פטור מיוחד דטמא ודרך רחוקה

תנן: (פסחים צב, ב) "מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון - יעשה את השני. שגג או נאנס ולא עשה את הראשון - יעשה את השני. אם כן למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה - שאלו פטורין מהכרת, ואלו חייבין בהכרת", ובגמ' שם איתא איתמר: "היה בדרך רחוקה, ושחטו וזרקו עליו. רב נחמן אמר הורצה, רב ששת אמר: לא הורצה. רב נחמן אמר הורצה - מיחס הוא דחס רחמנא עליו, ואי עביד - תבא עליו ברכה. ורב ששת אמר: לא הורצה, מידחא דחייה רחמנא כטמא", ושם צג, ב תנן: "איזו היא דרך רחוקה? מן המודיעים ולחוץ, וכמדתה לכל רוח, דברי רבי עקיבא וכו', אמר עולא: מן המודיעים לירושלים חמשה עשר מילין הויא", ופירש"י: "חמשה עשר מילין - מדקרי ליה תנא דידן דרך רחוקה לגבי פסח, וסבירא ליה לעולא דרך רחוקה כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה - כל שעת שחיטה מהלך ואינו מגיע, ושעת שחיטה מחצות היום ואילך, דבין הערבים כתיב ביה כתמיד וכו'", היינו דאם נמצא מהלך של טו מיל לירושלים בחצות היום שהוא התחלת זמן שחיטה הרי הוא בגדר "דרך רחוקה" ופטור מלעשות פסח ראשון, ולפי רב ששת אפילו אם זרקו עליו והגיע אח"כ בערב לא הורצה וחייב בפסח שני.

ועי' רמב"ם הל' ק"פ פ"ה ה"ב: "כיצד מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת, ואם שגג או נאנס אף בשני פטור, הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני, ואם לא הקריב בשני אף על פי ששגג הרי זה חייב כרת, שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו והיה מזיד, אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, אע"פ שהזיד בשני אינו חייב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת" היינו שטמא ודרך רחוקה שאני משאר אנוס ששם חל עליו פטור גמור שלכן אפילו אם הזיד ולא הקריב פסח שני אינו חייב כרת1, ופסק שם בה"ג כרב ששת וז"ל: "ומי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו את הדם, אף על פי שבא לערב לא הורצה וחייב בפסח שני" עכ"ל2.

עכ"פ יוצא מכל זה, דאם הוא ב"דרך רחוקה" חל עליו פטור מיוחד לפסח ראשון מצד גזה"כ, ואפילו אם זרקו עליו לא הורצה, ועי' מנ"ח (מצוה שפ) שכתב דאפילו אם בא במרוצה אחר חצות גזה"כ שאינו עושה פסח ראשון, ומסתפק להרמב"ם דאולי כן הוא גם אם בא במרוצה לפני חצות, כיון דבנץ החמה הי' בדרך רחוקה גזה"כ שהוא פטור שכבר נדחה מהקרבן עיי"ש.

השיעור דדרך רחוקה כשנוסעים במכוניות

ולפי זה יש לחקור בימות המשיח כשיבנה ביהמ"ק ב"ב, -דקיימ"ל שבניסן עתידין להגאל-3 ונקריב את הקרבן פסח במועדו, איך יהי' הדין ד"דרך רחוקה", האם נימא שהוא נמדד כפי שהי' אז, שתלוי בהליכה ברגל בנחת כנ"ל, ובאם הוא במרחק של הליכה ברגל של טו מיל4 ה"ה בגדר "דרך רחוקה", או נימא כיון שהיום נשתנו העתים ורגילות לנסוע במכונית וכו' במילא ישתנה גם השיעור דדרך רחוקה ולא ניזול בתר השיעור דהליכה ברגל.

ועי' בתפארת ישראל ב"הלכתא גבירתא" פסחים פ"ט שכתב וז"ל: "וכשנזכה לעשות הפסח אי"ה בזמננו, שהמציאו התחבולה להלך במהירות ע"י שבילי ברזל, אייזענבאהן ויהי' שם אייזנעבאהן, אזי יהי' דין דרך רחוקה משונה ממה שקבעה המשנה, ע"פ בי"ד הגדול שיהי' אז בירושלים תובב"א" עכ"ל, אבל בשוה"ג שם הוסיף לאחר זמן וז"ל: "עתה הדרנא בי מפני שנזכרתי בגמ' פסחים (צד, א): תנו רבנן: היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים, יכול יהא חייב - תלמוד לומר (במדבר ט) ובדרך לא היה, והלה היה בדרך" עכ"ל, הרי מפורש דאף דיכול ליכנס בסוסים ופרדים אין זה משנה הדין, אלא נמדד לפי הליכה ברגל.

ועי' גם בס' 'פתח הדביר' ח"ג (דף שיג ע"ג ד"ה 'הנה') שהביא דברי התפא"י הנ"ל, וכתב ע"ז דאישתמיט מיני' הך ברייתא דאפילו אם יכול ליכנס בסוסים ופרדים פטור הרי דלעולם זה תלוי בהליכה ברגל וא"כ ה"ה כשיכולים להלך ע"י שבילי ברזל, אבל לבסוף כתב שאח"כ ראה שהתפא"י עצמו חזר בו וכנ"ל עיי"ש.

שקו"ט זה בדין אבילות בזה"ז מהו מקום קרוב

והנה מצינו שקו"ט כגון דא גם בהלכות אחרות, ובעיקר בהא דמבואר בשו"ע יו"ד סי' שעה ס"ח: "מי שמת לו קרוב, ולא ידע עד שבא למקום שמת שם המת, או למקום קבורה, אם היה במקום קרוב שהוא מהלך י' פרסאות שאפשר שיבא ביום אחד, אפילו בא ביום הז', אם מצא מנחמים אצל גדול הבית, אפילו שננערו לעמוד, הואיל ומצא מנחמים (דהיינו שנוהגים עדיין קצת אבלות), עולה ומונה לו עמהם תשלום שלשים יום; ואם לא מצא מנחמים, מונה לעצמו. וכן אם היה במקום רחוק, אפילו בא ביום שני, מונה לעצמו שבעה, ושלשים מיום שבא" עכ"ל. (והוא ממו"ק כא, ב) ונחלקו האחרונים מהו הדין בזמן הזה שנתחדשו מסילות הברזל ויכולים לבוא ממקום רחוק מאד ביום אחד, אם גם מקום זה נחשב למקום קרוב, כיון דבפועל יכול לבוא משם ביום אחד ובמילא מצטרף ומונה עמהם, או שאין השיעור די' פרסאות משתנה לעולם ונחשב למקום רחוק ומונה בפני עצמו.

ועי' בשו"ת 'האלף לך שלמה' (להגר"ש קלוגר ז"ל) חלק יו"ד סימן שט שכתב בזה: "הנה זה ודאי דקרובה ורחוקה הנאמר באבלות ר"ל, תלוי רק ביכול לילך ברגליו לא בסוסים ופרדים וש"ס מפורש הוא בפסחים דף צד ת"ר הרי שהי' חוץ למודיעים והי' יכול לבוא בסוסים ופרדים יכול יהא חייב ת"ל ובדרך לא הי' והרי הי' בדרך, ופרש"י דחוץ למודיעים דרך רחוקה הוא הרי מפורש אף דיכול לבוא בסוסים נחשב רחוקה וכו' וז"ב ונכון", וכ"כ גם בספרו שו"ת טוב טעם ודעת תליתאה ח"ב סי' רטז, היינו דכשם שמצינו לענין דרך רחוקה לגבי קרבן פסח דלא איכפת לן אם יכול ליכנס בסוסים וכו' כי השיעור הוא לעולם ע"פ הילוך ברגל דוקא, כן הוא גם בנוגע למקום רחוק בדין אבילות, וכ"כ הגרי"ש הלוי נטענזאהן ז"ל בשו"ת 'שואל ומשיב' קמא (ח"ג סי' קג) ובספרו 'יוסף דעת' על יו"ד שם, וכן בהגהותיו ב'יד שאול' יו"ד שם, שהתורה שיערה רק מהלך פשוט בלי תחבולות, והביא ראי' ג"כ מקרבן פסח כנ"ל דאף דיכול ליכנס בסוסים ובפרדים מקרי דרך רחוקה (הובא גם בס' ילקוט הגרשוני (כללים) מע' אבל (דף א עג)), וכן הוכיח בשו"ת חכמת שלמה סי' יג, (נדפס בסוף שו"ת הר המור) וכ"כ בתורה מציון שנה א' חוברת ב' ס"י, ובשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' צט, וראה בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' שסא מה שהביא בזה בשם החת"ס.

אבל הרבה פוסקים חולקים על זה וסב"ל להיפך, דרק בקרבן פסח שיש קרא מיוחד ד"ובדרך לא הי'" ילפינן דאף אם יכול ליכנס בסוסים ובפרדים פטור, אבל בשאר הלכות דליכא קרא מיוחד אם יכול לבוא בכל אופן שהוא גם ע"י מסילות הברזל ה"ז נחשב למקום קרוב, וכמ"ש בשו"ת מקור חיים סי' כ, ובשו"ת זכרון יהודא או"ח סי' מב, וכ"כ בשו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' רכא (להגה"ק ר' שלמה דרימר זצ"ל) בהגהת בן המחבר דשאני התם בקרבן פסח דגלי קרא עיי"ש והביא עוד ראיות לזה, ועי' גם באריכות גדולה בענין זה ב'חיים וברכה למשמרת שלום' יו"ד ערך 'גדול הבית' אות יב וש"נ, וכן בשד"ח אסיפת דינים מערכת אבילות (אסיפת דינים אות עג, ושם בפאת השדה סי' כד), ומבאר שאין זה שינוי בדרך התורה ח"ו דלא גרע ממה דפסקינן בגמ' דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, ומ"מ הביאו המרדכי (בחו"מ סי' רצא) דזהו דוקא לדידהו שהי' להם בתים רעועים משא"כ בזמן הזה עיי"ש, (וראה גם לקו"ש חכ"ג עמ' 20 אודות השינוי ד"האידנא" במצות כתיבת ס"ת), וכ"כ בנחל אשכול על ספר האשכול סי' מט, וכן פסק בערוך השלחן יו"ד שם סעי' יז וז"ל: ונראה דעכשיו שנתרבו מסילות הברזל ונוסעים במהירות גדול מקרי מקום קרוב כל שביכולת לבוא ביום אחד על המסילה דזיל בתר טעמא וכמדומני שכן מורין עתה הלכה למעשה" עכ"ל5.

ועי' גם בשו"ת חלקת יעקב יו"ד סי' רכא שביאר היטב הטעם שיש לחלק בין קרבן פסח לדין אבילות וז"ל: "דבק"פ אין הטעם דפטור כשהוא בדרך רחוקה משום שא"א לו לעשות הפסח, שהרי דעת הרמב"ם בהל' ק"פ פ"ה ה"ט וז"ל: "מי שהי' בינו ובין ירושלים, יום יד עם עליית השמש טו מיל הרי"ז דרך רחוקה (ופטור מלעשות פסח), ואף על גב שיכול להגיע שמה אחר חצות ולעשות הפסח וכו'", ויותר מזה מבואר במנחת חינוך מצוה ש"פ, דאפי' בא בעצמו במהירות מדרך רחוקה, שהשיעור טו מיל ע"י הליכה בנחת כמבואר ברמב"ם, והוא הלך במהירות, אף שיכול בעצמו כבר לשחוט הפסח פטור, ואם שחטו וזרקו עליו נמי פסקינן כר' ששת בדף צב, ב שם דלא הורצה, משום שמידחא דחייה רחמנא, וזה גזירת הכתוב כשהאיש בד"ר לא נתחייב כלל במצות פסח ונדחה לפ"ש, ואף שלעובדה דמילתא והמציאות יכול לעשות הפסח ע"י שליח או שבא במהירות, וזה נלמד מהפסוק בגמרא שם דהי' עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ופרדים יכול יהא חייב ת"ל ובדרך לא הי' והלה הי', והכוונה לפע"ד שלא נאמר ובדרך רחוקה לא הי' רק ובדרך לא הי', שזה משמע אף שלעובדא דמילתא והמציאות הוא אינו בדרך רחוקה שיכול ליכנס בסוסים ופרדים, אפילו הכי פטור משום שהי' בדרך, ופירשו לנו חז"ל כוונת התורה, דכל שהוא טו מיל רחוק מירושלים וכו' זה שיעור שאין אדם יכול להלך ברגליו בנחת ולהגיע שמה כבר פטור, ואינו מחויב לילך במהירות או לשכור סוסים ופרדים, רק כשיכול לילך בנחת ברגליו, ואם לאו אין חיוב פסח עליו, ואף שהמציאות שיכול לשחוט הפסח ע"י איזה אופן וכנ"ל.

קיצור הדברים, טו מיל הנאמר בפסח נאמר לשיעור, דבדרך רחוק של טו מיל מפטר, ולא משום דבטו מיל א"א לו לעשות הפסח, ברם שיעור דעשרה פרסאות הנאמר באבלות, לא נאמר כלל בגמרא מו"ק כא, ב, רק בא ממקום קרוב מונה עמהן, וברש"י שם דבמקום קרוב יכול לבא בתחלת האבילות חשבינן לי' כמו דאתא . . אבל כעת שיש אמצעי נסיעה מסודרים לכל נפש, רכבת או אוירון, ואם הי' נודע לו להאבל ביום ראשון תיכף הי' נוסע שמה ביום אחד, והראי' שבשעה ששמע נסע שמה ביום אחד, אם כן מדוע לא יקרא זאת בא ממקום קרוב, שהרי אפשר לו שיבא ביום אחד" עכ"ד, וכן ביאר בשו"ת אהלי אהרן סי' לו (בד"ה ולי נראה) עיי"ש.

כן מצינו שקו"ט זה לענין שיעור נסיעה בזמן הזה לענין תפלת הדרך וברכת הגומל, ועוד בכ"ד, וראה שו"ת יביע אומר ח"א או"ח סי' יג, וח"ז יו"ד סי' מג וש"נ, ובס' אהלך באמיתך עמ' קא ובהערה עט, ושו"ת שבט הלוי ח"י סי' כא.

עכ"פ יוצא מכל הנ"ל, דלענין קרבן פסח נקטי כולהו בפשיטות עפ"י יסוד ברייתא הנ"ל דשם מודדים רק ע"פ הליכה ברגל בלבד, ונמצא לפי"ז דגם בימות המשיח לא ישתנה שיעור זה, אף שיהיו אופנים שונים לבוא במהירות מריחוק מקום.

הרמב"ם האם פסק כהברייתא

אבל עי' בשו"ת 'אהלי אהרן' שם שכתב דגם לגבי קרבן פסח משמע דהרמב"ם לא סבירא ליה לדינא דאם יכול ליכנס בסוסים ובפרדים שהוא פטור מטעם דרך רחוקה, שהרי הרמב"ם לא הביא כלל הך דינא ומשמע מזה דלא סבירא לי' להלכה כן, אלא דאם יכול ליכנס בסוסים ובפרדים שפיר חייב, והאריך לבאר שם דעת הרמב"ם למה לא פסק כהך ברייתא משום דלשיטתו קאי הך ברייתא לדעה אחרת דלא קיימ"ל כן עיי"ש הביאור ואכמ"ל, ואם כנים דבריו נמצא דלהלכה נקטינן בנוגע לימות המשיח דאפילו אם נמצא בבוקר (לשיטת הרמב"ם הנ"ל) במקום רחוק הרבה יותר מטו מיל, ויכול להגיע משם ע"י מכונית וכיו"ב בהתחלת זמן השחיטה שפיר חייב ולא הוה בגדר דרך רחוקה, וכן ר"ל בס' נחלת יהושע סוף סי' כה שהרמב"ם לא פסק כהך ברייתא.

אבל ב'מרכבת המשנה' (הל' ק"פ שם) הקשה ג"כ למה השמיט הרמב"ם הך דינא דהברייתא דאף אם יכול לבוא בסוסים ובפרדים פטור? ותירץ שזה נכלל בלשון הרמב"ם שם שכתב: "כשיהלך ברגליו בנחת" דהיינו רק באופן זה ובלי מהירות מיוחדת, ועד"ז תירץ הח"ח ב'לקוטי הלכות' פסחים שם זבח תודה ד"ה 'ויכול', (אלא דאכתי אינו מרווח כ"כ למה לא הביא בהדיא לשון הברייתא), וכן מסיק בנחלת יהושע שם, וביאר שיטת הרמב"ם שהוא מצד דין דיחוי בתחילת הזמן עיי"ש, ועי' גם בערוך השלחן העתיד סי' קפח סעי' כז בזה, ולפי"ז נפל כל יסוד הנ"ל.

סברת אחרונים דאזלינן בתר הרגילות

אבל אכתי יש לומר כמ"ש בס' 'ויען אברהם' (לבנו של הגר"ח פאלאג'י, יו"ד סי' לח ד"ה חזרתי) דנקט דהא דמצינו בברייתא דפסחים דאף אם יכול ליכנס בסוסים ובפרדים אכתי הוה בדרך רחוקה כיון דאינו יכול ללכת ברגל, הרי זה רק בהזמן דאז שהיו דרכם לילך ברגל, ורוכב כדי למהר הוה שינוי, וזה לא חשבינן כי אזלינן בתר הילוך רגיל ע"פ הרוב, משא"כ בזמן שהרגילות היא לרכוב ולא ללכת ברגל ודאי חשבינן בזה, ומקרי שהוא קרוב, מידי דהוה אם בעיר אחת היו הולכים בדרך רחוקה ושוב נתחכמו ומצאו דרך מפולש בדרך קרובה ונתבטל אותו דרך רחוקה, היתכן לומר דאכתי נחשיב דרך הרחוקה? וכן הוא בנדו"ד עיי"ש, וכסברא זו מסיק גם בשו"ת מהר"ם שיק שם (לגבי אבילות), דסוסים ופרדים לא היו קבועים בכל עת, לכן אזלינן בתר הליכה ברגליו שהוא קבוע עולמית ודרכו בכך, אבל השתא דקביע וקיימא ההליכה במסילת הברזל ודרכה בכך שפיר יש ליזל בתרה עיי"ש.

דלפי זה יוצא דכשיבנה ביהמ"ק ב"ב י"ל כמו שאכן ר"ל בתפארת ישראל הנ"ל, שיהי' דין "דרך רחוקה" שונה ממה שקבעה המשנה, ויוקבע ע"פ בי"ד הגדול שיהי' אז בירושלים, ויש לדון אם יש למדוד גם ע"י נסיעה במטוסים וכיו"ב, שהמהר"ם שיק שם כתב דנקטינן "דרך האמצעי" ששייך לרוב בני אדם, וצריך בירור מה נחשב לנסיעה רגילה וכו'.

אבל ראה לקו"ש ח"יב עמ' 221 במה שהורה הרבי באחש"פ תשכ"ח לענין פסח שני וז"ל: "לענ"ד יש להמנע ולא להיות בי"ד באייר בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים כיון שלדעת הר"ח מפריש ישנו החיוב דפסח גם עכשיו וכו'" עכ"ל, הנה מסתימת הלשון משמע דגם בזה"ז אזלינן בתר שיעור זה של הילוך ברגל דוקא6, ויה"ר שבקרוב ממש יתבררו ויתלבנו הדברים כשיהי' ואשיבה שופטיך כבראשונה.

נוסף לכל הנ"ל יש להעיר גם במ"ש בשו"ת רב פעלים (ח"ב - יו"ד סימן מ) דשקו"ט בכל ענין זה והביא מ"ש בשו"ת חכמת שלמה הנ"ל, שנתעורר בהא דפסחים דמשמע אע"ג דיכול ליכנס בסוסים ובפרדים מקרי דרך רחוקה, ותירץ דיש לחלק בין ענין חיוב לבין ענין פטור, דהתם לא מחייבי ליה ליכנס בסוסים ובפרדים ולחייבו כרת, אם לא בא, אבל לפטור שפיר יש לומר דמצי למנות עם האבלים, משום דאפשר לבא בסוסים ובפרדים, ולפי"ז כתב דבאמת י"ל בכה"ג נמי לגבי פסח, אם שחטו עליו כל שיכול לבא בסוסים ובפרדים לפני גמר זמן השחיטה יצא, דהא לפטור מהני עכ"ד ע"ש, ויפה כתב לחלק בזה עכ"ד, וכן כתב בח"ג - (יו"ד סימן כד) וסיים שיפה כתב בזה ונאים הדברים למי שאמרן עכ"ד, דלפי"ז יוצא עוד נפק"מ להלכה בנוגע ללע"ל, בדין הנ"ל שפסק הרמב"ם דאם הי' בדרך רחוקה ושחטו עליו לא הורצה וחייב בפסח שני, דבכל אופן שבא אח"כ בזמן השחיטה אם שחטו עליו הורצה, כיון דבזה שפיר אמרינן שהי' יכול לבוא ולמנות עמהם עיי"ש, ואכתי יל"ע בזה.

הרמב"ן פסק כרב נחמן וקושיית המנ"ח

ועי' רמב"ן (במדבר ט, י) שכתב וז"ל: "אבל מי שהיה בדרך פטור מן הראשון ועושה השני, ואם רצה לצאת בראשון וצוה ושחטו עליו הורצה, דקיימא לן (שם צב, ב) מיחס הוא דחס רחמנא עילויה ואי עביד תבא עליו ברכה. ויתכן שלכך הזכיר הכתוב "רחוקה", כי בדרך הקרובה בידו לעשות השני או הראשון, שישחטו ויזרקו עליו ויבא ויאכל לערב" עכ"ל, היינו שפסק כרב נחמן שהורצה ולא כרב ששת, וכבר הקשה עליו במנחת חינוך שם (בקומץ המנחה) דלמה פסק כר"נ ולא כרב ששת הלא קיימ"ל דהילכתא כרב ששת באיסורי? וכפי שביאר הכס"מ טעמו של הרמב"ם הנ"ל שפסק כרב ששת שאם זרק לא הורצה? ונשאר בצ"ע וכן הקשו בעוד כ"מ.

ואולי אפ"ל בזה, ע"פ מ"ש בשו"ת המהרי"ק (שורש קסה אות ד) דמה שקבעו בש"ס פלוני ופלוני הלכה כפלוני, ה"ז קאי רק על ההלכות שנוהגין בזה"ז, ולא על מה שנוהג לע"ל, וראה שבת ע, ב, בתוד"ה 'נודע', ומגן אברהם סי' ריח סק"ג, וראה תויו"ט כלים פ"ג מ"ב, ומה שהקשה עליו בתוס' חדשים דברמב"ם אין לומר כן, ועי"ע בס' יד מלאכי (אות רלד) דשקו"ט בזה בארוכה והביא מכ"מ בענין זה, ובס' מלא הרועים ח"ב אות ש סעי' כא וש"נ. (הובא בהפתיחה לס' 'ימות המשיח בהלכה', הערה 18) ולפי"ז לא קשה על הרמב"ן מהא דקיימ"ל דהלכה כרב ששת? דלהנ"ל י"ל דסב"ל דכלל זה לא קאי בנוגע להלכות דלע"ל, וראה בשו"ת חסד לאברהם (תאומים) בחי' על הרמב"ם שם ה"ג שהזכיר זה לגבי הכס"מ.*