כל כבודה בת מלך פנימה

בלקו"ש חכ"א ע' 379 (הוספות לפ' בשלח) הביא הגמ' דסוף מכות: "שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?..א"ל לכך אני מצחק, דכתיב: (ישעיהו ח') ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: (מיכה ג') לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו', בזכריה כתיב: (זכריה ח') עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת" (בגאולה העתידה בב"א).

ומקשה מהו כוונת הנבואה שגם נשים תשבו ברחובות ירושלים - הרי דבר זה הוא לכאורה היפך הכלל ד"כל כבודה בת מלך פנימה" שכבודה של האשה היהודייה הוא בהיותה "פנימה" ולא בהימצאותה ברחוב? בדומה לזה יש להקשות גם על נבואתו של ירמיהו הנביא" אודות גאולה העתידה "עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול חתן וקול כלה" הלא קולה של אשה הנשמע ברחובות הוא היפך הצניעות?

ומבאר זה על פי מה שכתבו התוס' (מכות שם בד"ה אוריה) שהנבואה ד"עוד ישבו זקנים וזקנות" נאמרה על הזמן שאחר תחיית המתים (כדאיתא בפסחים סח,א) שבאותו הזמן תתבטל היצה"ר לגמרי ו"גם אויביו ישלים עמו" שגם היצר הרע ישלים עם רצון של היהודי לעבוד את הקדוש ברוך הוא, ובזמן שכזה, אין צורך בזהירות של "כבודה בת מלך פנימה" ולכן הנבואות ד"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" ו"עוד יישמע בערי יהודה קול חתן וקול כלה" יוכלו להתקיים עיי"ש.

קשה מהגמ' סוכה דלעת"ל אנשים לבד ונשים לבד

והנה איתא בסוכה (נא,ב) -בנוגע לשמחת בית השואבה במקדש- תנו רבנן בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש.. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. היכי עביד הכי? והכתיב (דברי הימים א כח) "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" - אמר רב: קרא אשכחו ודרוש, (זכריה יב) "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד" אמרו: והלא דברים קל וחומר. ומה לעתיד לבא - שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם - אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם - על אחת כמה וכמה".

ובס' 'יד דוד' שם הביא להקשות ע"ז, מהא דאיתא בקידושין (פ,ב) ד"בשעת אנינות תביר יצריה" דלכך מתיר אבא שאול בזמן אנינות להתייחד אדם אחד עם שתי נשים, וגם רבנן שאוסרים הוא מטעם אחר, דיש לחוש לפעמים שאין שם אנינות ועושין עצמן וכו' כמ"ש רש"י שם (בד"ה ורבנן), נמצא דאפילו רבנן מודים שבשעת אנינות תביר יצריה, והתוס' שם (בד"ה כי) הביאו בשם ר"ח, דרבנן דפליגי זהו משום דסב"ל דגם בשעת אנינות איכא יצה"ר, אבל לכו"ע יוקשה לפי אבא שאול מקרא דזכריה דגם בשעת ההספד בענין אנשים לבד ונשים לבד?

ותירץ דע"כ צריך לומר דלעת"ל לאו משום גדר עבירה קאמר, דהא אמר בהדיא ש"אין יצה"ר שולט", ובעל כרחיך צ"ל דלאו אורח ארעא הוא שיתערבו אנשים עם נשים, ומביא ראי' לזה מהך דב"ב נח,א: "ר' בנאה הוה קא מציין מערתא, כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא. א"ל: מאי קא עביד אברהם? א"ל: גאני בכנפה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה. א"ל, זיל אימא ליה: בנאה קאי אבבא. א"ל: ליעול, מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא", הרי מוכח מכאן דבדליכא יצה"ר ליכא חשש, וא"כ למה לע"ל לגבי הספד עבדינן הרחקה? אלא ש"מ כנ"ל ששם הוא משום דלאו אורח ארעה שיתערבו אנשים עם נשים אפילו במקום שאין יצה"ר, ובאברהם שאני וכו' עכתו"ד.

ועי' גם בס' 'פתח עינים' (סוכה שם) שהביא קושיא זו בשם ה'ישרש יעקב' (מהר"ח אבואלעפיא) והקשה על תירוצו שם, ומוסיף דבאמת גם לפי רבנן (אי נימא כהתוס' דסב"ל דאפילו בשעת אנינות איכא יצה"ר) קשה, דכיון דלעת"ל אין יצה"ר שולט בהם למה צריכים להרחקה? ועכצ"ל דזו הרחקה יתירה לפנים מן השורה, ועד"ז יש לתרץ לפי אבא שאול דאף דסב"ל דתביר יצריה מ"מ לעת"ל ה"ז הרחקה יתירה עיי"ש, ועי' עוד בס' 'רוב דגן' שם מ"ש בדברי הישרש יעקב.

אמנם דבריהם אינם כמבואר בהשיחה, דהרי בהשיחה מפורש דכשיתבטל יצה"ר וגם אויביו ישלים עמו אין צריכים להרחקה, וכפי שמוכח ממ"ש עוד ישבו זקנים וזקנות וגו', קול חתן וקול כלה, ועוד דלפי החיד"א והיד דוד תקשי עלייהו מפסוקים אלו דלעת"ל שלא יהי' יצה"ר אי"צ להרחקה?

בירור הרבי בענין זה

ומצינו הגדרה בענין זה בלקו"ש חי"א פ' בשלח ב' (ע' 58) בהערה 20, שכתב שבכמה מפרשים כתבו שלכן לקחו [מרים והנשים] תופים כדי שלא ישמעו האנשים את קולן לפי ש"קול באשה ערוה" (ברכות כד, א), וממשיך שמזה שלא הביא רש"י פירוש זה מובן שע"פ פשש"מ לא היתה זאת כוונתן, ובשוה"ג שם כתב וז"ל: והטעם (גם ע"פ דין) י"ל: בנדו"ד אי"ז שייך, דהרי מפורש בפרש"י (טו ב) "ראתה (אפילו) שפחה על הים מה שלא ראו נביאים", הרי באותה שעה אין שום חשש וכו', ואינו דומה למשארז"ל בסוכה (נב א) "ומה לע"ל שעוסקין בהספד ואין יצה"ר שולטבהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד כו'", כי בקרי"ס הייתה יתרה מזה (כפרש"י): זה א-לי - היו מראין אותו באצבע. עכ"ל, הרי מפורש הכא שיש בענין זה אופנים שונים: א) האופן דלע"ל -ימות המשיח- שאז לא יהיו בדרגא גדולה כ"כ ועדיין שייך חשש, ולכן צריך הרחקה, ב) האופן דקריעת ים סוף כשהיו מראין אותו באצבע דאז ליכא שום חשש דקול אשה וכו'.

ובביאור יותר איתא בשיחת י"ב תמוז תשכ"ו (אות ח') עה"פ (תהלים פז,ז) "ושרים כחוללים כל מעיני בך" דמובא ע"ז במדרש (מדרש תהלים שם) ב׳ דעות׃ דעה אחת: ״אמר ר' יהודה ברבי סימון בשם ר' מאיר כשם שהבאר נובע מים חדשים בכל שעה, כך ישראל אומרים שירה חדשה בכל שעה, הדא הוא דכתיב "ושרים כחללים כל מעיני בך״״ ודעה השני' ״רבנן אמרי כשם (שהאנשים) אומרים שירה, כך אומרים הנשים שירה שנאמר "כל מעיני בך" ואומר (שה"ש ד,יב) "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום" כלומר לדברי רבנן לא רק האנשים יאמרו שירה - "ושרים", אלא גם הנשים שנקראות ״מעיני" תאמרנה שירה ושמחה ״בך״.

ואחד מהקושיות שהקשה הרבי שם: מהו החידוש שגם הנשים ישירו ױשמחו, הרי כך כבר הי' לעולמים בעת יציאת מצרים "ותקח מרים וגו' ותצאן כל נשים אחרי' בתופים ובמחלת"? (בשלח טו,כ) ומבאר דבעת יציאת מצרים היתה השירה רק ע״י תופים ומחולות בלבד בלי שירה בפה[1], ואילו לעתיד לבוא תהי' שירת הנשים ללא תופים ומחלות "ושרים" בקול (בלי כלי נגיגה). וענין זה הוא חידוש גדול כי בזמן הזה הרי "קול באשה ערוה״ (כי זהו היפך הצניעות של ״כל כבודה בת מלך פנימה"), ואילו לע״ל גם הנשים יאמרו שירה בפה ובקול, וזהו ע״ד המבואר בכתוב ״עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים .. קול חתן וקול כלה", ומבאר הטעם ע״ז, כי שירה זו תהי' בתקופה שלאחר תחײת המתים (כמ"ש התוס' הנ"ל בסוף מכות) שאז אין צורך בהפרדה בין אנשים לנשים כמ״ש׳"׳ ״עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" שהכװנה בזה היא שישבו יחד שאז יתבטל היצר הרע לגמרי, שהרי אז "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ולא עוד אלא שיהי' "שמש גדול" (לשון הגמ' סנהדרין נט,ב) לסײע בכל עניני הקדושה.

אבל בתקופה הראשונה של ימות המשיח" כאשר"עולם כמנהגו נוהג״", ומציאות הרע לא תתבטל לגמרי (למרות שגם אז תהי' עלי' גדולה בכל עניני עבודת ה' כי ״עסק כל העולם יהי' לדעת את ה' בלבד") אכן ײעשה ענין זה עפ"י כללי הצניעות נשים לחוד ואנשים לחוד, כדאיתא בסוכה ״ומה לעתיד לבוא שעסוקין בהספד ואין יצה"ר שולט בהם אמרה תורה אנשים־ לבד ונשים לבד עכשיו על אחת כמה וכמה" עכתוה"ד.

ונראה הכוונה בזה, דהגמ' איירי בתקופה הראשונה דימות המשיח, והיצה"ר עדיין קיים אלא שאינו שולט, ולפי מצב זה עדיין צריכים להרחקה, משא"כ השירה דנשים קאי על תקופה הב' שלאחר תחיית המתים שאז יתבטל היצה"ר לגמרי וגם אויביו ישלים עמו וכו' שאז אי"צ להרחקה כלל.

הרי גם הכא מפורש לא כהיד דוד והחיד"א, אלא דזה תלוי בב' התקופות, וזה מתאים למה שהובא בס' 'ימות המשיח בהלכה' (סי' לא) מהמגיד מישרים פ' ויקהל (ד"ה שנת ש"ו) וז"ל: "מגלינא לך רזא טמירא . . שבזמן תחיית המתים דהוא בתר ימות המשיח, יהא חרב עלמא מתאוות וכיסופין בהאי עלמא, והא בהוא זימנא יתבטל יצר הרע מעלמא", עכ"ל, ועי' גם לקוטי שיחות חכ"ד פ' שופטים (ב) לגבי ערי מקלט לע"ל דבסעי' ו שם משמע דלדעת הרמב"ם דעולם כמנהגו נוהג יהי' שייך רוצח בשוגג, וקאי שם בתקופה הא'[2].

ויש להוכיח כן עוד בדעת הרמב"ם ממ"ש בהל' מלכים פי"ב ה"ד: "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה" (פ"ט ה"ב), והרי כתב הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ה ה"ד) דענין ה"בחירה חפשית" הוא היסוד לשכר ועונש, ואם לא הי' ענין הבחירה מה מקום היה לכל התורה כולה ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק, השופט כל הארץ לא יעשה משפט? עיי"ש, ואי נימא דבימות המשיח יתבטל היצה"ר לגמרי ולא יהי' בחירה, איך שייך לומר דע"י העסק בתומ"צ יזכו לחיי העולם הבא[3],וא"כ הרי מוכח מזה גופא שגם בימות המשיח יהי' ענין הבחירה.

ב' סוגי יצה"ר

אלא דאכתי צריך ביאור דהרי גם על תקופה הא' אמרינן (סוכה נב,א) שהקב"ה שוחט ליצה"ר, [דהרי זה בא בהמשך הגמ' דאיירי בתקופה הא' כנ"ל] וא"כ איך אמרינן דאכתי יהי' ענין הבחירה?

ואולי אפ"ל בזה ע"פ מ"ש בס' 'בן יהוידע' סוכה שם (בד"ה ומה לעת"ל) שיש שני מיני יצה"ר: הא') יצה"ר הנקרא מלאך רע שנמשך ובא מצד הקליפה, והב') מצד החומר המוטבע באדם מעת הלידה, ועד"ז כתב בס' ערבי נחל ר"פ תצא, דנודע שיש שני מיני יצר הרע, האחד הוא המלאך המסית אשר לזה נברא וזהו מלאכתו ועליו ארז"ל שם לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו וכו', אבל יש מין יצר הרע השני שהוא תאות הגוף מצד עצמו מצד היסודות, וכמ"ש הרח"ו איך מכל יסוד נמשך תאוה אחרת, וכאשר אין האדם מחליש כחם אזי מתגברת התאוה יותר .. ולכן אמר יצרו של 'אדם' דייקא ר"ל היצר של האדם עצמו שמצד יסודות גופו מתגבר עליו דייקא וכו', וכ"כ בשו"ת 'להורות נתן' ח"א אבהע"ז סי' נט ובכ"מ.

וא"כ אפ"ל דהא שבתקופה הא' הקב"ה שוחט ליצה"ר, הרי זה קאי רק על סוג הא' היינו המלאך המסטין וכו' שהוא יישחט, אבל סוג הב' שמצד טבע האדם עצמו לא יתבטל לגמרי, דאף שתרבה הדעת והחכמה ויתקיים היעוד דוהסירותי את לב האבן מבשרכם כו', אבל אכתי לא יהי' בהאדם שלימות הבירור, ואפ"ל דזהו גם כוונת הגמ' שם דאין יצה"ר "שולט" אז [או כהגירסא בעין יעקב "מתגרה"] אבל מ"מ לא נתבטל לגמרי.

וע"ד שכתב בלקו"ש חל"ח ע 109: דבסוף הל' מלכים כ' הרמב"ם "ובאותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ולא תחרות שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנין מצויין כעפר ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", דעפ"ז מובן דזה שלע"ל (בתקופה הראשונה דימוה"מ עכ"פ) יהיו כל ישראל מובדלים מדרכי העולם ויהיו עסוקים רק לדעת את ה', הוא מחמת מצב העולם דאז, המאפשר את זה. כלומר: אין זו התכונה של בנ"י מצד עצמם "באותו הזמן", אלא תוצאה ממצב העולם דלהיות ש"לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה כו' שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנין מצויין כעפר" הרי אין מקום לשום עסק בעניני העולם כ"א רק "לדעת את ה' בלבד עיי"ש עוד, וכיון שאין זה בירור בהאדם עצמו לכן שייך עדיין ענין הבחירה, משא"כ אחר תחיית המתים יתבטל ענין הבחירה לגמרי, ועפ"ז מובן דרק על תקופה זו דתחיית המתים אמרינן דאי"צ להרחקה כלל משא"כ בתקופה הא' בימות המשיח. ועי' עוד בקונטרס "הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם" סעי' י' בענין החילוק בין תקופה הא' להב' ובכ"מ.