בגדר ברכה זו לעת"ל בעת תחיית המתים

בברכות נח,ב, איתא: "אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לאחר שנים עשר חדש - אומר ברוך מחיה המתים. אמר רב: אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש, שנאמר (תהלים ל"א) נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד" (הובא ברמב"ם הל' ברכות פ"י ה"ב וטושו"ע או"ח ר"ס רכ"ה), ויש שכתבו[1]דנראה מזה דלעת"ל כשיראו את קרוביהם שעמדו לתחיה יצטרכו לברך ברכת מחיה המתים[2] וכדאי לעיין בזה אם הוא ענין אחד עם הברכה דזה"ז או לא.

והנה בנוגע לברכה זו דאחר י"ב חודש מברך ברוך מחיה המתים, עי' בתלמידי רבנו יונה (שם) שביאר וז"ל: לאחר י"ב חדש מברך מחיה המתים מפני שנשכח מהלב כמו שהמת נשכח לאחר י"ב חדש דכתיב נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד עכ"ל, וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"ד סימן עו) וז"ל: ואם עברו עליו י"ב חדש יברך מחיה המתים שהרי זה בראייתו עכשיו כאילו נעלם ממנו ומת ועכשיו חזר וחיה עכ"ל, וכ"כ המאירי (שם) וז"ל:לאחר י"ב חדש אומר ברוך מחיה המתים שכבר נשתכח מלבו כמת עכ"ל. היינו דכיון שלא ראהו י"ב חדש הרי נשכח ממנו, ונחשב כמת שנשכח מן הלב, ועכשיו שרואהו הרי הוא כאילו חי מחדש, ולכן מברך עליו "מחיה המתים".

ובמהרש"א בחדא"ג שם כתב טעם אחר וז"ל: לאחר שנים עשר חדש כו'. לפי שבכל שנה האדם נידון בראש השנה ויום הכפורים אם למות אם להיות חי ואם רואהו אחר ר"ה ויה"כ זה ואחר כך אין רואה אותו עד אחר ר"ה ויה"כ הבא הרי עבר עליו דין אם למות אם לאו וע"כ אומר ברוך מחיה מתים שניצול מדין מיתה בר"ה ויוה"כ והשתא ניחא דמייתי עלה הכא מילתיה דרב דמיירי נמי בדוד שהיה חי ואמר שאחר שעבר עליו שנה הוא נשכח כמת וצריך לברך עליו ברוך מחיה מתים ומדמה ליה לכלי אובד כפירש"י דבעבר לו שנה הוא אבוד לגמרי וא"צ להכריז ומ"מ אם בעל אבידה מצאה אח"כ הרי מחזיר לו ה"נ באדם בעבר לו שנה ואין רואהו הרי הוא כאבוד ומת ואם נמצא חייב לברך עליו ברוך מחיה מתים שזיכהו לחיים בדין ר"ה ויוה"כ עכ"ל[3].

ברכת מחיה המתים אם הוא כמו ברכת שהחיינו

והנה בתוס' שם כתבו: "הרואה חבירו אחר שלשים יום אומר שהחיינו - אומר ר"י דוקא חבירו החביב עליו אבל בענין אחר לא", ולכאורה נראה דדברי התוס' קאי רק על ברכת שהחיינו, משא"כ בברכת מחיה המתים אין צריך לתנאי זה, ועי' גם ברבינו יונה שכתב כן על ברכת שהחיינו, אבל ברא"ש (שם סי' ט') כתב: "אריב"ל הרואה את חבירו לאחר ל' יום אומר ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה לאחר י"ב חדש אומר מחיה המתים ודוקא חבירו שחביב עליו ושמח ונהנה בראייתו", הרי הרא"ש כתב כן גם על ברכת מחיה המתים שהוא רק בחבירו שחביב עליו וכו', וכן הוא בטור שם: "הרואה חבירו לאחר ל' יום אומר שהחיינו ואחר י"ב חדש מברך מחיה המתים והוא שחביב עליו הרבה ושמח מאד בראייתו", וכן בהמחבר שם.

ולכאורה יש לומר בזה, דפליגי בעיקר היסוד דהך ברכה דמחיה מתים, דהתוס' ורבינו יונה סב"ל דברכה זו היא בעיקרה ברכת הראי' והשבח גרידא, ואינה קשורה בענין השמחה כלל, וע"ד שכתב הרמב"ם (הל' ברכות פ"א ה"ג- ד) "וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אע"פ שלא נהנה ולא עשה מצוה".. וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו", ולכן לא כתבו בברכה זו דבעינן חבירו החביב עליו ושמח בראייתו דוקא, ורק בברכת שהחיינו דהוה ברכה על שמחת ראיית חבירו, בעינן שיהי' חבירו החביב עליו וכו', משא"כ הרא"ש והטור סב"ל דגם ברכת מחיה המתים הוא כמו ברכת שהחיינו שהוא מצד ראייה של שמחה, אלא דכאשר לא ראהו י"ב חודש, ניתוסף על זה שמברך מחיה המתים, כיון שגם נשתכח מלבו כמת, ויש כאן שמחה יתירה ולכן סב"ל דגם ברכה זו היא רק בחבירו ששמח בראייתו, ולפי טעם המהרש"א הנ"ל יוצא בפשטות כאופן הא', שהו"ע דשבח והודאה על שניצול מן הדין וכו'.

וי"ל בזה עוד, דהב"ח שם כתב (הובא במג"א ס"ק ב') דאם מברך מחיה מתים אז אין מברך שהחיינו עיי"ש, ולפי הנ"ל י"ל דזהו רק לדעת הרא"ש והטור שביסודם הם ברכה אחת, ולכן כיון שכבר בירך מחיה המתים אי"צ לברך עוד שהחיינו, אבל לפי מה שנת' בדעת התוס' דב' ברכות אלו חלוקים המה ביסודם, דיסוד הברכה דמחיה מתים הוא ברכת הודאה, וברכת שהחיינו הוא מצד השמחה, י"ל דאף שבירך מחיה המתים יברך גם ברכת שהחיינו, ובברכי יוסף שם כתב דיש להסתפק אם לאחר יב"ח כשמברך מחיה המתים יברך גם כן שהחיינו עיי"ש, ועי' גם בס' מעשה רקח ברמב"ם שם שהביא דברי הב"ח, וכתב דאם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה, ויש לבאר כוונתו, כיון די"ל כנ"ל שהן ברכות שונות, ואפילו אם בירך מחיה המתים צריך לברך שהחיינו[4], וי"ל דזה תלוי בפלוגתא הנ"ל בין התוס' והרא"ש.

ועי' גם בס' דעת תורה להמהרש"ם (שם) שהביא דאם באו ב' חביריו אחד שלא ראה אותו יב'ח וא' שלא ראהו ל' יום, י"ל שלא יברך אלא מחיה המתים בלבד שבכלל מאתים מנה, אך אם ירצה יוכל לברך מקודם שהחיינו ואח"כ מחיה המתים ולא הוי ברכה שאינה צריכה עיי"ש, וי"ל דזהו רק לפי שיטת הרא"ש והטור, אבל לדעת התוס' ורבינו יונה שהם ברכות שונות לעולם צריך לברך שתים.

ויש פוסקים (ראה בס' ברכת ה' ח"ד פ"ב סעי' כח ובהערה 282) דבדיעבד אם בירך ברכת שהחיינו במקום מחיה מתים יצא, ודימה זה להדין דאם טעה ובירך שהחיינו במקום הטוב והמטיב יצא, כמ"ש בס' המאורות ברכות נט,ב, עיי"ש, ולהנ"ל אפ"ל דגם זה תלוי בהנ"ל, דאי נימא דברכת מחיה המתים יסודו הוא הודאה ושבח ולא כברכת שהחיינו י"ל דלא יצא.

היתה לו ידיעה ממנו בתוך יב"ח האם מברך

והנה בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' רכ) כתב וז"ל: שאלה: חבירו שראהו והלך מן העיר ובתוך שלשים קבל ממנו כתב אם יאמר שהחיינו כשיבא וכן מחיה המתים. או כשיבאו אנשים שהודיעוהו משלומו: תשובה אפשר דמחי' מתים לא יאמר דאין כאן נשכחתי כמת מלב אבל שהחיינו שהוא על ראיית הפנים יאמר עכ"ל. (הובאו דבריו להלכה בבאר היטב שם).

ועי' גם בערוך השלחן שם סעי' ב': "הרואה את חבירו שחביב עליו ושמח בראייתו מאד אם יש שלשים יום שלא ראהו מברך שהחיינו בשם ומלכות ואם לא ראהו שנים עשר חדש מברך מחיה המתים ואז אינו מברך שהחיינו, וזהו כשלא היה מכתבים ממנו אליו אבל כשקבל ממנו מכתב אינו מברך מחיה המתים אבל לעניין שהחיינו אין חילוק דאפילו קיבל מכתב בתוך ל' מברך שהחיינו והטעם דברכת שהחיינו היא מתוך שמחת הראייה פנים בפנים, אבל ברכת מחיה המתים הוא מצד שעתה נתוודע שהוא חי, ולכן כיון שכבר ידע שהוא חי ע"פ מכתבים או שמע מבני אדם שהוא חי שוב לא שייך ברכת מחיה המתים", וכ"כ במקור חיים (לבעל החות יאיר) וברכי יוסף שם סק"ג, ובשו"ת בן פורת להגר"י ענגל סי' ח'.

אבל אדה"ז בסדר ברכות הנהנין לאדה"ז פי"ב סי"א כתב וז"ל: הרואה את חבירו החביב עליו הרבה ושמח ונהנה בראייתו אם לא ראהו זה שלשים יום יברך שהחיינו ואם לא ראהו זה שנים עשר חודש צריך לברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם מחיה המתים, ואפילו היתה לו ממנו ידיעה בינתיים בכתב או בעל פה כי עיקר הברכה הוא על הנאה ושמחת הלב בראיית פניו עכ"ל, הרי דסב"ל לאדה"ז שכן הוא אפילו בברכת מחיה מתים שמברך גם אם היתה לו ידיעה בכתב וכו', וכן פסק בשו"ת משפטי צדק סי' כ"ט: "ומעתה בנדון דידן כיון דעיקר הברכה היא על שמחת ראיית פניו אע"פ שראה כתביו תוך ל' יום או תוך י"ב חדש יברך עליו כו'",וכ"כ בשלחן הטהור שם סעי' ב'[5].

ולכאורה גם בפלוגתא זו הי' אפשר לומר דתלוי בהנ"ל, דאדה"ז כתב בהדיא גם בברכת מחיה המתים דיסודו הוא "על הנאה ושמחת הלב בראיית פניו" ע"ד ברכת שהחיינו, לכן אין נפק"מ אם הי' ממנו ידיעה בינתיים וכו' דסו"ס שמח בראיית פניו דוקא, משא"כ אי נימא דיסודו הוא הודאה על שהוא חי, כיון שכבר ידע כן מקודם, אין מקום לברך ברכה זו.

אמנם מזה שהרבה פוסקים נקטו בשיטת המחבר כנ"ל לגבי ברכת מחיה המתים דאם הי' לו ידיעה בתוך יב"ח אינו מברך, אף דגם המחבר סב"ל לגבי ברכה זו דבעינן שיהא שמח בראייתו, דסב"ל דברכה זו הוה כמו ברכת שהחיינו, מוכח דהטעם דסב"ל דאינו מברך אם הי' לו ידיעה בינתיים הוא משום דאין שם השמחה דמחיה המתים, דלא שייך לומר ע"ז "כיון שלא ראהו י"ב חדש הרי נשכח ממנו ונחשב כמת שנשכח מן הלב ועכשיו שרואהו הרי הוא כאילו חי מחדש" ולכן לא שייך לברך ברכה זו ויברך ברכת שהחיינו.

ובאמת יל"ע בדעת אדה"ז, דלמה סב"ל דאכן יברך גם בהי' לו ידיעה ממנו בתוך יב"ח, הרי לכאורה לא שייך הטעם שנשכח ממנו וכו' שיאמר מחיה המתים? ועכצ"ל דסב"ל דאף שהי' לו ידיעה בכתב ממנו וכו' עדיין הוא כמו שנשכח ממנו, כי אין זה דומה כלל וכלל, לההנאה והשמחה הבא עכשיו משמחת ראיית פניו, ולכן שפיר מברך מחיה המתים.

[ועי' בס' מגיד תעלומה ברכות שם שכתב וז"ל: לאחר י"ב חודש אומר ברוך מחיה וכו'. הרבה טעמים נאמרו על זה במפרשים ופוסקים, ושמעתי בשם פה קדוש הרב הקדוש מו"ה אברהם יהושע ממעזבוז זצוק"ל, דהנה חבירים כשהם באחדות בחבורה יחד באהבה, הנה הוא כעין זיווג הנשמות ונולד מחבורתו מלאך, והנה המלאך הוא כבריה שאין לה עצם ואינו מתקיים י"ב חודש, והנה שוב אחר יב"ח כשמתראין אותן הנשמות באהבת חבירים, הנה מחיים את המלאך ההוא, ע"כ מברכין ברוך מחיה וכו' כך שמעתי בשמו ולא שמעתי מפיו עכ"ל, דלפי טעם זה א"ש ג"כ למה יברך מחיה המתים ועי' גם בשלחן הטהור שם במ"ש הטעם לזה].

גדר הברכה דברוך מחיה המתים לעת"ל

והנה לפי כל הנ"ל, הרי מבואר לדעת אדה"ז בהדיא, דגם ברכת מחיה המתים עיקר הברכה הוא על הנאה ושמחת הלב בראיית פניו, וי"ל שכל זה הוא עכשיו בזה"ז דהוה רק "כאילו" נעלם ממנו ומת ועכשיו חזר וחיה, משא"כ לעת"ל כאשר יהי' תחיית המתים בפועל, הנה אז בודאי יהי' חיוב לברך ברכה זו מצד ההודאה על הנס עצמה של תחיית המתים, וי"ל דבזה לכו"ע אי"צ שיהי' דוקא חבירו החביב עליו ושמח בראייתו דוקא וכו'.

וע"ד שהביא בס' 'שבלי הלקט' (ענין תפילה סימן יח ד"ה מצאתי אגדה[6]): "כשנעקד יצחק אבינו על גבי המזבח ונעשה דשן והי' אפרו מושלך על הר המוריה מיד הביא עליו הקב"ה טל והחיה אותו לפיכך אמר דוד כטל חרמון שיורד על הררי ציון וגו' כטל שהחיה בו יצחק אבינו מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מחיה המתים", ששם במלאכי השרת בפשטות הי' זה ברכת הודאה רק על תחיית המתים, ולא משום שמחת ראיית פניו.

ולפי"ז י"ל דלעת"ל שכאשר יראה גם חבירו החביב עליו, או רבו, או אביו ואמו וכיו"ב[7] יצטרך לברך גם ברכת שהחיינו, כיון שהיא ברכה מיוחדת על השמחה וההנאה בראיית פניו.

ועי' בס' 'מגולה לגאולה' (ע' 202), שמובא משיחת קודש ליל שמחת תורה תשמ"ט שאמר הרבי וזלה"ק: "כאשר נזכה לראות את פני משיח צדקינו בפעם הראשונה, מסתבר שיצטרכו לברך "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה" במכל שכן וקל וחומר מברכת שהחיינו על ראיית חבירו שלא ראהו שלשים יום (רמב"ם הל' ברכות פ"י ה"ב)". עכלה"ק.

והנה אף דנקטינן להלכה דאם לא ראוהו מעולם לא יברך, וכפי שפסק המחבר שם בסעי' ב' (תשובת הרשב"א ח"ד סי' ע"ו) ונת' הטעם במג"א (ס"ק ג'): "דכיון דלא ראה אינו אוהבו כ"כ", ובפמ"ג שם בא"א הוסיף: "אף דעתה רואהו, מכל מקום כיון דלא נעשה אוהב לו כי אם ע"י אגרת אין אהבה כ"כ, וליכא שמחה עתה כי אם בדש ביה"?

הרי המג"א הוסיף שם ד"משא"כ ילדה אשתו והוא הי' במדינת הים וראוהו עתה מברך שהחיינו דודאי יש לו שמחה בוולדו", ז.א. דאף דלגבי חבירו נקטינן דאם לא ראוהו מעולם אין השמחה גדולה כ"כ ולכן אינו מברך, אבל בוולדו דבודאי יש לו שמחה גדולה וכו' שפיר מברך, א"כ כ"ש וק"ו כשנזכה לראות פני מלכנו משיחנו שאין לך שמחה גדולה מזו ולכן מברכינן ברכת שהחיינו[8].