אם יהי' הגוף מציאות חדשה - נס או טבע

בלקו"ש חי"ח פ' חוקת (ב) סעי' י' כותב דאופן התחי' של תחיית המתים אפשר לומר בב' אופנים: א) עס וועט עפעס בלייבן אין גוף פון זיין ערשטער מציאות, נאר צו דעם וועט צוקומען תוספת והתחדשות אין בנין הגוף. ב) עס וועט זיין אין א אופן פון התחדשות הגוף בכל הפרטים עס וועט גארניט בלייבן פון גוף ממציאותו הראשונה. ובסעי' י"ב ממשיך דבאופן התחי' מצינו ב' דעות: א) כדאיתא במדרש רבה וזהר וכו' שהתחי' תהי' מעצם לוז שמתקיים ואינו נפסד כלל, וע"ז כתיב "יחיו מתיך" ולא "יברא", כי אופן התחי' תהי' לא ע"י בריאת גוף חדש אלא שגוף הראשון יהי' נבנה מעצם לוז, ובהערה 69 מציין לכ"מ שמבואר כן. ב) כדאיתא בפרקי דר"א פל"ד: "איני משתייר מן הגוף אלא כמלא תרווד רקב והוא מתערב בעפר הארץ כשאור שהוא מתערב בעיסה וכו'", דלפי"ז נמצא שלא ישאר כלום ממציאות גוף הראשון.

ובהערה 75 כתב דלפי זה דנקטינן שהפרקי דר"א חולק על דעה הראשונה שנבנה מעצם לוז, אלא סב"ל שנשאר כמלא תרווד רקב, דהיינו שנעשה גוף שהוא מציאות חדשה, (ולא כהאומרים דלא פליגי כמ"ש בהערה 73), יומתק מה שממשיך בפרדר"א שם "ומעלה כל הגוף בלא מום" ולא כבסנהדרין צא, ב ושאר המקומות שצויין בהערה 72 עיי"ש, היינו דהדעות דסב"ל שהגוף נבנה מעצם לוז ואינו מציאות חדשה סב"ל לשיטתם שהגוף קם כמציאותו הראשון עם המומים שהיו לו ואח"כ יתרפא, משא"כ הפדר"א דסב"ל שנעשה מציאות חדשה סב"ל לשיטתו שקם בלי מומין, וראה גם בתשובות וביאורים סי' י"א ובס' שערי הגאולה (ימות המשיח) סי' נג, ורשימות חוברת קכ"ט, ובס' מרגליות הים צא, ב, אות טו.

נמצא מזה שישנם ב' שיטות בנוגע לתחיית המתים, אם הגוף יהי' מציאות חדשה או שנבנה מציאותו הראשון.

והנה איתא בבראשית רבה (פיד, ה): "וייצר, שתי יצירות יצירה בעולם הזה ויצירה לעוה"ב. בית שמאי ובית הלל, ב"ש אומרים לא כשם שיצירתו בעולם הזה כך יצירתו לעוה"ב, בעוה"ז מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ובעצמות, אבל לעתיד לבא מתחיל בגידין ובעצמות וגומר בעור ובבשר, שכך הוא אומר במתי יחזקאל (יחזקאל לז, ח) "וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה". אמר רבי יונתן אין למדים ממתי יחזקאל וכו', בית הלל אומרים כשם שיצירתו בעולם הזה כך יצירתו בעולם הבא בעוה"ז מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידין ובעצמות כך אף לעתיד לבא מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידין ועצמות וכו'", ופרש"י שם אין למדין ממתי יחזקאל לפי שעדיין הי' בהם עצמות ולא נחסרו כי אם גידין עור ובשר ולפיכך התחיל לארוג בהם הגידין תחלה על העצמות ושוב הבשר והעור, אבל לעתיד לבוא שהכל עפר ואין שם עצם, אין הקב"ה מתחיל בגידין ועצמות כי אם כעין יצירות העוה"ז בתחילה עור ובשר ואח"כ גידין ועצמות, וכ"כ בעץ יוסף שם ובמתנות כהונה שם, וראה גם ויקרא רבה פרשה יד, ט.

ולכאורה הביאור בפלוגתתם הוא כהנ"ל, דב"ש סב"ל כאופן הא' שהתחי' תהי' מעצם לוז שמתקיים לעולם ואינו נפסד כלל, לכן מתחיל ממנו ועליו יתחברו גם שאר גידין וכו' וכפי שהי' במתי יחזקאל כנ"ל, אבל ב"ה סב"ל כאופן הב' שלא נשאר מן הגוף אלא כמלא תרווד רקב ומתערב בעפר הארץ וכו' ולא דמי למתי יחזקאל שהעצמות היו קיימות, לכן שייך קרימת עור ובשר שהוא עליון, ואח"כ יגמור בגידין ועצמות ונברא הכל בפ"א כמו בעוה"ז, וראה נדה כה, א, בתוד"ה עור, וראה גם בזהר פ' פינחס דף רכ"א סוע"ב דמשמע דנקט כב"ש שיתחיל בגידין ועצמות, וי"ל דזהו משום דסב"ל דעצם לוז קיים כפי שצויין בלקו"ש הנ"ל בהערה 69 מכ"מ בזהר, וראה בס' "אמונת התחי'" פ"ג שביאר כעי"ז (וראה אנציקלופדיה תלמודית כרך ט' עמ' רמג דכשאינו נוגע למעשה בפועל לא שייך לומר הלכה כפלוני, ובנידון דידן הלכה כב"ה).

תחיית המתים נס או טבע

ובשו"ת הלכות קטנות ח"א סי' קל"ח כתב וז"ל: שאלה. אם תחיית המתים הוא מעשה נסים או ממדה ששם הבורא ית' מתחילת הבריאה בטבע. תשובה. כבר הוכחתי בס' צרור החיים שלי בחלק מות ישרים שיש תחיה טבעית, ונסיית, אשר ימות בעתו בתשובה ויקבר כמו שיצירתו טבעית (בגזרת הבורא) גם תחייתו טבעית (בגזרת הבורא) כי כשם שהי' מן העפר כך יציץ מריח המים וכמאחז"ל (סנהדרין צא, א) מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כל שכן, והתחיה השנית היא לאותם אשר לא ניתנו לקבורה שצריך לעשות עמהם נס להחיותם (כדכתיב אמר ה' מבשן אשיב וגו' שדרשוהו רז"ל (גיטין נז, א) על הנטבעים בים ושאוכלים אותם חית השדה) אותם ודאי צריכים הם לנס יותר גדול וכו' עכ"ל. ובס' נפש חיים (להגר"ח פאלאג'י) מערכת ת' אות ח' הביא זה, וביאר עפ"ז כפל הלשון בקרא דישעי' (כו, יד, יט): "מתים בל יחיו רפאים בל יקומו וגו'" דכלפי זה אמר אח"כ: "יחיו מתיך, נבלתי יקומון וגו'" דיחיו מתיך הוא דרך טבעי, אבל נבלתי דהיינו מושלכת כנבלה, הוא חידוש ולכן זה כתוב אח"כ כיון שהוא חידוש עיי"ש, ועד"ז כתב גם בספרו זכירה לחיים על הגדה של פסח בביאור הפיוט יגדל וז"ל: היינו טעמא דכופלים בית זה שני פעמים כי תחיית המתים יש שני סוגים, יש דרך הטבע ויש דרך נס, דלמתים שניתנו לקבורה הוא בדרך הטבע, ולמתים שלא ניתנו לקבורה הוא דרך נס וככתוב בשו"ת הלכות קטנות כו' עכ"ל.

וכבר העירו ע"ז (ראה בס' מגדים חדשים על מסכת ברכות מאמר תחיית המתים ובס' רנת יצחק בכ"מ ועוד) ממ"ש הרמב"ם באגרת תחיית המתים שיש פסוקים רבים המורים הרחקת תחיית המתים כאמרו אם ימות הגבר היחיה (איוב יד, יד) ונאמר ג"כ כי מות נמות וגו', והביאור הוא שדברי הנביאים מספרים טבע המציאות הנהוגה, ואין מן הטבע שישוב האיש ההוא ויתהוה שנית אחר מותו, אבל בטבע כי כשימותו בעלי חיים לא ישוב לעולם האנשים ההם, וכפי שהענין ההוא באו פסוקים ההם כולם, ואין הפרש בין אמרו אם ימות גבר היחיה ובין אמרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים (במדבר כ, י) שאין זה בטבע אבל נמנע בו, אלא שכבר יצאו המים מן הסלע במופת, וכן תחיית המתים אמנם היא מן המופתים וכו', כן כל מה שתמצאוהו מהרחקת שוב המתים הוא על מה שבטבע, ואין זה סותר שוב המתים כשירצה ה' בשובם עיי"ש, וזה קאי על כל אופן שבתחיית המתים גם של מיתה וקבורה, ועי' גם במצודת דוד שם (לח, יד) עה"פ תתהפך כחומר חותם, שה' בא להשיב על אמריו שכפר בתחה"מ בחשבו שהכל בא מצד המערכה ולפי הטבע, ותחיית המתים נמנע אצל הטבע, ולזה אמר לו המקום אם אמנם שאני משגיח שוב אין להפליא על תחה"מ עיי"ש, ושם איירי אודות אנשים שימותו ויקברו ומ"מ מבואר דזה נמנע אצל הטבע.

וראה גם רד"ק (תהלים פח, ו) על הפסוק: "במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד" שכתב ולא יבטל זה תחיית המתים העתידה להיות כי הוא דיבר על טבע העולם, כי המת לא יחיה לעולם בטבע אבל תחיית המתים על דרך נס ופלא ע"כ, וכאן כתוב שוכבי קבר, דאפי' באופן כזה אי"ז בטבע וכל זה הוא לכאורה שלא כמ"ש בהלכות קטנות.

ולכאורה הי' אפשר לומר שזה תלוי בב' אופני התחי' שהוזכרו לעיל, דלפי אופן הא' שישאר חלק מגוף הראשון אפשר לומר כההלכות קטנות דהוה תחי' טבעית, משא"כ לאופן הב' שנתבטל ונעשה רקב וה"ז כבריאה חדשה, לא שאני זה מהנטבעין בים וכו' שהו"ע נסי.

אבל באמת אפילו לפי אופן הב' הרי מבואר דהרקב מתערב בעפר הארץ כשאור שהוא מתערב בעיסה כנ"ל, דהיינו דאה"נ דהוה מציאות חדשה כיון שגוף הראשון לא נתקיים [גם לא דעצם לוז], אבל מ"מ הרי התחיה באה מהרקב של הגוף, משא"כ בנטבעין בים וכו' שלא נשאר כלום.

ביאור הרבי שבהגוף יש תכונה לתחיית המתים

והנה גם בלקו"ש שם (חי"ח פ' חוקת) כתוב ע"ד שכתב בהלכות קטנות, דבסעי' ט"ו שם ביאר החילוק בין תחיית המתים דלע"ל לתחיית המתים שבבן השונמית וז"ל: ביי בן השונמית איז די תחיה געווען (ניט אין א אופן ווי די מתים לע"ל, וואו מ'קען זאגן אז דער (חלק ה) גוף אין נתתקן ונבנה געווארן, נאר) אין א אופן פון התהפכות און א מציאות חדשה - א מציאות חי אנשטאט א מציאות מת וכו' ובמילא איז דא ניט שייך קיין טומאת מגע במת מצד נוגע בעצמו, ובהערה 88 כתב וז"ל: ההסברה בזה י"ל: במתים לעת"ל מוכרח הדבר שיחיו אז (והרי תחה"מ הוא עיקר באמונה) והיינו דמצד הגוף יש בו תכונה וכו' שיחי' וזהו סדר שכלול בהגוף (ולהעיר מאבות ספ"ד "הילודים למות והמתים לחיות" וראה סנהדרין (צא, א): "דלא הוה חייא דהוה חיי לא כל שכן") וא"כ נמצא דגוף החי יש לו שייכות והמשך לגוף המת, משא"כ בבן הצרפתית ובן השונמית שהתחי' הי' שלא ע"פ סדר המוכרח בגוף זה כ"א בדרך חידוש ונס, דמצד עצמן היו מתים הרי נמצא דגוף החי אין לו שייכות והמשך לגוף המת ואין כאן נגיעה בעצמו עכ"ל.

וזה דומה למ"ש בהלכות קטנות כנ"ל, והביא גם אותו הגמ' דסנהדרין דלא הוה חייא וכו', ומלשון הרבי שיש בו תכונה וכו', אפ"ל דודאי דתחיית המתים בכל אופן הו"ע נסי ואינו עפ"י הטבע, והכוונה רק שיש שם איזה אחיזה בטבע שכן הטביע הקב"ה בהגוף שיוכל להיות בו לע"ל תחיית המתים, אבל באופן שלא נשאר מן הגוף כלל כגון בנטבע בים וכו' ששם ה"ז בריאה חדשה לגמרי, הנה תחי' כזה אין בו שום אחיזה כלל בטבע ושם ה"ז נס גדול יותר בלשון ההלכות קטנות הנ"ל, וא"כ אפ"ל שאין כאן סתירה ממ"ש הרמב"ם והרד"ק וכו'.

וראה גיטין שם נז, ב, שאמרו הילדות אם אנו טובעים בים אנו באין לחיי עוה"ב? דרש להם הגדול שבהם אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, מבשן אשיב מבין שיני אריות, אשיב ממצולות ים אלו שטובעין בים, כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולם ונפלו לתוך הים וכו', והקשה הג"ר יוסף ענגיל שם (בגליוני הש"ס) דלמה חשבו שלא יקומו בתחיית המתים הלא כל תחיית המתים הוא דבר נסי וא"כ מאי שנא הכא? וציין לשו"ת הלכות קטנות הנ"ל, אבל בס' ניצוצי אור שם ביאר שחשבו שלא יבואו לעולם הבא משום מאבד עצמן לדעת עיי"ש, וכתב שמכאן סעד למאמר השגור דהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב שלכן שאלו אם הם בכלל מאבדים א"ע לדעת עיי"ש.

ואפ"ל דבעל הלכות קטנות למד כפירושו של הגר"י ענגיל, שספיקתם הי' משום תחיית המתים אם יקומו, ולכן י"ל דמכאן המקור שלו דתחיית המתים בנטבע בים וכו' הוא סוג אחר לגמרי וצריך לנס גדול יותר, דבזה מתורץ קושיית הגר"י ענגיל, אבל אם נפרש דספיקתם הי' משום מאבד עצמן לדעת אין מכאן שום הוכחה.

וראה לקו"ש ח"ו י' שבט שהקשה דלכאורה גופו של אדם שעפר אתה ואל עפר תשוב הוה שינוי החוזר לברייתו לעפר, נמצא דמציאות הגוף אינו מציאות כלל וא"כ מהו מעלת העבודה שעובדים עם הגוף כיון שאינו מציאות אמיתי, ומבאר שם דכיון שהי' בחירת העצמות בגופו של ישראל ה"ז מציאות אמיתית ונצחית וקם לתחיית המתים וכו' עיי"ש, וראה גם רשימות חוברת ז' ע' 14 בענין זה, ולפי מ"ש בחי"ח בההערה הנ"ל דהגוף מעיקרא יש בו תכונה שיהי' בו תחיית המתים כו' יומתק ביותר שמעיקרא ה"ה מציאות נצחית.

הנה בילקו"ש ישעיה רמז תצט שהרבי הביא כמ"פ בשיחות דשנת נ"א - נ"ב, כתוב "... שנה שמלך המשיח נגלה בו . . ומשמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם...". ולהעיר בדיוק הלשון "ענוים", דיש לומר שמיוסד על לשון הפסוק בישעיה סא, א "רוח ד' אלקים עלי יען משח ד' אותי לבשר ענוים...", וכדברי הגמ' עבודה זרה כ,ב שריב"ל מביא פסוק זה כראיה לשיטתו ש"ענוה גדולה מכולם". וראה בתוס' ד"ה 'חסידים לא נאמר' (שם) "... אבל לענין בשורת הגאולה פשיטא תולה אותם בחשובים וגדולים יותר".

בגליון תתכט (עמוד 10) העיר הרה"ח ר"מ שי' מרקוביץ על מ"ש בגליון תתכח (עמוד 4 ואילך) בקשר למספר ימי החנוכה, שדעת הגאון בעל שו"ת 'דעת סופר' שלע"ל יהיו רק ז' ימי חנוכה, והערתי ע"ז שמלבד שהדבר תמוה ע"פ נגלה (ושם קצרתי מאוד בזה), הנה גם ע"פ פנימיות הענינים אינו מתאים כלל, משום שהמספר דשמונה קשור במיוחד עם חנוכה, שזה מורה על למעל' מהשתלשלות וכו', עיי"ש.

וע"ז העיר הרב הנ"ל "שכאשר מדברים בענינים של "פנימיות" הרי אין הכרח שזה יבוא לידי ביטוי במספר של שמונה ימים לע"ל. ואדרבה . . יש מקום לומר, שהגילוי שבזה"ז הוא בבחינת שמונה ולמעל' מן ההיקף, הרי לעתיד יהי' זה חלק מן ההיקף עצמו", עכת"ד.

ולפענ"ד, אף שעצם סברתו כשלעצמה נכונה, אולם בנדו"ד אינה מתאימה, ואין בזה כדי ליישב את דברי ה'דעת סופר' - משום דהן אמת, שאין הכרח לומר שלעת"ל כל ענין שלמע' מהטבע יבוא לידי ביטוי במספר של שמונה. אבל בנדו"ד, שהענין דלמע' מן הטבע כבר נקבע במספר שמונה, ע"י שחז"ל תקנו היו"ט דחנוכה בשמונה ימים, א"כ אין הכרח לומר שמצד זה שלעת"ל יהי' גילוי כ"כ נעלה (שמה שבזה"ז נחשב כלמע' מן הטבע יהי' נחשב אז כטבע), לכן נצטרך לחדש שכל דבר שבזה"ז הי' במספר שמונה, לע"ל יהי' במספר שבע.

דלפי"ז, נצטרך לומר שגם שאר הענינים הקשורים עם מספר שמונה יהיו אז במספר שבע. ולדוגמא, "מילה" שהיא ביום השמיני, מצד שע"י המילה נמשך גילוי שלמע' מהשתלשלות. והאם יעלה על הדעת לומר שלע"ל תהי' מילה ביום השביעי. וכן בסוכות יהי' רק שבעה ימים. וכן ביום הכפורים לא יהי' שמונה הזאות בקה"ק אלא רק שבע [ולהעיר גם שהכנור של ימוה"מ יהי' של שמונה נימין, אך שם אולי יש לחלק, כיון שבזה"ז הי' רק שבעה נימין, ולכן יתחדש אז שהכנור יהי' של שמונה נימין, אבל בשאר הדוגמאות דלעיל הם ממש בדוגמת חנוכה].

ואין לתמוה ע"ז, שסו"ס הרי כך מבואר, שלע"ל הגילוי שלמע' מן הטבע יהי' בטבע עצמו, ומהו הענין דשמיני - למע' מן ההיקף - לע"ל? דפשוט שישנם ריבוי דרגות בשמיני עצמו (ראה גם ד"ה 'וכל אדם לא יהי' תשכ"ב, נדפס בסה"מ מלוקט ח"ה), ומה שבזה"ז נחשב כלמע' מן הטבע יהי' אז הטבע עצמו, אבל גם אז יתגלו ענינים יותר נעלים שהם יהיו למע' מן הטבע גם לעת"ל. וכמובן גם מהענין דוהי' הוי' לי לאלוקים, שלע"ל הוי' יהי' נחשב כאלוקים (שהביא הרב הנ"ל כראי' לסברתו), שפשוט שגם אז יהי' גילוי של דרגה יותר נעלית של שם הוי', ומה שבזה"ז נחשב כגילוי דהוי' יהי' אז נחשב כאלוקים, וק"ל.