בנוגע לקביעות כבשנה זו שיו"ט ראשון דסוכות חל בשבת, יל"ע איך יהי' הסדר לע"ל האם רק במקדש יטלו בשבת אבל לא בגבולין או שגם בגבולין יטלו בשבת? ובפשטות, הסברא שכן יטלו בשבת, הוא מצד שכמו שעד חורבן בית שני גם בגבולין היו נוטלין לולב בשבת גם בזמן שכבר גזרו שלא לתקוע שופר בר"ה שחל בשבת בכל מקום (וכמבואר בארוכה בגמ' סוכה ור"ה, ובמפרשים, טעם החילוק בין שופר ללולב) ולכן כשיבנה המקדש שוב יטלו את הלולב בשבת בכ"מ. ואף שלגבי שופר כבר כתבתי בארוכה בעבר (בכמה מהקובצים דהעו"ב על יסוד השיחה דכ' אב תשט"ו) דבתקופה הראשונה יתקעו רק בביהמ"ק או במקום שיש בו בי"ד סמוך אבל לא בכל מקום היינו דווקא בשופר כנ"ל שגם בזמה"ב לא תקעו במדינה, אבל בלולב שגם בכל ימי הבית שני נטלו בגבולין הרי שגם לע"ל יטלו בשבת, או דלמא שגם בלולב ימשיך המצב כמו בזה"ז שבשבת אין נוטלין, ורק בירושלים ובמקדש יטלו גם בשבת.

וראיתי בספר עדת יעקב להגר"י פרלוב שליט"א מנובומינסק (בסימן יט ס"ד) שרצה לומר שמה שכתב הרמב"ם בהל' לולב פ"ז הי"ח "וכבר ביארנו שעיקר האיסור בנטילת לולב בשבת גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר" שלכאו' א"מ כ"כ קשר הענינים שם עם תחילת ההלכה (ע"ש בלח"מ) הוא כדי ללמדנו שגדר האיסור כאן הוא מחמת "גזירה" ולכן הרי"ז נכלל במ"ש הרמב"ם בהל' ממרים פ"ב ה"ג דדברים שחכמים אסרום משום סייג לתורה אם פשט איסורם בכל ישראל אפילו בי"ד גדול מן הראשונים אין יכול לבטלו (ועיי"ש בכס"מ דמקורו הוא מדברי הגמ' במס' ע"ז דף ל"ו בנוגע לגזירת י"ח דבר) ולכן "גם אם יבוא אליהו ובית דינו וירצו להתיר לולב בשבת אין שומעין לו כמו שאמרו שם בע"ז לענין גזירת י"ח דבר כיון דאיסור לולב בשבת הוא משום סייג וגזירה" ואח"כ מוסיף שם ואפשר שכשיבנה ביהמ"ק ג"כ לא יטלו "כיון שכבר נגזרה הגזירה דשמא יעבירנו משחרב ביהמ"ק, בין בגבולין בין בארץ נשאר הדבר כמות שהיה, הן בזה"ז דידעינן בקביעא דירחא הן לעת"ל דלא יוכל בי"ד גדול לבטלו ודו"ק".

ולפענ"ד יש להשיב על דבריו מכו"כ צדדים וכדי שלא להאריך יותר מדי אכתוב בקיצור את הנקודות העיקריות: א. כבר עמדו המפרשים על כך שבהל' ממרים שם בהלכה ב' כשהרמב"ם מדבר על מה שב"ד אחר גדול יותר כן יכול לבטל, הזכיר ג"כ "בית דין שגזרו גזירה" ומהו החילוק בין "גזירה" שכן אפשר לבטל לבין מה שגזרו משום "סייג" שזה א"א לבטל? ויש באחרונים כמה הגדרות בזה מהו גזירה ומהו סייג [ראה באבן האזל שם על אתר, ובתפא"י ורש"ש על עדיות פ"א משנה ו' (נסמנו בהוצאת פרנקל שם)] ולפי כל ההגדרות הנה הגזירה (יעו"ש בדבריהם) ד"שמא יעבירנו" נופלת תחת הגדר ד"גזירה" ודלא ד"סייג" ולפי"ז ל"ש כאן כלל הענין דאפי' אלי' ובית דינו אין יכולין לבטלו.

ב. גם בהדברים שהם משום סייג הרי אין לך בו אלא חידושו והיות שכל הי"ח דבר הם ענינים של רשות שחכמים גזרו עליהם מהיכי תיתי שגם במקום שחכמים ביטלו איזה מצות עשה משום סייג, שייך כל הענין דגם ב"ד יותר גדול אין יכול לבטלו?

ג. כבר כתבו כו"כ מהפוסקים (כהחת"ס ועוד ראה בהנסמן שם בהוצאת פרנקל) שאם בטל הטעם שבגללו גזרו יכולים לבטל (ואפי' אינם גדולים מן הראשונים) אפי' במקום שהגזירה היתה משום סייג, ולפי"ז בלולב שכל הגזירה היתה ביסודה משום דלא ידעינן בקביעא דירחא וכמבואר בסוגיא דסוכה דף מד בנוגע למקומות הרחוקים, ואח"כ כמבואר ברמב"ם שם לפנ"ז בהל' יז שאסרו גם על בני א"י מפני בני הגבולין הרחוקים ש"לא יהיו אלו נוטלים בשבת ואלו אין נוטלים, הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא ואין שם מקדש להתלות בו" (ואח"כ גם כשכבר קבעו ע"פ החשבון נשאר הדבר מצד מנהג אבותיהם בידיהם כמו בכללות הענין דיו"ט שני של גליות).

וממילא כשיבנה המקדש הרי אין כל סיבה שבני א"י שידעו בקביעות החודש ינהגו כמו במקומות הרחוקים דכל זה אינו אלא מצד שכנ"ל בלשון הרמב"ם "אין שם מקדש להתלות בו" אבל בזמן שנוטלין במקדש הרי גם כל מקום שיודע בקביעות החודש יש לו לנהוג כן. ויתירה מזו שלמעשה כפי שדובר בזה כו"כ פעמים שבזמננו גם מקומות הרחוקים ביותר ידעו בקביעות החודש וא"כ הרי"ז גזירה שבטל טעמה (אף שעצם החשש דשמא יעבירנו לא יתבטל אבל כבר האריכו במפרשים שם למה לא חששו לזה בלולב אלא בצירוף הענין דלא ידעינן בקביעא דירחא וזה כבר יתבטל לע"ל) ולפי החת"ס הנ"ל במקרה שבטל הטעם כבר יכולים לבטל גם גזירה שהיא משום סייג.

ד. כבר כתבו כמה מהראשונים (ראה ריטב"א סוכה שם ועוד) שזה שלאחר החורבן תקנו חכמים בשופר שהיו תוקעים בכ"מ שיש בו ב"ד, ובלולב אסרו בכ"מ, הוא מצד דבשופר דליתא אלא יום אחד (הריטב"א קאי לשיטתו בזה ואכמ"ל) וישתכח מצותו תקנו בו, משא"כ לולב שישנו גם בשאר ימים שתקנו חכמים לאחר החורבן שיטלו שבעת ימים זכר למקדש לא ישתכח תורת לולב, ולכן אסרו בכ"מ ביום הראשון שחל בשבת.

והנה הרמב"ם הרי כתב מפורש בהל' לולב שם הט"ו שתקנת ריב"ז שיהי' לולב ניטל כל שבעה, תתבטל כשיבנה ביהמ"ק "ויחזרו הדברים לישנן" דהיינו שיטלו רק ביום הראשון וא"כ לדברי העדת יעקב נמצא שלע"ל כשיום הראשון יחול בשבת הרי שלא יטלו לולב כלל באותה שנה?! וכ"ז כאמור בזמן שטעם הגזירה כבר בטלה! ולענ"ד זה תמוה ביותר לומר כן.

ויש להאריך בזה עוד אבל כמדומני שדי בהנ"ל לפקפק בכל המהלך של עדת יעקב ובנוגע לעצם דיוקיו בלשונות הרמב"ם שם גם על זה לא חסרים ביאורים אחרים. ובכ"א אין בזה די כדי לבסס את הסברא שלעת"ל לא יטלו לולב בשבת בגבולין, ומסתברא איפכא שכן יטלו וכמו שנטלו לולב אפי' בזמן בית שני שכבר היתה הגזירה בנוגע לשופר וכנ"ל. ויה"ר שנזכה עוד בשנה זו ליטול לולב ביום הראשון בביהמ"ק השלישי תיכף ומיד ממש.