בשו"ת בנין שלמה (להגאון ר' שלמה הכהן מווילנא) בהקדמה שניה (חידושים על התורה) על הפסוק (וישלח לב, לג): "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו' עד היום הזה" הקשה דתיבות אלו "עד היום הזה" נראה מיותר, דהדבר פשוט דאזהרה זו נוהגת לדורות, ועוד דאפילו במקום שפירשה התורה דנוהג לעולם לא מצינו לשון זה, רק כתיב לדורותם או חוקת עולם וכיו"ב ומהו הלשון "עד היום הזה"?

חידוש הבנין שלמה דגיד הנשה תחזור להיתר

ויצא לתרץ שם בדבר חדש, ע"פ המבואר בזוה"ק פ' וישלח (קע, ב) ובכ"מ1 דע"י שנגע המלאך בכף ירך יעקב בגיד הנשה גרם שנחרב הבית השני ע"י אדום, דהמלאך הי' שרו של אדום, וכן איתא שם עוד דשס"ה גידין יש באדם כנגד שס"ה ימים שבשנות החמה וגיד הנשה מכוון כנגד יום תשעה באב, ולכן ע"י שנגע בגיד הנשה הי' לו לאדום שליטה להחריב הבית ביום תשעה באב, ובחי' אגדות להרשב"א (חולין צא, א) פי' בהא דאמרו רז"ל דהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד דהיינו שגרמו פגם בכסא הכבוד ע"י שנאבקו זה עם זה ונגע בגיד הנשה, ולכן אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק ואז יתוקן הפגם ויהי' השם שלם והכסא שלם2, ועפי"ז יצא לחדש דלעתיד לבוא יחזור גיד הנשה להתירו אפילו למ"ד דאין מצוות בטלות לע"ל מ"מ גיד הנשה ודאי יבטל, דכיון דכל עיקר הטעם שנאסר הוא משום שנגע המלאך בירך יעקב ועי"ז ניתן כח לזרעו של עשו שיוכלו להחריב ביהמ"ק וגם נגרם עי"ז פגם בשם ובכסא הכבוד כביכול, הדעת נותן שלע"ל שיתוקן הכל ויבטל הטעם, דבודאי יתבטל האיסור, ואף למ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא, מ"מ הכא שאני דבהדיא תלי הכתוב טעם האיסור בזה דכתיב על כן לא יאכלו וכו' כי נגע בכף ירך יעקב, ומצינו בסנהדרין כא, א, בדין מלך דאף דרבי יהודא לא דריש בעלמא טעמא דקרא, שאני הכא דמפרש טעמא דקרא: מה טעם לא ירבה לו נשים - משום (דברים י"ז) דלא יסור לבבו עיי"ש, אלמא דבמקום דמפרש טעמא דקרא בהדיא לכו"ע דרשינן, א"כ גם הכא י"ל כן דכיון דמפורש הטעם כי נגע בכף ירך יעקב, הילכך לע"ל שיתוקן הפגם יתבטל האיסור.

וע"פ זה מתרץ מ"ש "עד היום הזה", ללמד דלא ינהג האיסור רק עד שיבוא המשיח, המכונה בשם "יום הזה", אבל לע"ל המכונה בלשון הנביאים "יום ההוא" או "יום הבא" יתבטל האיסור, משא"כ שאר מצות נוהגות לעולם ואפילו לע"ל, ובפרט היכא דכתיב בהדיא "חוקת עולם" בודאי נוהגת גם לע"ל וכדאיתא במדרש משלי (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקמד) כל המועדים בטלים חוץ מפורים שנאמר וימי הפורים לא יעברו וגו' ואף יום הכפורים דכתיב ביה "והיתה זאת לכם לחוקת עולם" נוהגת גם לע"ל, וממשיך לפלפל שם דמ"מ לא שייך לאסור גיד הנשה בביטול ברוב היתר משום דהוה דבר שיש לו מתירין, כי הגיד הנשה דעכשיו ודאי ישאר באיסורו וכו' עכתו"ד עיי"ש עוד.

[אלא דבמ"ש דכאן לכו"ע דרשינן טעמא דקרא כיון דכתיב בהדיא הטעם כי נגע בכף ירך וכו',3 לכאורה אינו מובן דאה"נ דכתיב בהדיא הטעם כי נגע וגו', אבל הביאור ע"ז מהזהר שזה קשור עם חורבן ביהמ"ק וכו' לא הוזכר בקרא, ומהיכי תיתי לומר דגם בכה"ג מודה ר"י דדרשינן טעמא דקרא דכשיבטל טעם זה יתבטל האיסור?]

ועי' גם בשו"ת לבושי מכלול סי' כ"א שכתב שראה בשדי חמד שהביא בשם הבנין שלמה שהאיסור דגיד הנשה יתבטל לע"ל (ולא ראה מ"ש בזה הבנין שלמה עצמו) וכתב לבאר זה מדיליה כנ"ל, משום דאיתא בשם האריז"ל דשס"ה גידין כנגד השס"ה ל"ת ושס"ה ימים, וגיד הנשה כנגד תשעה באב ונרמז בפסוק על כן לא יאכל "את" ר"ת תשעה באב, וכשנזכה לאור חדש ב"ב וצום החמישי יהפך לששון ולשמחה א"כ מסתברא מאד דגיד הנשה יחזיר להתירו, וז"ש "עד היום הזה" דהיינו עד זה היום קוינו לו וגו'4.

ועי' גם בשו"ת גנזי יוסף סי' מ"ז ששאלו ממנו מקור להמאמר דגיד הנשה יחזור להתירו לע"ל ולאחר השקו"ט בזה, כתב ג"כ ע"ד הנ"ל דאיתא במדרש הנעלם (הובא במדרש תלפיות ענף "גיד") עה"פ "על כן לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה" ד"את" לרבות תשעה באב" והביאור הוא כמ"ש בהגה"ה שם (כנ"ל) דבשס"ה גידין שהן כנגד שס"ה ימים, הנה ת"ב מכוון כנגד גיד הנשה, ובזה ששרו של עשו נצח את יעקב בגיד הנשה סי' על חורבן ביהמ"ק, וא"כ לע"ל דיבנה ביהמ"ק ב"ב ויתוקן העולם וכו' אין שייכות עוד לאסור גיד הנשה.

והוסיף דזהו כוונת הפסוק (ישעי' ט, ז) "דבר שלח ה' ביעקב", ודרשו חז"ל (חולין צא, א) "זה גיד הנשה", "ונפל בישראל" פי' שעי"ז נחרב אח"כ ביהמ"ק ונפילה הי' להם לישראל, וזהו ג"כ פי' המדרש (איכ"ר פתיחה ד"ה רבי אבין): "רבי אבין פתח: השביעני במרורים, בלילי הפסח של יום טוב הראשון, הרוני לענה בתשעה באב, (איכה ג, טו) ממה שהשביעני בלילי יום טוב הראשון של פסח הרוני בלילי תשעה באב לענה וכו' ועל זה היה מקונן ירמיה איכה ישבה בדד" דמאבק יעקב עם המלאך הי' בליל פסח, ואז השביעני במרורים שנשה הגיד מיעקב, לרמז שהרוני לענה בליל ת"ב, וציין שכ"כ גם בס' מעשה יחיאל פ' וישלח אות יו"ד, ועוד.

קושיית השדי חמד מנצחיות התורה

אלא שהשדי חמד (כללים מערכת ג' סי' ע"ו, ופאת השדה מערכת ג' סי' ז', עמ' 3226 והלאה ושם בשיורי פאה עמ' 3438) הביא דברי הבנין שלמה, ועיקר טענתו מה שהאריך להקשות ע"ז הוא, דאיך שייך לומר שתתבטל מצות התורה והלא התורה היא נצחית וכמבואר ברמב"ם כי מעיקרי הדת שלא תגרע שום מצוה וכו', ואינו דומה להא דאיתא ברז"ל דעתיד חזיר להטהר, שהרי כבר פי' באור החיים פ' שמיני (יא, ז) דהיינו שלע"ל ישתנה סימניו ויהי' לו סימני כשרות ולכן יהי' מותר, והתורה בתחילה התנה דרק אם גרה לא יגר הוא טמא עיי"ש, אבל בגיד הנשה לא שייך לומר כן?

ולכאורה כאן בנוגע לגיד הנשה י"ל דלא קשה כלל קושייתו כיון דלפי מה שביאר (הבנין שלמה) דזה גופא הוא כוונת הפסוק לומר "עד היום הזה" שהאיסור מעיקרא הוה רק עד זמן הגאולה, הרי שהתורה עצמה גילתה שאינה מצוה הנוהגת לעולם וא"כ מהו קושייתו כאן?

וכבר נת' כעין זה בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' כח בהא שמקשים על בן זומא שלמד מקרא דירמי' שאין מזכירין יצי"מ לע"ל (כדאיתא בברכות יב, ב) והלא אין נביא רשאי לחדש דבר? ונת' בזה ע"פ מ"ש בהגש"פ מבעלי התוס' (מהרוקח והראב"ן) וז"ל: "וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה, כלומר חייך הקצובים שאין בו אריכות ימים כמו ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו', כל להביא לימות המשיח, דאז יהיו מזכירים יצי"מ טפל ואז יהיו ימים ארוכים כמ"ש (ירמי' סה, כב) כימי העץ ימי עמי וגו'". עכ"ל. היינו, דהא דהצריכו חכמים לריבוי מיוחד לרבות ימות המשיח, ה"ז משום ד"ימי חייך" מצ"ע משמע דקאי רק על עוה"ז שחייך קצובים, ולכן כתבה התורה "כל" לרבות גם ימוה"מ, ולפי"ז לא קשה הקושיא גם על בן זומא, די"ל שסב"ל ג"כ דבקרא עצמו משמע דמזכירים רק בעוה"ז, ומעיקרא אמרה התורה שנוהג רק "לשעה" בעוה"ז, והריבוי ד"כל" דריש לה לרבות הלילות, והא שהביא בברייתא ראי' מקרא דירמי', אין הפי' דמהכא חידש שיטתו, כי היסוד לשיטתו הוא מקרא דימי חייך גופא, וכוונתו בזה רק לגלות ולהביא ראי' לדרוש "כל" לרבות הלילות ולא לימות המשיח עיי"ש, וא"כ עד"ז י"ל הכא.

בשר בחלב ודם נדה לע"ל

ובלקוטי שיחות חכ"ט עמ' 128 הביא מ"ש בבחיי (משפטים כג, יט) ש"באותו הזמן (לעתיד לבוא) . . יהי' איסור בשר בחלב בטל" וכתב שם דע"פ המבואר לעיל בהשיחה יש לבאר זה דהא דבשר בחלב נעשה מציאות חדשה הרי זה רק בנוגע להגשם והחומר, אבל בנוגע למציאותם הפנימית נשאר כאו"א במציאותו הוא, ורק בעוה"ז שנראה רק הגשם והחומר של הדבר גשמי נעשה למציאות חדשה ולכן ה"ז אסור, משא"כ לע"ל כאשר יהי' ונגלה כבוד ה' ויהי' נראה מציאותו האמיתי של כל דבר, במילא יראו שכאו"א לא נתבטלו ממציאותם, ולכן יהי' מותר עיי"ש5.

ועי' גם במדרש שוחר טוב (תהילים מזמור קמו, מובא גם בילקוט ראובני פ' שמיני עמ' 34 ד"ה 'המתיר'): "מהו מתיר אסורים - אין איסור גדול מן הנדה שהאשה רואה דם ואסרה הקב"ה לבעלה, ולע"ל הוא מתירה", עיי"ש, ונתבאר בלקוטי שיחות חי"ד (ואתחנן ב - סעי' ז) דדם נדה נגרם ע"י חטא עה"ד, שירדה זוהמא בבני אדם (וראה גם לקוטי שיחות ח"ג עמ' 983). ובהערה 59 ביאר, שעפי"ז יומתק מרז"ל (מדרש תהלים קמו, ד) דלע"ל מתיר איסור נדה: כי לע"ל יתברר העולם מהטומאה של חטא עה"ד, וכל פרטי הטבע יהיו טהורים. ועיי"ש גם עמ' 260 מאגרות קודש, וכן נת' בארוכה ברשימות חוברת יב עמ' 31, דלע"ל גם אם תראה דם - אין על זה דין נדה. וכ"כ ברשימות חוברת מ"ט ע' 13, וראה גם בס' 'הדרנים על הש"ס' עמ' תעח הערה 65 וראה גם בחוברת צ"ב, ועי' גם בשיחת י"ט כסלו תשכ"ג סעי' ח, ובס' ימות המשיח בהלכה סי' נ'.

ולכאורה כאן תקשי קושיית השדי חמד דאיך זה מתאים להא דאמרינן דהתורה היא נצחית וכו'6?

והנה בבחיי שם כתב בהדיא דרק לאחר תחיית המתים בזמן בטול יצה"ר שהוא זמן תחיית המתים אז יהי' איסור בשר בחלב מותר עיי"ש, ולכאורה הרי נקטינן דאז כל המצוות בטלות, וא"כ מהו החידוש בבשר בחלב דוקא? ואולי י"ל דסב"ל לרבינו בחיי כהשיטות שגם לאחר תחיית המתים אין מצוות בטלות, לפיכך שייך לומר דמ"מ איסור בשר בחלב תתבטל אז, או יש לפרש כוונתו דאף דמצוות בטלות לע"ל הרי זה רק בנוגע להציווי, אבל מ"מ יקיימו זה מעצמם כדפי' הרבי בקונטרס 'הלכות של תושבע"פ שאינן בטלים לעולם' עיי"ש בארוכה, וע"ז מחדש דמ"מ בבשר בחלב לא ינהגו שום איסור בפועל, וכפי שהביא שם ראי' מהמלאכים אצל אברהם שאכלו בשר בחלב עיי"ש, והא דקאמר דדם נדה יהי' מותר מבואר במקומות הנ"ל שזה קאי גם על תקופה הא' דימות המשיח כשעדיין מצוות אינן בטלות וטומאת יולדת עדיין נוהגת עיי"ש, ובכל אופן אכתי תקשי בכ"ז מנצחיות התורה, וראה בס' העקרים מאמר ג' פט"ז ובס' גט פשוט סי' קכ"ו ס"ק ל"ד מה שהקשה עליו.

ומה שהקשה בשדי חמד שם דא"כ איך מנה הרמב"ם מצות גיד הנשה באחד מתרי"ג מצוות, והרי כתב בספר המצות שורש ג' שאינו מונה אלא מצוות אלו שהם קיימים לעולם? הנה באמת לפי שיטת הרמב"ם וכו', לכאורה צריך לומר דלא סבירא ליה להלכה מכל הנ"ל בנוגע לבשר בחלב וגיד הנשה וכו' וטומאת נדה וכו', כיון שמנאן בתרי"ג מצוות, ועוד יותר משמע, דשיטת הרמב"ם היא דאפילו אחר תחיית המתים אין מצוות בטלות וכדעת הרשב"א וכו', וכפי שנת' בארוכה בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' סד שהרמב"ם פי' דמצות בטלות לע"ל קאי על הזמן שהוא מת וכדפי' הרשב"א בברכות יב, א, עיי"ש בארוכה.

וראה בקונטרס "בענין תורה חדשה מאתי תצא" (משיחת יום ב' דחגה"ש תנש"א) שהאריך בענין השחיטה בסעודת הלויתן לע"ל, שאמרו ע"ז במדרש (ויק"ר פי"ג, ג) דתורה חדשה מאתי תצא, ושחיטת הבהמות יהי' ע"י הלויתן, ומבאר דתורה חדשה מאתי תצא היינו שיתגלה שהשחיטה שבתורה מעיקרא לא נאמרה על שחיטה זו עיי"ש, ואכתי צריך בירור בכל זה.