היום יום ג' מנחם אב: "משיחת אאמו"ר: יעמאלט ווען משיח וועט קומען בב"א וועט מען ערשט ביינקען נאך די גלות טעג. יעמאלט וועט ערשט פארדריסען פאר וואס מ'האט ניט געטאן אין עבודה. מען וועט ערשט דערהערען דעם גרויסען ווייטאג פון העדר העבודה. איצטער אין די ימי הגלות, איז די ימי העבודה צו מכין זיין זיך צו ביאת המשיח בב"א".

ולהעיר מדברי החידושי אגדות למהרש"א סוכה (נו, ב) שמפרש עפ"י נקודה זו פשט בגמרא.

מובא שם אודות נבואת זכרי' שלעתיד לבוא יתקיים "הספד" גדול. ונחלקו על סיבת ההספד. חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג וחד אמר על יצר הרע שנהרג.

והגמרא שואלת: "בשלמא למאן דאמר על משיח בן יוסף שנהרג היינו דכתיב והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד, אלא למאן דאמר על יצר הרע שנהרג האי הספידא בעי למעבד? שמחה בעי למעבד!".

ומתרצת: "אמאי בכו כדדרש רבי יהודה, לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה. ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה, ואף הקב"ה תמה עמהם".

אבל עדיין נשארת השאלה - למה יבכו הצדיקים? הרי אין שמחה גדולה מהריגת היצה"ר?

רש"י על אתר מפרש שבוכים ע"ז שנזכרים בצערם שהיה להם לכבוש הרשע הזה בחייהם. היינו שהבכי' היא על הצער שבעבר.

המהרש"א כותב ע"ז שהוא פירוש דחוק. ומפרש (ע"ד הפתגם בהיום יום הנ"ל) שהבכי' הוא ע"ז שלעתיד לבוא אין יצר הרע לכבוש! היינו על הצער שבהוה.

וז"ל: "וי"ל ע"פ מ"ש וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וגו' זה היצה"ר וכו' דהיינו שהוא טוב לצדיקים שע"י שינצחו אותו יזכו לעוה"ב. על כן מצטערין בהריגתו ובביטולו שלא יוכלו עוד לזכות על ידו".