בפירש"י פרשת בא ד"ה וגם צדה לא עשו להם (יס,לט): לדרך, מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו האיך נצא למדבר בלא צדה אלא האמינו והלכו הוא שמפורש בקבלה זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה מה שכר מפורש אחריו קודש ישראל לה' וגו', עכ"ל.

א) והנה יש עוד פירש"י קרוב לפירש"י זה, והוא בפרשת האזינו (לב,י), וז"ל שם בד"ה ובתהו ילל ישמן: ארץ צי' ושממה מקום יללת תנינים ובנות יענה אף שם נמשכו אחר האמונה ולא אמרו משה היאך נצא למדברות מקום צי' ושממה כענין שנאמר לכתך אחרי במדבר, עכ"ל.

וצריך להבין למה אומר רש"י שמפורש בקבלה, והלא מפורש גם בתורה. וגם הוא דבר בלתי רגיל בפירש"י לציין ראי' לפירושו באופן כזה.

וגם צריך להבין כמה שינוים בין שני פירושי רש"י אלו:

בפרשת בא אומר: "הוא שמפורש בקבלה", משא"כ בפרשת האזינו אומר: "כענין שנאמר", ואינו אומר היכן נאמר כמו בפרשת בא.

בפרשת בא מביא רש"י גם סיום הכתוב "בארץ לא זרועה", משא"כ בפרשת האזינו.

בפרשת בא מסיים רש"י "מה שכר מפרש אחריו וכו'", משא"כ בפרשת האזינו.

ונוסף לזה איני מבין מה נוגע לפשוטו של מקרא לפרש מה הי' שכרם של בני ישראל.

ואולי הי' אפשר לומר שמה שמפרש רש"י בפרשת האזינו הוא ענין אחר מזה שמפרש בפרשת בא. בפרשת בא מפרש רש"י בנוגע למסירת נפש של בנ"י שיצאו בלא צידה.

משא"כ בפרשת האזינו לא נזכר הענין של צידה כלל, רק שם מזכיר רש"י מסירת נפשם של בנ"י שיצאו "לארץ צי' ושממה, מקום יללת תנינים ובנות יענה".

ואולי בזה נוכל לתרץ כל הדיוקים דלעיל.

מה שרש"י אומר בפרשת בא שהוא מפורש בקבלה בזה בא לשלול הפסוק שבפרשת האזינו, שכנ"ל הפסוק בהאזינו אינו מדבר בנוגע לצידה. ולכן בכדי להדגיש זה אינו אומר (סתם) כמו שנאמר, כמו שרגיל בכמה מקומות.

ובזה מובן ג"כ למה לא אמר רש"י בפרשת האזינו "שמפורש" רק "כענין". כי באמת ענין מסירת נפש זה שיצאו בנ"י לארץ צי' ושממה אינו מפורש בקבלה, ולכן אמר רש"י שם (רק) "כענין".

ועיין בפירש"י (ירמי' ב,ב) ד"ה זכרתי לך: ...ומה הוא חסד נעוריך לכתך אחרי שלוחי משה ואהרן מארץ נושבת יצאתם ואין צידה לדרך כי האמנתם בי, עכ"ל. ורש"י אינו מזכיר שם שיצאו לארץ צי' ושממה.

ואולי אפשר לתרץ בכל הנ"ל למה דוקא בפרשת בא מסיים רש"י "מה שכר מפורש אחריו קודש ישראל לה' וגו'" שבתיבת "וגו'" מרמז רש"י להמשך הכתוב שם "ראשית תבואתה".

דהיינו שהשכר הי' מדה כנגד מדה, כמו שבנ"י היו להם מסירת נפש בנוגע לתבואתם (מזונותם) כן הי' שכרם שנקראן ראשית תבואתה.

במלים אחרים, כוונת רש"י בזה שאומר "מה שכר וכו'" (הוא לא להודיע לנו כאן שכרם של בנ"י), אלא להביא ראי' גם מזה שפסוק זה מדבר בעיקר בנוגע למסירת נפשם של בנ"י שיצאו לארץ מדבר בלא צידה, והשכר הי' מדה כנגד מדה.

ב) עיין בפירש"י בפרשת בשלח (טז,א) ד"ה בחמשה עשר יום, וז"ל: נתפרש היום של חני' זו לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן למדנו שאכלו משירי הבצק או משירי המצה ששים ואחת סעודות וכו', עכ"ל. הרי לא הלכו ממצרים בלא צידה כלל. ונוסף לזה הי' להם הרבה בהמות.