א. בגליונות הקודמים שקו"ט אודות דברי רבינו שלע"ל יתבטלו העניינים דגזירות ויש להעיר ע"ז מדברי הרמב"ם בהל' לולב שהעתיקו הרבנים הנ"ל: דהנה כתב הרמב"ם בהל' שופר וסוכה ולולב פ"ז הי"ג: "מצות לולב להנטל ביום הראשון של חג בלבד..ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת גזרה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים כמו שגזרו בשופר". ובהט"ו כתב :"משחרב בית המקדש התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש..ותקנה זו עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש כשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן".

והנה: בנוגע לתקנת ריב"ז ליטול כל שבעה פסק במפורש שכשיבנה המקדש "יחזור הדבר לישנו", אבל לענין מצות נטילת הלולב במקדש כל שבעה, לא אמר שכשיבנה המקדש "יחזור הדבר ליושנו" ויתבטל הגזירה "דשמא יוליכנו בידו", דנראה שהגזירה תמשך גם לאחרי שיבנה המקדש. וראה בס' 'אבני שהם' מה שדן בראיה עד"ז לסברא שרצה להעלות (אמנם נכון שיש להרמב"ם מקור להל' טו מתוספתא ר"ה פ"ב ה"ז, מ"מ יש לדייק שהשמטת מקור לגבי גזירת שמא יעבירנו משמעותה שהגזירה תמשך אף בזמן ההוא). וראה גם בחו"י סי' קכה שכתב בתו"ד: "...ואיך נסמוך על הב"ד שבאותו שעה וריב"ז התקין שיהיה יום הנף כלו אסור משום מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד וכו' והלא משיבוא משיח אין עוד ספק הלכה כ"ש טעות".

אבל נראה שאין מכאן הערה לדברי רבינו: א. שבנוגע לתקנות ריב"ז, פוסק הרמב"ם שההלכה היא שיתבטלו בוודאות "ויחזור הדבר ליושנן", משא"כ לענין ביטול הגזירות אין הלכה הפוסקת בוודאות שהגזירות יתבטלו, ועל דרך דברי הרב הנ"ל שכותב בסוף הדברים (מכמה מקומות שרבינו דיבר בסגנון שגזירה זו לא תתבטל) שאין רבינו "מכריע לכאן או לכאן" ושאפשר שלא יתבטלו הגזירות.

ב. ובפרט, שיתכן שאין וודאות מתי יהיה הזמן שיתבטלו וכדברי הרב הנ"ל בהמשך ההערה, שנראה מדברי הרמב"ם וביאורי רבינו בשיטתו שבתקופה הראשונה יש אפשרות שא' יהרוג חבירו בשוגג, וכן נראה שבזמן זה לא יתבטלו החששות והגזירות, ורק בתקופה הב' יתבטלו כל "הענינים דגזירות", לכן לא פסק הרמב"ם הלכה מפורשת אודות זמן זה.

ג. או לאידך גיסא: שאין צורך לבאר שיתבטלו כשיבוא זמן שלא שייך ויתבטלו "הענינים" דגזירות, דאז מובן בפשטות דממילא בטלים. ואלא שהתוספתא והרמב"ם הוצרכו לפסוק בנוגע לתקנות; שהו"א שתקנה של ריב"ז ששייך שימשך להבא לא תתבטל, לכן הוצרך הברייתא לחדש שגם הם יתבטלו (וראה בצפע"נ שם בטעם ההכרח שיתבטלו) וקמ"ל שתקנות הללו הם רק "זכר למקדש" וביבנה אין צורך לה"זכר".

ב. ועתה נביא עוד כמה הערות בכללות הדבר: איתא בכ"מ שאסרו כמה עניינים משום גזירה "מהרה יבנה המקדש" והאנשים יטעו לחשוב שיכולים לנהוג כמו שנהגו "אשתקד" ויעברו אאיסור תורה. והיינו גזירה מיוחדת מחשש איסור לאחרי זמן בנין המקדש. ראה: ביצה ה, ב: "רב אדא ורב שלמן, תרוייהו מבי כלוחית, אמרי: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה. מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו ביצה ביום טוב שני, השתא נמי ניכול. ולא ידעי דאשתקד שתי קדושות הן, והשתא קדושה אחת היא". וראה סוכה מא, ב, ומנחות דף סח, ב: "משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור; מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח".

והגם שיש חולקים בטעם האיסור בענינים הללו (רבא סובר טעם אחר באיסור ביצה שנולדה ביום ראשון דר"ה לאכלו ביום הב', וכן דברי רנב"י שר"י סובר שיום הנף אסור מה"ת), לא נרמז שטעם החולקים הוא משום שאין לגזור גזירה אזמן דלאחר בנין המקדש. ועוד: האם נאמר שדברי רבינו אינו לפי דברי הגמ' שסובר שטעם התקנה הוא משום "מהרה יבנה..ויאמרו אשתקד". (וראה גם תוס' פסחים קיד, ב שמחלקים בין הנידון שם לנידון בו גזרו "מהרה יבנה המקדש..אשתקד"). וראה גם דברי החו"י סי' קכה.

ואולי יש לומר: א. אם נאמר שדברי רבינו נתכוונו בעיקר אתקופה הב' מובן הנ"ל, ב. ואפי' את"ל שכוונת רבינו מיד בתחילת בנין המקדש (כפשטות המאמר דתשמ"ג) אולי יש לחלק בין גזירות "שמא יעבירנו" שישכחו כללות האיסור של הוצאה (או שלא ישימו לב שהם מוציאים לר"ה (ואין זה בכלל מתעסק ואכ"מ)) שאין מקום לגזירה כזו לאחר בנין המקדש), ובין גזירה שהאנשים יתרגלו לנהוג בדינים (איסור והיתר) כפי שנהגו לפני שנה ויכשלו באיסור (שבזה שייך לגזור). אבל צ"ע אם זה מתאים לדברי רבינו: "שיתבטלו כל הענינים דגזירות".

נעיר עוד מדברי התוס' גיטין (יח, א) הדן לפי ר"י הסובר שטעם שצריך לכתוב זמן בגט משום "שמא יחפה אבת אחותו" דלכאורה מאי נפק"מ בזה"ז שאין דנין דיני מיתות? ותי' ג' תירוצים. התי' הב' הוא: "מהרה יבנה המקדש". ולכאורה צ"ע, דאם מדובר אזנות שנעשה לפני בנין המקדש, א"כ קשה לומר שיענשו מיתה להמ"ד "התראת ספק לאו התראה" (כן העיר הדברות משה) ועוד: לפי דברי רבינו בשיחת ו' תשרי תשמ"א נראה לומר (דאפי' למ"ד שמה התראה), צריך להיות שייך העונש מיתה בזמן העבירה כדי שיחשב מזיד להתחייב מיתה, ומוכרח שמדובר דזנות לאחר שיבנה המקדש! ונמצא ששייך זנות (במזיד) לאחרי שיבנה המקדש. ואולי התי' האחרים אין סוברים סברא זו.

(ולפי הבנת החת"ס בתשובות אפשר שיש חיוב מיתה אעבירה שעשה לפני ביאת משיח בהתראה, אבל כנ"ל: רבינו פי' דלא כשיטתו (ותי' תמיהת הח"ס בזה עיי"ש) ולפי דבריו נהיה מוכרח לפרש דברי התוס' שקאי אעבירה שיעשה לאחרי בנין המקדש. ועוד: אין נראה שבזמן התוס' התרו אעשית עבירות בהתראת עונש).

ג. יש להעיר מכללות ופרטיות הסוגיא של "הלכתא למשיחא": דהנה איתא בסנהדרין (נא, ב) וזבחים (מה, א) שדן הגמ' בפסק הלכה של אמוראים במחלוקת אודות פרטי החיוב מיתת בת כהן שזינתה, וגדר פיגול בעבודת פנים, ומקשה הגמ': "הלכתא למשיחא" וברש"י שם "הלכתא למשיחא - הלכה זו כשיבאו ימות המשיח אצטריך לנו, שישובו ארבע מיתות בית דין למקומן" (וחילק שם בין "דרוש וקבל שכר" של תושבע"פ בדיני קדשים ובין קביעת "הלכתא"). ובתוס' וראשונים שם ד"ה הלכתא למשיחא ועוד (זבחים מה, א, שבת קלג, א) הקשו מכמה מקומות בש"ס שפסקו האמוראים הלכה בדבר שלכאורה נוהג רק בזמן ימות המשיח.

בראשונים מוצאים ג' חילוקים: א. שבכל המקומות הנ"ל יש נפק"מ בזה"ז, ב. שרק רב יוסף סובר שאין לקבוע הלכה בדבר שהוא"הלכתא למשיחא", משא"כ אביי חולק עליו, וסבר שגם על כגון זה שייך "דרוש וקבל שכר". ג. אין אומרים הלכתא למשיחא אלא כשיש שני דברים: כשההלכה היא רק לימות המשיח וגם שעושה איסור, שהמקרה שעליו באה ההלכה בא על ידי שעשה עבירה, כמו בדין הפגול או בדין מי שנתחייב מיתת בית דין, לפי ששני הדברים יחד הוא דבר שאינו מצוי ואין לפסוק הלכה בדבר שאינו מצוי כלל (תוס' בכמה מקומות מרבינו חיים כהן), או לפי שאפילו לימות המשיח אין צריך בפסק זה, כי יהיו כולם צדיקים, כמו שנאמר: ועמך כלם צדיקים (תו"י יומא יג, א).

והנה נתרכז בביאור הג': והנה יש מקום לפרש שכללות סברא זו מתאימה מאוד עם דברי רבינו דבביאת המשיח "יתבטלו הענינים דגזירות". והנה בפשטות העניין של גזירה למנוע שלא יבוא האדם למצב של מזיד ואפי' שוגג, (ועל דרך החסידות כותב אדמה"ז בלקו"ת (נז, ג): "...גזרו בו חכמים כמה גזרות וסייגים שלא תהיה יניקת החיצונים"), ולכן בזמן דימות המשיח אין לחשוש על זה כיון דיהיה מצב שלא יכשלו לעבור עבירה (לא רק במזיד, אלא) אפי' בשוגג. וזה מתאים מאוד עם דברי הראשונים הנ"ל שעבירה (לא רק זנות בת כהן, אלא גם) של פיגול שיכול להיעשות גם בשוגג, יהיה דבר "שאינו מצוי" או "כולם יהיו צדיקים" לעניין זה בפועל. (והנה החו"י סי' קכה העיר אתי' התו"י: "...ואני תמה על תירוץ זה שהרי שם ביומא מיירי בכה"ג שאירע בו פסול וטפי לא שכיח מדיני פיגול בזבחים שהרי אפשר להיות בשוגג כהא דתנן הכהנים שפגלו במקדש שוגגין", ונאמר ששיטת רבינו כהן הוא שיתבטל המצב של עבירה בשוגג על "דרך המצוי").