בלקו"ש ח"ג פ' בהר עמ' 1011 בהערה 11 (מש"פ משפטים תשכ"ג) מסביר רבינו הטעם שהמלוה ברבית אינו קם בתחיית המתים כי עושה היפך הענין דתחיית המתים, עיי"ש. וממשיך: "ובזה יובן מה שבפ' חלק אינו מונה מלוי ברבית בין אלו שאין להם חלק לעוה"ב כי זה נכלל בכלל כופר (ועושה היפך ענין) תחיית המתים". ע"כ.

ולהעיר שזוהי שאלת התוס' בסוטה (ה, א) ד"ה כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער, וז"ל: "תימא אמאי לא חשיב האי במשנת חלק והא דאמר בפרק בתרא דכתובות מתים שבחו"ל אינן חיים ותו גרסינן התם ע"ה אינן חיים אא"כ יהנו ת"ח ומלוי ברבית מצינו באגדה שאינן חיים לעוה"ב". ונשאר בשאלה בלי יישוב.

ואף לפי התוס' בבב"מ (ע, ב) ד"ה תשיך (בתירוץ השני) "בני נח לא הוזהרו מן הרבית וההוא גברא [במתי יחזקאל] דלא קם בבקעת דורא [מכיון שהלוה ברבית אף שהיה מבני אפרים שיצאו ממצרים לפני יצי"מ ומתו בדרך וא"כ הי' בן נח] זה לא הי' עונש שלא הי' שעת תחיית כל המתים ולא נענש זה יותר משאר מתים שלא חיו באותה שעה אלא חביריו זכו בשביל שנזהרו מן הרבית אע"פ שלא נצטוו". וא"כ י"ל שלפי תירוץ זה באמת המלוה ברבית קם לתחיית המתים (וכן משמע מההגהה בצד שו"ע אדה"ז הל' רבית עמ"ש בסעיף ב' "כל המלוה ברבית..אינו קם בתחיית המתים" שזהו להתירוץ הא' בתוס' שם "שהוא עיקר...").

אבל לכאורה הרי אין מזה ראי' שאכן קם לתחה"מ, כ"א לומר שאין מקור ע"ז מפרקי דר"א, כי זה לא הי' עונש מכיון שלא נצטווה, אבל יש מקורות אחרים לזה (כמצויין בלקו"ש שם) כמו שמו"ר פל"א ו"אמר הקב"ה מי שחיה ברבית בעוה"ז לא יחיה לעוה"ב" (ואולי מה שכתוב בההגהה בשו"ע הוא רק לרווחא דמילתא).