים. רב הונא אמר קיים, משום דרב אסי, דאמר רב אסי: אין בן דוד בא - עד שיכלו כל נשמות שבגוף, שנאמר: (ישעיהו נז) כי רוח מלפני יעטוף וגו'; [ופירש"י משום דרב אסי - "כלומר טעמא דפריה ורביה משום דרב אסי והאי כיון דנטלו על ידו מנשמות שבאותו אוצר ששמו גוף הרי קיים מצות פריה ורביה"], ורבי יוחנן אמר לא קיים פריה ורביה, לשבת יצרה בעינן, והא ליכא". ולפי"ז י"ל דזהו טעמו של ר' יוסי וריש לקיש דסב"ל דאף בזמן מ"ת הי' חיוב דפו"ר - דאין זה משום "לשבת יצרה" כיון שאז לא הי' ענין המיתה, אלא - משום הא דרב אסי דאין בן דוד בא עד שיכלה וכו' וכדהובא לעיל בע"ז, (ולפי הגירסא שם בע"ז "ר' יוסי" י"ל דלשיטתו קאי) משא"כ לאחר התחי' דאז לא שייך גם טעם זה כדי שיכלו נשמות שבגוף במילא י"ל דלא שייך הך חיובא2, אבל ראה שו"ת אגרות משה חאה"ע ד' סי' פ"ח מ"ש בטעם מצות פו"ר שבאדם אין זה כפו"ר של כל מיני בע"ח, אלא הוא מצד המעלה הגדולה שאיכא באדם שכל העולם נברא רק בשבילו בלבד, ורוצה השי"ת עוד באינשי כאלו עיי"ש, ולכאורה טעם זה שייך גם לאחר התחי'.

[וראה לקוטי שיחות ח"ל פ' נח ב' דשקו"ט בדעת הרמב"ם (הל' אישות פט"ו הט"ז): "אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם", והקשה דלמה לא הביא טעם הגמ' (יבמות שם ע"ב) מהכתוב דקהלת, ומבאר שהרמב"ם משמיענו שזהו המשך למצות פרו ורבו עיי"ש ולכן סיים עם הטעם דהוה כאילו בנה עולם דזהו"ע דלשבת יצרה עיי"ש, ויל"ע דלמה לא הוזכר בזה גם הטעם דאין בן דוד בא וכו', ואף דביבמות ההלכה היא כריו"ח ולא כרב הונא, הרי כתבו במפרשים, דגם ריו"ח סב"ל מהך טעם דאין בן דוד בא וכו', (ולכן הובא טעם זה בהרבה פוסקים) אלא דמוסיף דבעינן גם לשבת יצרה, ולכן במתו בניו לא נתקיים ענין זה] .

על איזה זמן קאי מדרש הנ"ל

ובמה דנקט בשו"ת הנ"ל דב' הדעות שבמדרש קאי על הזמן שלאחר התחי', ראה בס' "ימות המשיח בהלכה" סי' נ' שהובא שם מאמר רז"ל בשבת (ל, ב): "יתיב ר"ג וקא דריש - עתידה אשה שתלד בכל יום שנאמר הרה ויולדת יחדיו (ירמי' לא, ז)", ופירש"י וז"ל: "ביום שהרה זה יולדת ולד אחר כמו תרנגולת, וכיון שמשמשת בכל יום נמצאת יולדת בכל יום וכו'", עכ"ל. וכבר הקשו המפרשים איך יתכן שמשמשת בכל יום ויולדת בכל יום, הרי היא טמאה מלידה הראשונה טומאת יולדת?

ולכאו' הי' אפשר לתרץ דרש"י יפרש דמימרא זו קאי על הזמן שלאחר תחיית המתים - דאז אמרינן דמצוות בטלות לע"ל; וכמ"ש אדה"ז באגה"ק סי' כו (קמה, א), דמ"ש רז"ל דמצות בטילות לע"ל היינו בתחיית המתים, ובמילא לא קשה מטומאת לידה, אבל לאידך גיסא יל"ע, דא"כ למה לא פי' כן גם אדה"ז שם שהכוונה בפשטות - שמשמשת בכל יום ויולדת בכל יום, וקאי על הזמן דמצוות בטילות - כמ"ש אדה"ז בעצמו אח"כ שם?

ונתבאר שם ע"פ מה שנתבאר בלקוטי שיחות חכ"ז (בחוקותי א) לפי שיטת הרמב"ם - שישנם ב' תקופות בימות המשיח: בתקופה הא' סב"ל דעולם כמנהגו נוהג, ואין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות לבד, משא"כ בתקופה הב' יהי' ביטול מנהגו של עולם, עיי"ש.

ובהערה 77 שם ביאר, דלכאו', כיון שהרמב"ם מודה שבתקופה הב' יהי' ביטול מנהגו של עולם, א"כ למה כתב בפיהמ"ש (סנהדרין בהקדמה לפ' חלק) דהפי' במאחז"ל (שבת ל, סע"ב) "עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת" הוא: "לפי שבנ"א אומרים כשימצא אדם דבר מוכן ומזומן - פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל וכו'", היינו שמפרש מאמר זה דלא כפשוטו, אף שבפשטות מזה שמחוי לי' ר"ג משמע שכוונתו כפשוטו, ולמה לא פירש דקאי על תקופה הב'? ומתרץ, כי הכתוב "יהי פיסת בר בארץ" (תהלים עב, טז) שממנו למדו ש"עתידה כו'" - בא בהמשך להכתוב (שם, א) "לשלמה אלקים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך", דקאי על מלך המשיח. ועד"ז הוא בנוגע לשאר המימרות בשבת שם לפנ"ז, כי בכל הפסוקים מדובר בהמשך לביאת מלך המשיח והגאולה שעל ידו, ולא סתם תיאור מצב שיהי' בעולם בפ"ע, עיי"ש.

ובנוגע למימרא זו ד"עתידה אשה שתלד בכל יום" (בשבת שם) כמ"ש "הרה ויולדת יחדיו", הרי כתיב בהדיא בירמי' ד"הנני מביא אותם מארץ צפון וגו' הרה ויולדת יחדיו", - הרי מוכח בהדיא דזה קאי על תחילת ימות המשיח לפני הזמן דתחיית המתים. ולכן הוכרח אדה"ז לפרש דהפירוש הוא מביאה אחת. ולפי"ז גם לפי רש"י אין לתרץ כן והדרה קושא לדוכתא? ונת' שם לתרץ פירוש רש"י עפ"י מ"ש במדרש הנ"ל "מהו מתיר אסורים - אין איסור גדול מן הנדה שהאשה רואה דם ואסרה הקב"ה לבעלה, ולע"ל הוא מתירה", וי"ל דרש"י סב"ל דמימרא זו ד"עתידה אשה שתלד בכל יום" סב"ל כדיעה זו במדרש דעתיד הקב"ה להתיר איסור נדה, וסב"ל שכן הוא גם בנוגע לטומאת לידה, ובמילא שפיר שייך לומר שמשמשת בכל יום ויולדת בכל יום עיי"ש בארוכה, דלפי"ז נמצא לפי רש"י דמדרש זה קאי על "ימות המשיח" ולא על אחר התחי' ולא כהנ"ל, גם אי נימא דקאי על אחר התחי' הרי בלאו הכי כל המצוות בטלות ולא רק איסור נדה, אלא דבזה י"ל דסב"ל להמדרש דמצוות אינם בטלות לע"ל וכדעת ר' ינאי בנדה סא, ב.

והרמב"ם באגרת תחיית המתים (פ"ד) כתב בהדיא שיתקיים גם אחר תחיית המתים (הובא בשו"ת חת"ס ח"ז סי' ל"ד, וכן סב"ל להרס"ג בס' האמונות והדעות מאמר ז' פ"ח) וי"ל דזהו משום דלשיטתו קאי דסב"ל דמצוות אינן בטלות גם לאחר התחי', וכמבואר בס' הנ"ל סי' ס"ד בארוכה.