בהמשך למ"ש בגליונות הקודמים לבאר דברי כ"ק אדמו"ר (ולתרץ הקושיות שהקשה הרב ח.ר. שי' בהגליון שי"ל לכבוד יו"ד שבט) בהשיחה הידועה (לקו"ש חכ"ז בחוקותי א') שלשיטת הרמב"ם יהיו לע"ל ב' תקופות, תקופה א' שעלי' אומר הרמב"ם עולם כמנהגו נוהג, ותקופה ב' שאז יהיו ענינים שיש בהם שינוי וביטול ומנהגו של עולם. ובגליונות הקודמים כתבתי מה שנראה לענ"ד הפשט במו"נ ח"ב פכ"ט ובאגרת תחיית המתים פ"ו ובהל' מלכים פי"ב. ולשלימות הענין אבוא לתרץ הקושיות שהקשה על הקושיות שהקשה כ"ק אדמו"ר על הרמב"ם במה שפסק כשמואל. (ואף שלפי הנראה אין זה ההוכחה והיסוד העיקרי לשיטת כ"ק אדמו"ר בהרמב"ם שיהי' שתי תקופות, ותחיית המתים מספיק).

ובתחילה צריך לבאר מה כוונת הרמב"ם בהל' מלכים פי"ב בתחילתו שבימות המשיח לא יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהי' שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג, וממשיך אמרו חכמים אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד.

והנה דברי הרמב"ם כוללים ב' ענינים: א) שלא יה' ענינים שהם היפך ושינוי הטבע. ב) גם ענינים שאינם היפך טבע העולם, אבל הם שינוי בטבעי בני אדם גם זה לא יהי'. שהרי דברי שמואל אין בין העוה"ז כו' הובא בגמ' שבת סג, א בנוגע לביטול כלי זיין לימוהמ"ש, והגמ' אומר שאלו האומרים שלימוהמ"ש יבטלו כלי זיין (שזהו שינוי טבע בני אדם, שלא רק שלא יהי' מלחמה בפועל אלא שיבטל כל האפשרות של מלחמה), פליגא על שמואל. ובשלמא זה שאנו אומרים שלא יהי' רעב ומלחמה בפועל ושתרבה הדעה והחכמה כו' אינו שינוי בטבע בני אדם ואין זה סתירה לדברי שמואל, אבל באם יהי' ביטול היצר והאפשרות לגמרי למלחמה וכדו' הוא חידוש גדול ושינוי טבעי בני אדם, וממילא גם שינוי זה נשלל בדברי שמואל כשהוא אומר "אלא שעבוד מלכיות בלבד".

וב' ענינים אלו נקראים בדברי הרמב"ם ביטול מנהגו של עולם.[1] ומכיון שהרמב"ם פסק כשמואל, וביחד עם זה פסק בהל' שבת פי"ט שאם יצא בכלי זיין בשבת חייב, שזהו רק באם יבטלו כלי זיין בפועל כדמוכח מהגמ' שבת סג, א וכדלקמן, הרי לא יתורץ רק באם אנו אומרים שיש ב' תקופות.[2]

ועתה בנוגע להקושיות עצמם: הרב ח.ר. שי' הקשה שכשם שמצינו ששמואל חולק על כל התנאים במס' שבת בהסוגיא שם סג, א, למה לא נאמר שהוא פליג על שאר המימרות האומרים שיהי' ביטול מנהגו של עולם. וממילא מהו הפשט בדברי כ"ק אדמו"ר שם בהערה *14 דדוחק לומר דשמואל פליג על המאמר בתו"כ והמ"ד בגמ' סוף כתובות וכו'. ודברי כ"ק אדמו"ר מובנים בפשיטות, שהאם מפני שפליג (על כל התנאים לחד לישנא ולאיכא דאמרי רק על רבנן) בדין א' דלא יצא בחרב וכו', לכן נאמר שהוא פליג על שאר מימרות, הרי איפכא מסתברא, ואפושי פלוגתא לא מפשינן.[3]

ואליבא דאמת הנה לשיטת השו"ת חיים שאל ח"א סי' צ"ח שהביא, שמואל בכלל אינו חולק על הדין דלא יצא איש בסייף וכו', וכן הוא גם אליבא דשיטת כ"ק אדמו"ר, וכמו שביאר להדיא שגם בשיטת שמואל צ"ל שיהי' שתי תקופות (ראה לדוגמא הדרן על הרמב"ם תנש"א סעיף ו') וא"כ שמואל לא פליג על הדין שבמשנה, רק על המשמעות בברייתא שהובא בגמ' שם שבטלים לימות המשיח דוקא, וכן פליג על ר' חייא בר אבא.

וכנראה כוונתו למה שהביא מדברי החכם המובא בתשובת הרשב"א, שדברי שמואל הוא כלל, וממילא נדחה הפרט מפני הכלל, אבל זה כבר מתורץ בלקו"ש שם סוף הערה *14, שאם ס"ל כן להרמב"ם לא הוה לי' להסביר מארז"ל עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות ולהתאימו לדברי שמואל אלא הול"ל שהוא דלא כשמואל.

ומה שהקשה על הוכחת כ"ק אדמו"ר שמזה שהרמב"ם פסק לא יצא האיש בכלי זיין בזמה"ז בשבת דחייב חטאת, ובגמ' מבואר דדין זה הוא פליגא אדשמואל, ואיך פסק הרמב"ם כשמואל דאין בין עוה"ז לימות המשיח וכו' ולכן צ"ל שיש ב' תקופות ובתקופה הב' גם אליבא דשמואל יבטלו כלי זיין כפשוטו, וע"ז הקשה משו"ת חיים שאל ח"א סי' צ"ח, שלענין דינא שמואל אינו חולק על הך דינא דלא יצא האיש וכו', הנה אדרבה, בשו"ת חיים שאל מבואר דזה דלענין דינא גם שמואל מודה לזה, הייינו משום שדריש הקרא דוככתו חרבותם לאתים גו' לעוה"ב, דהיינו דגם לשמואל צ"ל שיבוא זמן שיפסקו הכלי זיין לגמרי, והוא לעוה"ב וכנראה כוונתו לעולם התחיי', ולדעת הרמב"ם שתחיית המתים הוא חלק מימות המשיח צ"ל שהוא בתקופה הב' דימות המשיח (כמ"ש בהשיחה כאן סעיף ט') וזהו ממש כעין שיטת כ"ק אדמו"ר. ושמואל פליג רק על משמעות הברייתא שכלי זיין יבטלו בימות המשיח דהיינו תקופה הא'.

ודברי כ"ק אדמו"ר מבוארים ומפורשים כאן (הע' 78) ובקונטרס ענינה של תורת החסידות הערה 27, שהאי דינא דלא יצא האיש בכלי זיין ואם יצא חייב חטאת הוא רק באם נימא שיהי' תקופה שכלי זיין יבטלו בפועל, ואם נפרש הקרא דוכתתו חרבותם לאתים וגו' כמשל וחידה (כהס' לחם יהודה שהביא) אז אע"פ שאין מלחמה בפועל, עדיין כלי זיין בעולם ותכשיטין הן, וביאר ביתר ביאור כאן בהע' 78 שאע"פ שאין מלחמה בפועל הרי משתמשים בכלי זיין לשחוק וכו'. ורק באם יש תקופה שאז יבטלו כלי זיין בפועל, ויהי' מושלל ענין המלחמה וישתנה טבע בני אדם, אז אפשר לומר שחייב חטאת בזמן הזה אם יצא בכלי זיין בשבת מפני שסו"ס יבטלו וגנאי הן לו.

שעפ"ז מבואר שיטת כ"ק אדמו"ר שבאם נפסוק כחכמים במשנה שחייב חטאת מוכרח לומר שיבוא תקופה שיבטלו כלי זיין בפועל, וביחד עם זה ענין זה של ביטול כלי זיין לגמרי נשלל מדברי שמואל דאמר אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, וכפשטות המשנה והגמ' כאן. וא"כ מוכרח לומר להרמב"ם (ולשמואל) שיהיו ב' תקופות.

ומה שהקשה עוד דע"פ מה שביאר כ"ק אדמו"ר בשיטת הרמב"ם, הנה גם לשיטת שמואל יתקיים הך מימרא דר' חייא בר אבא דכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח בתקופה הב', והקשה דאיך נשווה את זה עם פשטות דברי הגמרא דמשמע שפליגי, כבר ביאר כ"ק אדמו"ר בעצמו בהשיחה הנ"ל סעיף ט"ו שהמחלוקת הוא האם בתקופה הא' יהיו נסים וכו' או לא. דלשיטת ר' חייא בר אבא הכוונה הוא שגדרם של ימות המשיח הוא נחמות הנביאים וכו' ולכן הר"ז חלק וגדר מיד בביאת משיח עצמו, ולדברי שמואל תחילת ביאתו של משיח הוא באופן של אין בין כו' אלא שעבוד מלכיות בלבד.[4]

היוצא לנו מכל הנ"ל (וממ"ש בגליונות הקודמים): אין לומר שדברי הרמב"ם בהל' מלכים הם הם דבריו במו"נ ח"ב פכ"ט ומכמה טעמים:

א. מצד עצם תוכן הדברים במו"נ: במו"נ אין כוונת הרמב"ם לומר שא"א שיהי' שינוי בטבע, אלא שא"א שיהי' שינוי ממה שנקבע בששת ימי בראשית, ובאם כבר נקבע השינוי מששת ימי בראשית אי"ז בעי' לדברי הרמב"ם במו"נ.

ב. אפי' אם זהו כוונתו במו"נ, מ"מ א"א לפסוק להלכה שלא יהי' שינוי בטבע לעולם, כי הרמב"ם במו"נ כאן אינו פוסק הלכות. ואפי' עיקר הדבר שעליו סובבים דברי הרמב"ם שם שהעולם לא יפסד, כבר כ' כ"ק אדמו"ר (לקו"ש חכ"א ע' 453) שהרמב"ם כתב זה כפרשן, ומציין להכס"מ הל' תשובה סוף פ"ח, דשם כותב שגם הרמב"ם לא מכחיש זה שהעולם יבטל וכו', דלכאו' הכוונה הוא שאע"פ שהכס"מ בודאי ידע מדברי הרמב"ם במו"נ מ"מ אי"ז נוגע להלכה בפועל.

ג. מצד עצם תוכן דבריו בהל' מלכים: כבר נתבאר לעיל שיסוד דברי הרמב"ם במו"נ סובבים אודות שינוי בטבע, משא"כ כאן כל שינוי בעולם אפי' שינוי בטבע בני אדם או שינוי בעסק העולם (כנ"ל בהערה 1 מלקו"ש ח"ל) אע"פ שאינו שינוי והיפך הטבע של עולם נקרא ביטול מנהגו של עולם. וכמ"ש כ"ק אדמו"ר כאן סעי' ז' שעולם כמנהג ונוהג הפי' הוא הטבע הקיים והנהוג עד אז, ועי' בהדרן על הרמב"ם תנש"א סעיף ה' ששינוי מנהגו של עולם הוא אפילו בדבר שאינו היפך הטבע, ועי' בלקו"ש חכ"ד שופטים ב'.

ד. מצד המקור לדבריו בהל' מלכים: דברי הרמב"ם מיוסדים בפשטות על דברי שמואל אין בין כו' אלא שעבוד מלכיות בלבד, (ולא על דבריו במו"נ כנ"ל), שאינו קאי רק על שינוי בטבע כנ"ל. ואם נאמר שדברי שמואל קשורים באיזה אופן שיהי' על היסוד שהניח הרמב"ם במו"נ, א"כ יוצא שר' חייא בר אבא וכל הני מימרות שס"ל שיהי' ביטול מנהגו של עולם פליגי על היסוד שהניח הרמב"ם במו"נ! וא"כ איך כתב הרמב"ם נגד דבריהם, ויתירה מזו הרמב"ם כתב שלא תמצא בדברי חכמים שיחלקו על היסוד שלו.

ה. אלא מובן וגם פשוט כנ"ל שדברי הרמב"ם כאן בהל' מלכים הם הלכה בנוגע לגדרו של משיח. ובזה שני ענינים (כמבואר בהשיחה כאן סעיף י"ז-י"ח): א) ע"פ הלכה אינו מוכרח שיהיו נסים וביטול מנהגו של עולם, שזהו כוונתו במ"ש באגרת תחיית המתים שמה שכותב בהל' מלכים שהפסוקים אודות משיח הם משלים, אין דברינו החלטי אלא כתב זה מפני שהוא מאחד בין התורה והמושכל והוא מתרחק מלומר שיהי' שינוי סדרי בראשית, דהיינו שבאמת יכול להיות נסים וכו', רק שלהלכה אין פוסקים אלא מה שברור ומוחלט באופן ודאי. (דהיינו שאין הרמב"ם פוסק שלא יהיו נסים וכו', אלא ההלכה היא שאינו מוכרח (להאמין, ולהגדיר משיח כזמן) שיהיו נסים - עי' בשיחת ש"פ שמיני מבה"ח אייר תשמ"ב סעיף ז' ואילך, והתוועדות הב' של שבת שובה תשמ"ח סעיף כ"ב).

ב) ובעומק יותר, הנקודה התיכונה שמבואר ומודגש בהל' מלכים, שענינו של משיח הוא שלימות התורה והמצוות, הקשורים עם עולם שכמנהגו נוהג, וממילא מובן שלא רק שאינו מוכרח לומר ע"פ הלכה שיהיו נסים וכו', אלא עוד זאת שאין זה ענינו וגדרו של משיח, ואפי' אם זה אכן יהי' זה יהי' דבר נוסף על גדרו של משיח.

ולשלימות הענין אביא דברי הצפנת פענח (בראשית ע' קל"ב, קע"ז, קפ"ה, ובצפע"נ על סנהדרין בסופו על פיהמ"ש להרמב"ם הקדמה לפרק חלק) (שצויין בלקו"ש חט"ו ע' 417 הע' 51) שג"כ מסביר שלשיטת הרמב"ם יהיו ב' תקופות. ומייסד דבריו על (הפסקים עיי"ש וגם על) מ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש שם שמשיח ימלוך ואח"כ בנו ואח"כ בן בנו, ומזה משמע שאח"כ יהי' הפסק, ומבאר כי אז יהי' הנהגת העולם שלא ע"פ טבע כלל ודרגת משיח יהי' אז רק נשיא ולא מלך, וכשיטה זו (שהתקופה השני' מתחילה לאחר ג' דורות לשיטת הרמב"ם) נקט רבינו בשיחת אחרון של פסח תשל"ג סעיף י'.

והנה הצפע"נ סנהדרין שם מבאר שדברי הרמב"ם מיוסדים על הגמ' בסנהדרין דף צ"ט ע"א שימות המשיח לשיטת רבי הוא ג' דורות. ומבאר שהוא אותו השיטה שהגמ' מביא לקמן בשם רבי שימות המשיח הוא שס"ה שנה.[5] וא"כ, אוי"ל עד"ז דגם דעת ר' אליעזר בגמ' שם ימות המשיח ארבעים שנה, וכיו"ב מיירי רק בתקופה הראשונה דימות המשיח (דלאחר מ' שנה וכיו"ב מובן שלא יתבטל מלכות המשיח רק שיהי' תקופה אחרת ניסית וכיו"ב), ועפ"ז זה עולה בקנה א' עם הזהר שס"ל שלאחר מ' שנה מימות המשיח יהי' תחיית המתים דהיינו תקופה הב', (ועייג"כ שיחת ש"פ בלק תשל"ג ס"ג).

אמנם בס' המלך במסיבו ח"ב ע' ר"נ (נדפס ג"כ בשיחות קודש תשל"ד ח"א בסופו) משמע שכ"ק אדמו"ר לומד שם באופן אחר מהנ"ל, והוא שלשיטת הרמב"ם תחיית המתים יהי' בזמן מלך המשיח עצמו ולא בזמן בנו, וזה גופא שאומרים שאח"כ ימלוך בנו, מזה גופא למד הרמב"ם שע"כ בזמן תחיית המתים לא יחיו לנצח, כי א"כ איך ימלוך בנו של משיח באם משיח עצמו עדיין קיים. (כך נראה הכוונה שם).

ויה"ר שע"י השקו"ט בענינים אלו נזכה לקיום כל היעודים עם כל הפירושים תומ"י ממש.

[1]) וראה לקו"ש ח"ל ע' 172 הע' 29, שהענין שלע"ל לא יה' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, וישיגו דעת בוראם כו' הי' נקרא ביטול מנהגו של עולם אם לא הי' הכנה לכך עכשיו, ועייג"כ הדרן על הרמב"ם תנש"א סוס"ה. וממוצא דבר מובן, ששינוי "מנהגו של עולם" שעלי' הרמב"ם מדבר כאן אינו כלל הענין של שינוי ה"טבע" שע"ז מדבר במו"נ ח"ב פכ"ט.

[2]) דהיינו, שמכיון שדברי הרמב"ם מיוסדים על דברי שמואל, הרי כל זמן שאנו מוצאים שינוי בטבעי בני אדם, זה כבר מכריח אותנו לומר ב' תקופות. ואפי' בלי השקו"ט בדברי שמואל (ששולל גם שינוי טבע בני אדם) יש לנו ההוכחה הכי חזקה מתחיית המתים (שהוא היפך טבע העולם ממש).

[3]) ובנוסף לזה הרי זה מקשה עלינו לפסוק ההלכה כשמואל באם הוא באמת פליג על שאר המימרות. ועוד, שא"כ הול"ל להגמ' לכתוב בכל אלו ופליגא דשמואל [ובפרט לדעת אלו שס"ל שמקור הרמב"ם לפסוק כשמואל הוא משום דיש כלל דכל מקום שנאמר בגמ' ופליגא פסקינן כוותי', (ראה ג"כ בדברי הר"י קאפח במהדורתו של המשנה תורה הל' תשובה פ"ח ה"ז ובכ"מ) הרי מזה שכאן לא נאמר ופליגא דשמואל משמע שהמימרות האלו לא נדחו מהלכה. אולם כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חי"ד ע' 362 לא קיבל הכלל הנ"ל ובפרט בנדו"ד. וב(חי"ד שם וב)השיחה בחוקותי חכ"ז הנ"ל בשוה"ג להערה 65 מביא דברי השל"ה שפי' ופליגא הוא שכל אחד מדבר ענין אחר, אבל נראה מדברי כ"ק אדמו"ר בהמשך השיחה (סט"ו) שהם (ג"כ) פליגי כפשוטו]. ולפענ"ד י"ל שזהו כוונת כ"ק אדמו"ר בהביאו בשוה"ג "ובפרט דבעל המאמר בכתובות (עתידין אילני סרק שיטענו פירות) הוא רב", שלכאו' הכוונה הוא בזה דמכיון שרב הוא בר פלוגתא דשמואל מתאים יותר לומר ופליגא דשמואל כאן. וכמו"כ לענין קביעות ההלכה הרי הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני, ויש לעיין כמי נפסוק בנדו"ד, וראה לקו"ש חט"ז ע' 9.

[4]) ומענין לענין, זה שמביא השו"ת חיים שאל שכל שלא נפקא לן לענין דינא יכול אמורא אחרון לחלוק עם רבים, הנה לדברי כ"ק אדמו"ר שיטת שמואל שחולק על ר' חייא בר אבא אכן נוגע לדינא, [מהו הגדר ההלכתי של משיח שבו צריך להאמין (ראה הדרן על הרמב"ם תשמ"ו)], ועד לפקו"נ, וכמו שמביא כאן (בסעי' ד' וסעיף י') שזה שהלכו למלחמה שזהו ענין של פקו"נ ע"פ ציוויו של בן כוזיבא הוא רק באם ס"ל שגדרו של ימות משיח הוא רק שעבוד מלכיות בלבד, שבמילא מובן שאי"צ שיהי' שינוי דברים עולם, ואי"צ להראות אותות ומופתים, וכמו"כ לעתיד ג"כ נוגע באם יכולים לילך למלחמה ע"פ ציווי המשיח אם אינו מראה נסים, אבל לשיטת ר' חייא בר אבא וכו' שגדרו של משיח בתחילת ביאתו הוא ענין הקשור עם נסים וכו', הנה באם אינו מראה נסים הרי מוכח שאינו משיח, ואי אפשר להתיר לילך ע"פ ציווי שלו למלחמה שזו פקו"נ, ואדרבה יש לו דין רודף וכו' כמבואר בהערה *69.

[5]) ומביא הגמ' גיטין דף פ"ח עיי"ש בדבריו. וכנראה חשבון הזה מיוסד על זה שהיו ימיו 120 שנה וממילא ג' דורות הוא שס"ה שנה בקירוב. אך יש לעיין כי לכאו' בימות המשיח יארכו חיי בני אדם הרבה יותר מ120 שנה (עי' ברמב"ם כאן יארכו חיי בני אדם כו', ובאגרת תחיית המתים פ"ד "אריכות ימים הרבה" וראה ג"כ מו"נ ח"ב פמ"ז) וכמ"ש והנער בן מאה שנה ימות וגו', א"כ אם ימות המשיח הם ג' דורות לכאורה צ"ל נמשך יותר משס"ה שנה, וראה מ"ש הרמב"ם כאן "ואין זה מוזר שתתמיד מלכותו אלפי שנים", (אם לא שנאמר שלהצפע"נ הרמב"ם מדבר כאן על ההמשך שלאחר הג' דורות, ומה שקורא זה מלכות אף שלאחר ג' דורות יהי' רק גדר של נשיא הוא בשם המושאל, וגם משמע קצת שזה שכ' שתתמיד מלכותו אלפי שנים הוא דבר אחר ממ"ש קודם שיארכו חיי בני אדם), ואכ"מ.